שלשלאות של ברזל - הכרח היסתורי אלוקי

"ויאמר אנכי האל אלהי אביך, ויאמר אל תירא - מרדה מצרימה, כי לגוי-גדול אשימך שם" (מו,ג). סיבת ירידת יעקב אבינו למצרים היא הרעב בארץ ישראל, פיקוח נפש. זאת רק סיבה קטנה. אך הסיבה הגדולה היא "כי לגוי גדול אשימך שם". וכדברי המקרא: "ויאמר, אנכי האל אלהי אביך". אתה ממשיך מה שהתחלתי עם אביך ועם אבי אביך אברהם, שכבר הודעתי לו בברית בין הבתרים (טו,יג) "כי גר יהיה זרעך". נכון שכרגע יש סיבה לירידה - הרעב. אך רבש"ע מגלגל סיבות גדולות על ידי סיבות קטנות. רואים זאת גם כשהוא ית' מגלגל ששר המשקים יהיה בבית הסוהר עקב זבוב ביינו של המלך, ושר האופים, עקב צרור קטן שהיה במאפה המלך (מ,א, רש"י). יש סיבות גדולות ויש סיבות קטנות.

בספר אורות, בתחילת 'ישראל ותחייתו, מסביר מרן הרב זצ"ל, שלהיסתוריה יש הסברה מוסרית והסברה סיבתית. בעולם שלנו יש חוק הסיבתיות. לכל תוצאה יש סיבה, ולכל סיבה יש תוצאה. אותה תוצאה נגרמת מאותה סיבה, ואותה סיבה תגרום לאותה תוצאה. על פי זה, אפשר גם להסביר או לנבא מה שיקרה. אך ישנה גם הסברה מוסרית. יש תכלית, מגמה מוסרית, רוחנית לכל ההוויה. ואין סתירה בין שתי ההסברות. ההסברה המוסרית פועלת דרך ההסברה הסיבתית. מה שנקרא בספר דעת תבונות לרמח"ל: הנהגת המשפט והנהגת הייחוד. "אריך אנפין" - פנים ארוכות, זעיר אנפין"- פנים קצרות. רבש"ע רוצה שעם ישראל ייווצר במצריים. זה רצונו יתברך. יעקב אבינו, הוא ראשית היווצרות האומה. הקב"ה גלגל תהליך אלוקי: אברהם אבינו היה יחיד. אחר כך, נולדו יצחק וישמעאל. ישמעאל נדחה ונמצא יצחק יחיד. אחר כך, נדחה עשיו מפניך ויעקב, הנו ראשית התרקמות עם. ציבור. לו נולדו שנים עשר שבטים ואף אחד מהם לא נדחה. "מיטתו שלמה".(שהש"ר  ג,ו, לכן הגלות מתחילה בו. לא מדובר כאן בעניין אישי פרטי אלא בחשבון אלוקי גדול. ועל פי חשבון זה עם ישראל מוכרח הוא להיוולד בגלות במצריים.

ידוע מאמר חז"ל החריף (שבת פט ע"ב): "אמר רבי חייא בר אבא, אמר רבי יוחנן: ראוי היה יעקב אבינו לירד למצרים בשלשלאות של ברזל, אלא שזכותו גרמה לו דכתיב (הושע יא, ד) בחבלי אדם אמשכם בעבותות אהבה ואהיה להם כמרימי עול על לחיהם ואט אליו אוכיל".

עבותות אהבה פירוש שהקב"ה אוהבו, לכן ריכך את הגזירה. אבל זהו הכרח אלוקי. "שלשלאות של ברזל". חוקי אחיזת הסיבה והמסובב הם "שלשלאות של ברזל"! בפיסיקה, בכימיה, בהיסטוריה ובהיסטוריוסופיה, וגם בהנהגה האלוקית יש חוקי ברזל! לא תמיד מבינים אנו את ההנהגה האלוקית. לפעמים יש צדיק ורע לו, או רשע וטוב לו. לקב"ה יש חוקי ברזל בהנהגת ההיסטוריה.

