נושא מרכזי ביותר בחומש בראשית הוא הברכה והקללה. סדר הופעות הברכה והקללה הוא תהליך של התפתחויות ותמורות. תחילתו מברכת האלוקים המוענקת לברואים במהלך בריאת העולם, ומשם והלאה משפיעים בני האדם במעשיהם על עוצמת הברכה או במקרים של המרית רצון ה' – הם מביאים על עצמם קללה המופיעה בלשון 'ארור'.
הברכה בבריאה
הברכה מופיעה כחלק מן הבריאה. במהלך הבריאה הקב"ה מעניק לברואים שלוש ברכות. שתי הברכות הראשונות הן ברכות של פריון ורביה – "פרו ורבו", הראשונה נאמרת לעופות ולדגים, והשניה נאמרת לאדם. הברכה היא נתינת כח לברואים להתפתח ולא להישאר במתכונת בה נבראו. על ידי ברכת ה' לבעלי החיים הוא 'דוחף' אותם להתעצם ולגדול, ולא לקפוא במתכונת שבה נבראו.
לאחר שתי הברכות הללו, עם תום הבריאה מופיעה ברכה חדשה – ברכת היום השביעי (ב, ג): "וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי". בניגוד לברכות הקודמות, כאן מדובר בברכה נסתרת יותר. התורה אינה מפרשת במה באה ברכה זו לידי ביטוי[1]. רק אלפי שנים לאחר מכן, בענין המן, תופיע בפועל ברכת היום השביעי[2].
אם כן, הקב"ה מצידו ברך את ברואיו בשני מינים של ברכה: ברכה גלויה מידית, וברכה נסתרת עתידית. אך מכאן ואילך – מהתחלת ההיסטוריה האנושית, הביאו בני האדם על עצמם אף את הקללה.
הארירות מחמת החטאים
לאחר הברכות של הבריאה, מופיעה ארירות וקללה - בעקבות חטא האדם הראשון נאררים הנחש והאדמה אשר ממנה יצא האדם (ג, יד): "אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה... אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ". בהמשך, בחטא קין, מתפשטת הארירות שחלה באדמה ופוגעת גם באנושות - "וְעַתָּה אָרוּר אָתָּה מִן הָאֲדָמָה...".
הקללות הולכות ומתעצמות עם המשך חטאי האדם, עד שמגיע המבול. המבול מוגדר בתורה כקללה הנמשכת מקללת האדמה ("לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם"). זהו השיא של הקללה, ובו מתרחש תהליך הפוך מן הבריאה - מחיית כל בשר מעל האדמה.
הפגת הארירות והברכה מחדש בימי נח
לאחר המבול הקב"ה ברחמיו שב ומעניק לבני האדם מחדש את הברכה. יש צורך להחיל מחדש את ברכת הפריה ורביה: "וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ" (ט, א). יש לציין כי עוד לפני המבול, צפה למך אבי נח שהתחדשות הברכה תגיע מכח בנו, ועל שם כך הוא נתן לו את שמו (ה, כט): " וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ נֹחַ לֵאמֹר זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֵרְרָהּ ה'".
הברכה מול הקללה אצל בני נח
בדור של בני נח מתברר כי הברכה שתחול על בני האדם מאז נח, לא תכלול עוד את כל האנושות כפי שהיה בטרם המבול. נח קובע את המשך קו הברכה והקללה ביחס לבניו (ט, כה-כו): "וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנָעַן עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו: וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ ה' אֱלֹהֵי שֵׁם וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ". מדברי נח מתברר כי לאחר המבול מופיעות שתי מגמות מקבילות באנושות – מגמת הארירות אשר תחילתה בחטא האדם ממשיכה אצל כנען ובניו, בעוד שמגמת הברכה הנמשכת מאדם ונח ממשיכה בזרע שם. מאז והלאה ההסטוריה האנושית תתרקם על פי יחסיהם של הארורים והברוכים.
