יש להתבונן על תפקידו ודרך פעולתו של המבול ועל השפעתו על העולם. בעקבות המבול נשבע הקב"ה שלא יהיה עוד מבול - "לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם... וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי" (ח, כא). בפסוק זה מבשר הקב"ה כי בעקבות המבול, השתנה לחלוטין מצבה של האנושות – לא יוכל שוב להיות מצב של חורבן העולם מחמת החטאים. ננסה להבין מהי הסיבה היסודית להבטחה זו. לשם כך נשווה בין הסיבה המופיעה בתורה לכך שיהיה מבול, ובין הנימוק לכך שהמבול לא יהיה עוד.
בסוף פרשת בראשית אומרת התורה שהמבול נצרך מחמת שרוע הלב והיצר הרע קנו שביתה חזקה בלב האדם - "וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם... וַיֹּאמֶר ה' אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (ו, ה-ז). כלומר, כאשר ראה ה' כי רעת האדם חסרת תקנה הוא החליט להשמידו ו'לאתחל' את האנושות מחדש. אך הנה, לאחר המבול הנימוק המובא לשבועת ה' שלא יבוא עוד מבול דומה להפליא לנימוק ההשמדה: "לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו" (ח, כא). ויש לתמוה: הרי הרוע הטבוע באנושות זוהי בדיוק הייתה הסיבה להשמדתו? כיצד השתנה אותו הנימוק עצמו והפך לסיבה מקלה? ניתן לשאול את אותה השאלה מכיוון קצת שונה, כפי שמנסח אותה ר' יעקב מליסא (בעל הנתיבות) בפירושו נחלת יעקב (ח, כא): "והוא תמוה: שאם זה התנצלות שלא יביא מבול אף שיתחייבו להביא עליהם המבול, אם כן, לא היה לו להביא המבול כלל אף בראשונה?!"
מצאנו במפרשים שני קווים שונים של הסבר לשאלה זו:
דרך ראשונה: מן המבול והלאה החטאים של האנושות שטחיים יותר
דקדוק במילים של שני הפסוקים – לפני המבול ואחריו. מראה שהשוני ביניהם רב. לעומת רוע טוטאלי ומוחלט לפני המבול – "רק רע כל היום" לאחר המבול יצר האדם רע רק "מנעוריו" והלאה. רש"י מפרש כי לאחר המבול, תכונת החטא שבאדם אינה מושרשת בו מאז יצירתו, אלא היא מתחילה רק מאז שהתינוק נפגש עם העולם המסובך - "מנעריו כתיב משננער לצאת ממעי אמו [רק אז] ניתן בו יצר הרע". רש"י לומד מלשון הפסוק כי על פי נשמתו הקיימת בעובריות, האדם הוא טוב. לכן, גם אם תשוב האנושות ותחטא, תמיד תישאר תקוה כי טהרת נשמתה תנצח ותיטיב את דרכיה. הרמב"ן (שם) משלים זאת ומבאר כי כפי שהיצר הרע לא מלווה את האדם מלכתחילה, כן הוא גם מרפה מן האדם בימי הזקנה: "'כי יצר לב האדם רע מנעוריו' - מלמד עליהם זכות שיצירתם בתולדת רעה בימי הנעורים ולא בימי הזקנה".
אולם יש להבין: מדוע רק מאז המבול הפכו בני האדם לטהורים יותר בנשמתם? הכלי יקר (שם) מבאר כי המבול פעל לזכך את האנושות, ומעתה החטאים שיבואו יהיו חיצוניים יותר ופחות מושרשים באופי האדם: "נתן טעם לדבר כי יצר לב האדם רע מנעוריו. [כלומר] שעיקר חטאו יהיה [מעתה והלאה] תלוי ביצרו ולא בחומר הארץ. והמופת על זה, כי בדור המבול כתיב (בראשית ו ה) וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום. רצה לומר הולך וגרע מיום ליום וחטא זה תלוי ודאי בחומר הארץ לא מצד כח השכלי שבאדם... כי החומר מצד בהמיותו גם כי יזקין לא תסור ממנו אוולתו. אבל אחר המבול שנטהר חומר הארץ, מאז אין לתלות החטא כי אם ביצר הרע המתגבר ביותר בימי נערותו, אבל כי יזקין יפקח עין שכלו ולא ישוב לכסלה. לכך לא נאמר כל היום כי אם מנעוריו לבד...".