אך עם כל זאת, פלא הוא שבתוך כל אותן "שלשלות של ברזל" האדם הוא בן חורין. החופש זורם בתוך חוקי הברזל האלוקיים. איך החופש זורם - זה לא הנושא כרגע. הנושא הוא "שלשלאות הברזל" שבהנהגה האלוקית.  ירידתנו למצרים היא הכרח אלוקי. אם כי, כמו שאמרנו, הקב"ה ריכך את גזירתו כלפי יעקב אבינו כמו שנאמר (שם): שזכותו גרמה לו דכתיב (הושע יא, ד) בחבלי אדם אמשכם בעבותות אהבה ואהיה להם כמרימי עול על לחיהם". חלק מעבותות האהבה היו הכבוד והחשיבות הגדולים לו זכה בהגיעו למצרים.  לאט, לאט, הדרדר המצב עד שהגיע לקטסטרופה שאי אפשר לשער. אך לו היינו יורדים למצרים בתור עבדים, ללא "עבותות האהבה", היה המצב נורא. ומי יודע מה היה קורה בהמשך השנים. בחסדי ד' התקבל  יעקב אבינו בכבוד רב, וכן הוא לגבי יוסף, כל אחיו וכל הדור ההוא.

הגלות - גזירה אלוקית

השאלה הראשית שנשאלת, היא: למה עלינו לסבול את הגלות המרה הזו? וכי מה חטאנו? אמנם לגבי גלות בבל (חורבן בית ראשון) - אפשר להבין שחטאנו בשפיכות דמים, עבודה זרה, וגילוי עריות, ולכן נגזרה עלינו הגלות. כן הוא גם לגבי חורבן בית שני, חטאנו בשנאת חינם ונגזרה עלינו גלות. (יומא ט ע"ב) אך כאן לא ברור לא חטאנו. נכון הוא ש"אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" (קהלת ז,כ), אך גלות נוראה כזו אינה מובנת.

חז"ל אומרים שהגלות נגזרה עקב זאת, שאמר אברהם: "במה אדע כי אירשנה". כלומר, ביקש מהקב"ה אות, סימן, על ירושת הארץ, או פירוש אחר: אמר לפניו: הודיעני באיזה זכות יתקיימו בני בארץ (בראשית טו,ח, רש"י).  מכל מקום, גם אם נאמר שהיה כאן איזה נדנוד חסרון, אצל אברהם אבינו, לא מובנת חומרת הגלות הקשה במצריים. ואכן: לא חטאנו! לא כל סבל בא בגלל חטא. הרי אמרנו קודם, יש צדיק ורע לו, ורשע וטוב לו. אלו "שלשלאות של ברזל". חשבונות אלוקיים, שבגללם רצה הקב"ה שניוולד בגלות. כמובן אפשר למצוא חטאים. אך האומה במהותה לא חטאה.  אותה שאלה אפשר לשאול גם על השואה. לצערנו יש כאלה שמחפשים חטאים. אך יש לדעת שיסורים הם לא תמיד עונש. ישנה גם הנהגת המשפט, הנהגת הייחוד. ד' אחד ושמו אחד והוא יתברך מגלגל את הדברים בשלשלאות של ברזל!

דור המדבר - דור מכונן

עם כל זאת, אנו מנסים להבין את סיבת הגלות המרה הזו.