ברכה וקללה זו של נח מהוות שלב חדש – לראשונה לא הקב"ה עצמו הוא שמברך ומקלל, אלא יש צדיק בארץ אשר כח הברכה והקללה נמסר בידיו.
מנח והלאה – במשך עשרה דורות (מנח ועד אברהם) מתעצם כל אחד מן הגזעים הללו ונאחז במחוזות משלו בעולם. אך אז מופיעה ברכה בעלת עוצמות חדשות, והיא מפרה לראשונה את המאזן בין הברוכים והארורים.
אמת מידה חדשה לקללה והברכה – אברהם.
כאשר נבחר אברהם, מופיעה ברכה ממין חדש. הקב"ה הופך את אברהם בעצמו למקור הברכה והקללה. הקב"ה לא מסתפק בהבטחת שפע לאברהם, אלא הופך אותו ל'מגנט' של הברכה: "וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה: וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה". בפסוקים אלו הברכה מתפרצת בעוצמה חדשה - השורש 'ברך' מופיע כאן חמש פעמים תוך עשר מילים. כלומר מדובר על ריכוז חדש גדול ועצום של ברכה.
אברהם הופך לאמת המידה החדשה של הברכות והקללות – מי שיברך אותו יבורך והמקלל אותו – יואר. כלומר מעתה יהיה ניתן להבחין ביתר קלות בין מגמות הברכה והקללה אשר כאמור מצויות שתיהן בבני נח – מי שיפעל לטובת אברהם יעביר את עצמו אל מחוזות הברכה, ומי שיפעל כנגד אברהם וזרעו יביא על עצמו את הקללה.
מאז והלאה נודעה ברכת אברהם בגויים: לאחר נצחונו על ארבעת המלכים מבורך אברהם על ידי מלכיצדק (יד, יט-כ): "וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ: וּבָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן אֲשֶׁר מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ". בתגובה לברכת מלכיצדק, אברהם פועל בהתאם לעיקרון של 'מברכך ברוך' – מברכתו הוא משפיע ברכה על מלכיצדק כאשר הוא נותן לו מממונו – "וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל".
אברהם הפך להיות מקור הברכה של כל העמים "וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה". וכן בהמשך - (יח, יח): "וְנִבְרְכוּ בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ". ובפרק כב (יח): "וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ". ואצל יצחק שב ה' ואמר (כו, ד): "וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ...".
באופן מפתיע, אברהם אשר הברכה כה נקשרת בו, מונחה על ידי הקב"ה דוקא אל ארץ כנען – הפלג מבני נח שבו דבקה הארירות! בימי אברהם מתחילה להיווצר התנגשות בין הברוכים והארורים בבריאה, וידם של הברוכים גוברת.
בעקבות העקדה (כב, יז-יח): סדר גודל חדש של ברכה.
כבר לא מדובר במגמה של ריבוי וגדילה בלבד, אלא מובטח שהברכה תגיע לשפע הגדול ביותר האפשרי: "כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו. וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ בְּקֹלִי". ובסוף ימי אברהם מתגלה כי אברהם בורך בברכה כוללת כל (כד, א): "וַה' בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל". [ובלשון העבד - בראשית כד, לה: " וַה' בֵּרַךְ אֶת אֲדֹנִי מְאֹד וַיִּגְדָּל"].
ברכת ה' עוברת אל יצחק (כה, יא):
"וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יִצְחָק בְּנוֹ". וכן בהמשך (כו, ג): "גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ... וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ...". אצל יצחק חל חידוש גדול בברכה – הברכה אינה חלה רק על בני האדם עצמם, אלא גם על המזון שהארץ מוציאה להם - ברכת ה' ליצחק מופיעה ביבול (כו, יב): " וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים וַיְבָרֲכֵהוּ ה'".
כזכור הקללה חלה מחמת חטא אדם על האדמה ומחמת חטא קין היא החלה לחול גם על בני האדם. אצל אברהם שבה והופיעה בעוצמה הברכה האנושית, אך אצל יצחק מופיעה לראשונה הברכה באדמה המהוה תיקון לחטא האדמה.
