היבום: פעולה בדרכים נסתרות

עניין היבום מופיע לראשונה בתורה בהקשר של הולדת פרץ וזרח. התורה מתארת כיצד אונן היה אמור ליבם את תמר, אשת ער אחיו הבכור. לבסוף כתוצאה מהיבום המיוחד של יהודה את תמר, נולדו פרץ וזרח.

יש לעמוד על ייחודה של מצות היבום. מצוה זו מוגדרת בגמרא ביבמות (יז, ב) בתור 'חידוש' – "וחידוש הוא, דקמשתרי ערוה גביה [=שהתירה התורה איסור ערוה של אשת אח, לצורך הייבום]". מהי כוונת הגדרת מצווה מהתורה כחידוש? הכוונה למצווה שהיא חריגה ומפתיעה, לא מצד הסברה האנושית בלבד, אלא בהיותה מנוגדת לעקרונות שהציבה התורה עצמה בשאר המצוות. כך מבאר רש"י מושג זה במסכת פסחים (מד, ב): "חידוש הוא – כל איסורו תימה הוא, ודבר חידוש שאינו מצוי בינינו בשאר איסורין...". באופן דומה מבאר מושג זה הנודע ביהודה (מהדורא תניינא - יורה דעה סימן לז): "שהוא נגד סברא החיצונה דהיינו שהסברא החיצונה מורה לנו ההיפך ממה שמורה לנו הקרא".

החידוש המיוחד במצות יבום שעליו עמדה הגמרא הוא שהתורה ציותה ליצור קשר נישואין עם אשת אח, שעל פי הגדרותיה הרגילות הוא קשר פסול שאיסור חמור רובץ עליו. והנה, ניתן היה לומר כי במצב שנוצר במיתת האח פקע איסור הערוה מעיקרו, והחיתון בין היבמה ליבם מתבצע בהקשר של היתר בלבד. אולם כפי שיתברר בהמשך הדברים, איסור הערוה מצוי ועומד ברקע המעשה, ורק כאשר מתקיימת מצות הקמת שמו של האח המת, מפקיעה התורה את האיסור לטובת קיום המצוה. משמעות הדבר היא שביבום ציותה התורה ליצור זיווג בין שניים, שאם היו נידונים מצד עצמם בלבד, זיווגם לא היה רצוי. הקמת בית שכזה היתה נאסרת משום נישואין לאשת האח. הפיכת האיסור להיתר מתבצעת מחמת התיקון לדמות החיצונית לאותו זוג – האח שמת. יצירת דור המשך לאח ומשכן לנשמתו, היא המחייבת להקים את הבית, ועליה מבוסס הבית החדש.

הופעת היבום במעשה יהודה ותמר

הבנה יסודית זו של מעשה היבום, מבארת היטב מדוע מגלה הקב"ה את מצות היבום לראשונה בתורה בתוך מעשה יהודה ותמר. העיקרון המשותף העולה משניהם הוא כי יש מקרים שהקב"ה חפץ בהם ומצווה עליהם, למרות שהסברא האנושית המכירה את גדרי התורה הרגילים היתה שוללת אותם. כשם שהתורה התירה אשת אח לאחיו בכדי להקים לו שם, כן ידוע היה לקב"ה כי הקמת המשיח מיהודה, הכשירה ואף חייבה את דרך ההתנהלות של יהודה עם תמר. בסתימת התורה את משמעות האירוע היא מורה על הנהגה זו עצמה – הנהגה שבשלבים הנוכחיים של ההיסטוריה לא יתגלה לה כל פשר.