דור המדבר הוא הדור המכונן. הוא "חזות הכל" (ישעיה כט, יא), של כל הדורות שיבואו אחריו. אפשר לומר בלשון ציורית שיש בדור זה את כל הכרומוזומים העתידיים של עם ישראל. כל הכישרונות, כל היכולות, כל הנפילות, כל העבירות, כל המעלות. הכל מתומצת בענקי דור המדבר. זה הדור, דור דעה, דור ענק שד' דיבר אליו פנים בפנים ויחי; "אתם ראיתם כי מן השמים דיברתי עמכם" (שמות כ,יח). דור זה חייב להיות מחוסן לדורות! אחרת לא נוכל להחזיק מעמד בארצנו וגם בגלות, על אדמת ניכר. שבעים שנה ואחר כך, עוד אלפיים שנה נוספות... תפקידנו להחזיק מעמד. לכן יש צורך, שהדור הזה יהיה בגלות ויחזיק שם מעמד. מכוח זה נוכל לחזור ולפעול גם בדורות הבאים. (עיין עין איה שבת פט לגבי "שלשלאות של ברזל". וכן הרבה פעמים בשיחות הרצי"ה שמזכיר "שלשלאות של ברזל", במובן של הכרח אלוקי כדי להכשיר אותנו להחזיק מעמד).

גלות - עבודת ד' "לשמה"

לכאורה, למה בכלל להיות בגלות? מה הניסיון של הגלות? הניסיון של הגלות הוא חשוב מאד: צריך לעבוד את ד' לשמה! אנשים כל כך רגילים לעולם של עסקים, עם הפסד ורווח. רגילים למדוד אדם על פי הישגיו החומריים, הכלכליים. גם בחברה הקפיטליסטית וגם בחברה הסוציאליסטית. הערך המוסף של האדם הוא כסף! זה אסון! והנה, לעומת זאת אנו, עם הסגולה,  גם כשאנו בגלות וכל כך מושפלים, מדוכאים, רדופים, רמוסים, לא זזים מלעבוד את ד' לשמה!

בספר מדבר שור (דרוש כה) מבאר מרן הרב קוק את העניין: "על כן, צריך שתהיה נקבעת בכלל האומה אהבת השי"ת לאמיתתה, אהבה טהורה שלא יהיה מעורב עמה שום דבר מעניינים חומריים. והנה טבע האדם להיות נפתה אל חמדת ארציות בהיותן בידו, על כן, כדי להוציא שלמותם של ישראל מן הכח אל הפועל סיבב השי"ת שיהיה הכלל זמן גדול משולל מכל כבוד והצלחה גופנית, כדי שיהיה מושרש בלב הכלל, שאינו מקושר בכללו לשום דבר, כי אם לשם השי"ת לדבקה בו". העולם הזה אינו חסרון. "אישה נאה, דירה נאה כלים נאים מרחיבין דעתו של אדם" (ברכות נז). (אמנם בזוהר כתוב: "מחריבין דעתו של אדם" זה נכון וזה נכון). אם כן, יש הכרח שנהיה בגלות מצרים במצב של "לשמה". נכון הוא, שבאופן פרטי יש אחד שעובד את ד' יותר "לשמה", ויש אחד פחות. "מתוך שלא לשמה בא לשמה". אבל היסוד בסגולה הפנימית, בנשמת האומה, חייב להיות ה"לשמה".  בספר 'אורות' מסביר מרן הרב זצ"ל שהדור הזה, כבר תקופה של כ- מאה וחמישים שנה. יש לו "לשמה" של גאולת הארץ, של שיבת ציון, של בניין הארץ, של צבא. זה ה"לשמה" של דורנו. כמובן ישנם צדיקים עליונים שהגיעו למידת הטהרה שבמסילת ישרים, ואצלם הכל "לשמה". אבל גם אצל יהודים פשוטים ישנם דברים שהם עושים "לשמה". גם אצל יהודים רחוקי תורה והמכונים חילוניים. גם הם עושים דברים "לשמה". לגבי מה שנאמר שבני ישראל במצרים שקעו במ"ט שערי טומאה (פרקי שר"א מח, ויקר"ר לב,ה). יש לומר שאכן כך היה. אך הם לא שקעו בשער הנו"ן. לא שינו את שמם, את לשונם, שפתם ומלבושיהם. ארבעת דברים אלה קיימו "לשמה". הקב"ה עזרנו ברחמיו שלא נעבור את הסף הבלתי הפיך ולכן יכולנו להיגאל.  על כן, צריך היה לטבוע באומה את היסוד של עבודת ד' "לשמה" בגלות מצרים, ומתוך כך נחזיק מעמד בגלות בבל שהיא בעצמה הכנה לגלות הארוכה.