בהמשך מתברך יצחק פעם נוספת (כו, כד): "אַל תִּירָא כִּי אִתְּךָ אָנֹכִי וּבֵרַכְתִּיךָ וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ בַּעֲבוּר אַבְרָהָם עַבְדִּי". הברכה כה אפפה אותו עד שהפלשתים אמרו (כו, כט): "אַתָּה עַתָּה בְּרוּךְ ה'".
הברכה עוברת לדור הבא באמצעות ברכת יצחק:
לעומת דור יצחק וישמעאל בו היתה ההכרעה משמים מיהו הממשיך וכיצד, בדור של בני יצחק יש מקום עיקרי לברכת יצחק. כח הברכה השמיימי הוענק ליצחק. הוא שיברך את בנו הנבחר, ובכך יעביר אליו את ברכת אברהם. בסופו של דבר יצחק נותן את ברכתו ליעקב ומעביר אליו את ברכת אברהם (כח, א): "וַיִּקְרָא יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ... וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אֹתְךָ וְיַפְרְךָ וְיַרְבֶּךָ וְהָיִיתָ לִקְהַל עַמִּים. וְיִתֶּן לְךָ אֶת בִּרְכַּת אַבְרָהָם".
ברכת ה' על יעקב
אצל יעקב מופיעה ברכת ה', אך היא מתנהלת באופנים מפתיעים. בתחילה לא נאמר שה' בירך את יעקב עצמו, אלא ה' בירך את לבן בזכותו (ל, כז): "וַיֹּאמֶר אֵלָיו לָבָן אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ נִחַשְׁתִּי וַיְבָרֲכֵנִי ה' בִּגְלָלֶךָ... וַיְבָרֶךְ ה' אֹתְךָ לְרַגְלִי".
ברכת יעקב מואצלת לאחרים במקרה נוסף – בפגישתו עם עשו (לג, יא): "קַח נָא אֶת בִּרְכָתִי אֲשֶׁר הֻבָאת לָךְ כִּי חַנַּנִי אֱלֹהִים וְכִי יֶשׁ לִי כֹל". זאת לאחר שיעקב זוכה לברכה מאת האיש שאיתו הוא נלחם (לב, כז-ל): "וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי... וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ שָׁם".
רק לאחר כל תלאותיו, כשחוזר לבית אל, מברך ה' את יעקב בפירוש (לה, ט): "וַיֵּרָא אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב עוֹד בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ...".
ברכת ה' על יוסף ובניו
- בדור בני יעקב מופיעה הברכה אצל יוסף (לט, ה): "וַיְהִי מֵאָז הִפְקִיד אֹתוֹ בְּבֵיתוֹ וְעַל כָּל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ וַיְבָרֶךְ ה' אֶת בֵּית הַמִּצְרִי בִּגְלַל יוֹסֵף וַיְהִי בִּרְכַּת ה' בְּכָל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ בַּבַּיִת וּבַשָּׂדֶה". ברכה זו ממשיכה גם לבני יוסף – הם המתברכים ראשונים מפי יעקב, לפני כל בניו (מח, ט): " קָחֶם נָא אֵלַי וַאֲבָרֲכֵם... וַיְבָרֶךְ אֶת יוֹסֵף וַיֹּאמַר... הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים".
הברכה לאפרים ולמנשה מגיעה אפוא לקראת סיום מהלך הברכות בחומש בראשית. ניתן היה לחשוש שמא הברכה חלה רק על מבני יעקב, בדומה לדור הקודם בו חלה על יעקב בלבד. על כן מיד עם ברכת יעקב לבני יוסף הוא מייסד את ברכתם כברכה של כל עם ישראל (מח, כ): "וַיְבָרֲכֵם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמוֹר בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה".
בהתאם לכך, יעקב מברך בסוף חייו את כל בניו - "כָּל אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר וְזֹאת אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם וַיְבָרֶךְ אוֹתָם אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָם".