הסרבנות למצוות היבום

יחד עם ההופעה הראשונה של היבום בתורה – בפרשת יהודה ותמר – הופיעה גם סרבנות למצוה זו: "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְאוֹנָן בֹּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיךָ וְיַבֵּם אֹתָהּ וְהָקֵם זֶרַע לְאָחִיךָ. וַיֵּדַע אוֹנָן כִּי לֹּא לוֹ יִהְיֶה הַזָּרַע וְהָיָה אִם בָּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיו וְשִׁחֵת אַרְצָה לְבִלְתִּי נְתָן זֶרַע לְאָחִיו" (בראשית לח, ח-ט). הסירוב ליבום עשוי לעלות בלב אחי המת מפני גודל המעלה שהיא דורשת ממנו. אונן סירב ליבם את אחיו משום ש"לא לו יהיה הזרע". כלומר בניגוד לזיווג רגיל הנשען על עולמותיהם של הבעל והאישה בלבד, יסוד היבום הוא בהטבה לדמות שלישית, החיצונית לזוג. יש במצוה זו כעין שיעבוד של חיי האח ומסירת חייו למען עתידו של אחיו המת. כמובן שציווי התורה על כך מברר שיש בכוחו של אחי המת להתעלות אליה, וכי אישה זו יועדה לו מן השמים. על האח לעשות את רצון ה', ולשמוח במצוה, שהרי איך לא ישמח האדם במה שציוהו הקב"ה? ועם זאת, מאחר והנידון המרכזי הוא לא היבם ושיקולי החיים שלו, אלא הקמת שם לאח המת – דורשת מצוה זו התעלות גדולה. 

ניתן היה לחשוב כי הסירוב ליבם הוא בהכרח חטא, אך מתברר כי גם כאשר מופיעה בהמשך התורה פרשת היבום, מגיעה איתה גם אפשרות הסירוב. התורה מצוה את אחי המת ליבם את המת: "כִּי יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו וּמֵת אַחַד מֵהֶם וּבֵן אֵין לוֹ לֹא תִהְיֶה אֵשֶׁת הַמֵּת הַחוּצָה לְאִישׁ זָר יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה וְיִבְּמָהּ" (דברים כה, ה). אולם מיד לאחר מכן התורה מתווה את דרך החליצה למי שלא חפץ לקיים את מצות ה': "וְאִם לֹא יַחְפֹּץ הָאִישׁ לָקַחַת אֶת יְבִמְתּוֹ וְעָלְתָה יְבִמְתּוֹ הַשַּׁעְרָה..." (שם, ז). נתינת הרשות לחלוץ כתחליף ליבום היא תופעה חריגה ביותר - היכן מצינו שהקב"ה מתווה דרך למי שאינו חפץ לקיים את מצוותו[1]? התורה אומנם מגלה כי אין זו מידה טובה לסרב לייבם, ומתווה אות קלון על החולץ - "וְנִקְרָא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל בֵּית חֲלוּץ הַנָּעַל", אך יחד עם זאת היא מאפשרת לעשות זאת. נראה שיחודיות מצות היבום נעוצה בדחיית הדרך שנראית כנכונה גם על פי התורה שאסרה אשת אח לאחיו, למען הקמת שם האח. על כן נותנת התורה אפשרות לאדם שמתקשה לעשות זאת וחפץ לחלוץ ולא לייבם, שלא לפעול באופן שנדמה כנוגד את תפקידי חייו.

אם כן, היבום ניתן כמצוה שאינה מחויבת. נוסף לזה: במשנה במסכת בכורות (א, ז) מבואר כי למעשה במשך דורות רבים מצות חליצה קודמת למצות ייבום: "מצות יבום קודמת למצות חליצה בראשונה שהיו מתכונים לשם מצוה. ועכשיו שאין מתכונים לשם מצוה, אמרו: מצות חליצה קודמת למצות יבום". הרמב"ם והברטנורא מפרשים כי על פי המשנה – המייבם מתוך כוונת נוי או ממון ולא לשם קיום המצוה, עובר על איסור אשת אח[2]. לאדם זה לא התירה התורה את איסור הערוה. מתברר מכך עד כמה מצות יבום מתווה דרך עליונה המתאימה רק לבעל כוונות טהורות וזכות שיוכל לייבם את אשת אחיו בלא כוונות של זכיה בנויה או בכספה. מאז שהגיעו דורות שלא היו מסוגלים לעשות כן – מצות החליצה קודמת למצות היבום[3].