מספר הגלויות, הוא מחלוקת ראשונים. האם היו שתי גלויות או גלות אחת. כי הנביאים מדברים רק על גלות אחת, והיו שתיים. אחת השיטות מסבירה: דיברו הנביאים פעם על גלות בבל, ופעם על גלות אדום, שתיהן רצף אחד. באמצע חזרנו לארץ לתקופה של ארבע מאות עשרים שנה, אלו ימי בית שני שהיו כמו שאיפת אוויר לפני גלות אדום הארוכה (למהלך האידאות). גאולת בית שני היא "פקידה בעלמא". "שאיפת אוויר אחרונה לפני גלות אדום". ב"ה החזקנו מעמד עם החמצן של ארץ ישראל אלפיים שנה. אבל עכשיו, נגמר החמצן! עכשיו הגלות היא סכנת גופות וסכנת נפשות! לא מצליחים להחזיק מעמד.

אמשכם בעבותות אהבה

עוד יש להסביר, את עניין חמלתו של הקב"ה על יעקב אבינו. כפי שנאמר: "שזכותו גרמה לו, דכתיב (הושע יא, ד) בחבלי אדם אמשכם בעבותות אהבה"... וכן אופן התקבלותו במצרים בכבוד ובחשיבות. לאור "עבותות האהבה" יכולנו לחשוב, לכאורה שהגלות היא  גן עדן. והרי זה בוודאי לא כך. הגלות היא גיהינום. אך בהתחלה ניתן לנו מאיתו יתברך שביב אור. לפני שיוטח עלינו בגזירתו ית' הגדול שבאסונות, הירידה מהארץ אל הגלות. עוד "עבותו של אהבה" אנו מוצאים בבשמים שנשאו איתם אורחת הישמעאלים.  יוסף הצדיק הושלך לבור. והנה ראו אחיו אורחת ישמעאלים באה מגלעד, "וגמליהם נושאין נכאת וצרי ולוט, הלכים להוריד מצרימה" (לז,כד-כה) מה משנה לנו מה נושאים גמליהם של הישמעאלים? מסביר רש"י:  "למה פרסם הכתוב את משאם? להודיע מתן שכרן של צדיקים שאין דרכן של ערביים לשאת אלא נפט ועטרן שריחן רע ולזה נזדמנו בשמים שלא יוזק מריח רע". זה שיוסף יורד למצרים, אלו ה"שלשלאות של ברזל". זה ההכרח האלוקי. אבל אין זה עניין אישי. הקב"ה אינו "מקפיד" עליו או "שונא" אותו חס ושלום. אלא עטף הקב"ה את  אותו צדיק בבשמים, לפני בוא המרירות הנוראה.

שם שמים שגור בפיו

לא ברור איך החזיק יוסף מעמד כל כך הרבה שנים בעומק הטומאה. התשובה נמצאת בפרק לט (פ"ס ג): "וירא אדוניו כי ד' איתו"- רש"י: שם שמים שגור בפיו. ארבע מילים. כמובן, אין הכוונה שהיה אומר בפיו באופן חיצוני 'בעזרת ד'' תודה לא-ל", ח"ו.  שם ד' שגור בפיו של יוסף, הכוונה שכולו דבקות בד'. כולו! הוא אינו שם! אינו שם! הוא עם רבש"ע. גופנית הוא שם, גלות, אך רוחנית, נפשית, מחשבית, הוא עם רבש"ע לחלוטין. לכן לא נפל. כן הוא לגבי אסתר וגם לגבינו במצריים, על אף כל הנפילות הנוראות. האידיאל שלנו היה תמיד הדבקות בד'.

ויהי רצון, שנזכה ששם שמים יהיה שגור בפינו תמיד ומת"כ נקרין לעולם כולו.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.