ר' יעקב מליסא מבאר בפירושו 'נחלת יעקב' כי לא די בכך שלאחר המבול נוספה תקוה שהאנושות תשוב בתשובה מחטאיה, אלא שגם החטאים עצמם הם בעלי אופי קל יותר: "לכן נראה דיש ב' מיני עונות: הראשון: מה שחוטא מחמת ניצוח תאות החומר. והשני: מה שהוא חוטא להכעיס הבורא בדברים שאין להם הנאה כלל, ואוהב את הרע בעבור שהוא רע... וזהו שאמר הכתוב "וירא ה' כי רבה רעת האדם וכל יצר מחשבות לבו רק רע" (לעיל ו, ה, לפני המבול), כלומר שכל מחשבות לבו רק לרע בשביל שהוא רע, ולא בשביל שהוא מנוצח מהתאוה... ולכך נתחייבו המבול. אמנם אחר המבול נשתרש ההכנעה בלב נח ובניו, בראותם המבול, עד שהושרש הכנעה בלבם ועד שהושרש בלב זרעם אחריהם, עד שאי אפשר כלל להיות דור רע כל כך שיאהב הרע בעבור שהוא רע. ואם לפעמים יהיה דור שיריעו מעשיהם ח"ו, לא יהיה עשיית הרע בעבור שהוא רע, רק בעבור ניצוח תאוות החומר".
דרך שניה: לימוד זכות על חטאי האדם מצד הקב"ה
הספורנו מפרש את הסיבה להימנעות ממבול באופן אחר. הוא מבאר שמן המבול והלאה יש לקב"ה לימוד זכות קבוע על חטאי האנושות: "כי בהיות המזגים מכאן ואילך פחותים מאשר היו קודם המבול, לא יאיר בהם הכח השכלי מנעוריהם כבראשונה, באופן שיתקומם למתאוה המתגבר עליו מנעוריו". ביאור דבריו הוא שקודם המבול היה לבני האדם כוח שכלי רב שבכוחו לנצח את היצר. אם השכל לא ניצח את היצר הרי זה משום שהרוע השתלט לחלוטין על האנושות. אולם מן המבול והלאה, הבחירה של בני האדם חלשה מראש; הכוחות השכליים שלהם אינם חזקים. על כן מוטלת על האנושות אשמה פחותה בשל החטאים.
גם הרד"ק תולה את הדבר בלימוד זכות על האנושות. לאחר המבול הקב"ה אומר כי דווקא מחמת שהרע מוטבע באדם, אין לה' להשמידו משום שכך בחר ה' לברוא אותו: "וכיון שיצר האדם רע, כי כן ראיתי בחכמתי לברא אותו, כי כן צריך לפי טבע המציאות, הוא חוטא ברוב אם לא [=חוץ מאדם] אחד מני אלף [שאינו חוטא]. לפיכך לא אוסיף עוד להכות את כל חי בעבורו כאשר עשיתי"[1].
נמצא כי ישנן שתי דרכים עקרוניות להסברת ריכוך הענישה האלוקית מן המבול והלאה. על פי הדרך הראשונה (רש"י, רמב"ן ועוד), המבול מיעט את אחיזת הרוע באדם, וזהו הגורם לריכוך העונש משם והלאה. על פי הדרך השניה (ספורנו ורד"ק) הריכוך תלוי דווקא בכך שהרוע חזק יותר מן האדם עד כדי כך שאין לשופטו בחומרה רבה מדי על חטאיו.
[1] על פירוש זה של הרד"ק יש לתמוה: בסופו של דבר מה השתנה אחרי המבול שרק לאחריו מלמד הקב"ה זכות על האדם שהרוע טבוע בו מראש? הרד"ק (קודם לכן שם) מבאר כי עצם התרחשות העונש הכבד של המבול הוא היא בעלת השפעה המונעת את האנושות מלחטוא באופן טוטאלי: "ראה בשכלו שלא ישחית עוד את האדמה כי לא יהיה עוד רעים רבים, ויוסרו מדור המבול שיהיה קבלה בידם דור אחר דור ולא יהיו עוד רבים רעים ולא ישחית הכלל בעבור הפרט, ואם יהיה הפרט רע כולו, ישחיתם כמו שעשה בסדום. בעבור האדם - כי יסופו הרעים בבני אדם ותעמוד האדמה לטובים". ועדין קשה להבין על פי הרד"ק מהו בעצם הגורם להבטחה שלא יהיה עוד מבול – האם לימוד הזכות על האדם או הידיעה שלא כל בני האדם יהיו שותפים לחטא?
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