בדרך הבנת מצות היבום, הקדימנו בעל ה'מאור ושמש' (במדבר רמזי רות): "...שכוונת יבום הוא משום דאין לו מנוחה, וצריך למשוך נפש המת בלא בנים לבוא לזה העולם בנפש הולד הנולד מהיבמה, כדאיתא בסבא בפרשת משפטים (קד ב). והנה לזה היה צריך היבם לפשוט את עצמו מכל תאוות הגשמיות, והיה צריך להתפשטות הגשמיות רק לכוין למשוך רוח ונפש המת לזה הזרע, ולא כל אדם זוכה לכך. והנה איתא גם כן בגמרא דיבמות (יבמות לט ב) כל הבא על יבמתו לשם נוי וכו' - כאלו פוגע בערות אשת אחיו. והנה בכאן אצל רות היו צריכין למשוך נשמת מַחְלוֹן על ידי ביאה זו, להקים שם המת על נחלתו. והנה בועז הצדיק כשאמר כן לגואל ביום קנותך השדה מיד נעמי ומאת רות המואביה וגו' להקים שם המת על נחלתו, הביא בועז הצדיק לגואל שיבוא באותו הפעם להתפשטות הגשמיות, והבין עד היכן צריך לפשוט את עצמו מהגשמיות כשרוצים לְיַבֵּם, והבין שלאו כל מוחא סביל דא, ואי אפשר לו לבוא לזה שיכוין כן באמת, על כן השיב לבועז לא אוכל לגאול לי פן אשחית את נחלתי פירוש, כדאיתא בגמרא דהוי כאלו פגע בערות אשת אחיו כנ"ל. גאל לך אתה את גאולתי כי ידע שזה הענין יכול בועז הצדיק אבל לא הוא...".

[1] יש מצוה אחרת הדומה במקצת למצות יבום. במצות פדיון פטר חמור נותנת התורה לכאורה אפשרות שלא לקיימה: "וְכָל פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ" (שמות יג, יג). אולם במצוה זו עצמה אומרת התורה שאין דרך אחרת להחזיק בחמור, מלבד בפדייה; התורה מצוה שמי שלא מקיים פדיון פטר חמור מפסיד את חמורו ויצטרך להורגו, ואף אסור לו ליהנות מנבלתו (משנה בכורות א, ז ורמב"ם וברטנורא שם). כלומר בפועל התורה לא מאפשרת שימוש בחמור בלא קיום מצות הפדיון. אולם במצות יבום סוללת התורה דרך חלופית למי שחפץ להמשיך את חייו כרגיל בלא לישא את אשת אחיו המת.

[2] הפתחי תשובה שם (ס"ק ב) פוסק על פי הנודע ביהודה כי גם לשיטה שחליצה קודמת ליבום, העיקר הוא שצריך לכוון לשם מצוה. אם מכוון גם לשם נוי או ממון יוצא ידי המצוה והיבמה מותרת לו. החשש שמחמתו מקדימים מצות חליצה למצות יבום הוא שמא יכוון האדם רק לשם נוי ולא לשם קיום מצות ה'. במקרה שכזה לא קיים את המצוה, והיבמה אסורה לו מדין אשת אח.

[3] להלכה הובאה שיטה זו של המשנה בשולחן ערוך (אבן העזר, קסה, א וראה בגר"א אות ה) בתור 'יש אומרים', כאשר לפניה הובאה כעיקר השיטה החולקת שעל פיה מצות יבום קודמת למצות חליצה. וכך נהגו הספרדים לאורך הדורות כשהיבם והיבמה חפצים שניהם ביבום. הרמ"א פסק שמצות חליצה קודמת למצות יבום, וכן נוהגות קהילות אשכנז.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.