ארירות שמעון ולוי
בתוך ברכות יעקב לבניו מופיעה באופן פלאי גם מגמת הארירות, וזאת כלפי שמעון ולוי – "אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל" (מט, ז). מה פשר הדבר? וכי הארירות דבקה גם בזרע אברהם?
נראה שעל גבי הברכה שניתנה לישראל, יש צורך לתקן גם את הארירות. יש שני שבטים שנקראת עליהם הארירות, אך כפי שהתבאר בסעיף הקודם, היא לא נועדה אלא להיות כלולה לבסוף בברכה, שהרי גם שמעון ולוי כלולים לבסוף בפסוק המסכם את דברי יעקב – "וַיְבָרֶךְ אוֹתָם אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָם". במדרשים ובמפרשים מבואר כי פסוק זה גילה עיקר גדול בברכות יעקב: כאשר השבטים עומדים כולם כאחד, הברכות חלות על כולם יחד, כך שנמצאת ברכה כללית הכוללת את כולם. כך נאמר במדרש במדבר רבה (יג): "'כולך יפה רעיתי' – מדבר בשבטים. ואם תאמר: כיצד היו כולם יפים, שהרי יעקב אביהם בירך לשבטים ומקנתר לראובן ושמעון ולוי, והיאך אתה אומר: 'כולך יפה רעיתי'? אמר ר' אלעזר: אף על פי שבירך את השבטים האחרונים וקנתר לראשונים, אלא חזר ובירכם שנאמר (בראשית מט): 'כל אלה שבטי ישראל שנים עשר וגו'' – עשה אותם יונקים זה מזה".
ובכן, בדברי יעקב לשמעון ולוי ניתן לזהות את תיקון הארירות אשר החלה להופיע עם חטא אדם הראשון – בכדי לתקן את הארירות יעקב כולל את שמעון ולוי בכלל השבטים, ואז גם תכונתם מבורכת בכלל כולם.
במבט על כלל חומש בראשית מתגלה תופעה מעניינת: ה'ארור' מופיעה בארבעה מקרים בחומש בראשית, ובכולם התוצאה היא גלות ממקום הישוב, אולם המקרה האחרון חריג מקודמיו –
- בעקבות הקללה על חטא האדם הוא גלה מגן עדן.
- גם קין גלה והפך לנע ונד עם קללתו.
- משמעות קללת נח 'ארור כנען' היא שכנען יאבד את ארץ כנען שאותה הוא נוחל. תחילת מימוש קללה זו מוזכר כבר בפרשת נח: "ואחר נפוצו משפחות הכנעני", כפי שמבאר המלבי"ם: "כי רבים ממשפחות הכנעני נפוצו וגלו ממקומם".
- הפעם הרביעית והחריגה היא כשיעקב אומר כלפי שמעון ולוי: "ארור אפם...". מיד לאחר כן הוא ממשיך ואומר: אפיצם ביעקב ואחלקם בישראל.
אולם בענין שמעון ולוי, יחד עם הגלות, מגיע גם התיקון שלה. ה'גלות' שנגזרת עליהם שונה מקודמיה: שמעון ולוי לא יגלו מארץ ישראל, אלא ימשיכו וישבו בה עם שאר השבטים. גלותם היא בכך שלא יזכו לנחלה פרטית משלהם, אלא יהיו מעורבים בכלל שאר עם ישראל (או בכלל שבט יהודה במקרה של שמעון). כלומר אין מדובר בנדידה למקום אחר אלא מציאת דרך ישוב מחדש בתוך הארץ הראויה להם.
[1] ואכן חז"ל והמפרשים מבארים מהי ברכה זו - מדרש אגדה (בובר) בראשית פרשת בראשית פרק ב סימן ג: "במה ברכו, שכל מה שאדם מוציא לכבוד שבת הקדוש ברוך הוא משלם לו כפלים: ד"א ברכו שאין הרשעים נידונים בגיהנם בשבת".
[2] ראה על כך במכילתא דר' ישמעאל פרשה ז.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
