כאשר רואה יעקב את עשו, הוא מסדר את כל משפחתו לפי סדר מסוים ומכוון: "וַיָּשֶׂם אֶת הַשְּׁפָחוֹת וְאֶת יַלְדֵיהֶן רִאשֹׁנָה וְאֶת לֵאָה וִילָדֶיהָ אַחֲרֹנִים וְאֶת רָחֵל וְאֶת יוֹסֵף אַחֲרֹנִים" (בראשית לג, ב).
שם התואר 'אחרון', מתאר מישהו או משהו, שאין אחריו עוד. אלא שמשמעות זו של שם התואר 'אחרון' קשה בפסוק שלנו, שבו הוא נאמר על לאה וילדיה שהם אחרונים, ומיד לאחר מכן על רחל ויוסף, שלמעשה היו הם האחרונים.
מפרשים אחדים הוכיחו מכאן, שבאמת לא תמיד יש לתואר 'אחרון' אותה משמעות. רבים הזכירו את דברי ה'תוספות יום טוב' במסכת דמאי (ז, ג), שמפרש את כוונת המשנה שם, ואלו דבריו:
"ונמצא בכתוב כיוצא בזה {שנקרא 'אחרון' גם מי שיש אחריו עוד} שנאמר "וַיָּשֶׂם אֶת הַשְּׁפָחוֹת וְאֶת יַלְדֵיהֶן רִאשֹׁנָה וְאֶת לֵאָה וִילָדֶיהָ אַחֲרֹנִים וְאֶת רָחֵל וְאֶת יוֹסֵף אַחֲרֹנִים", ולא נמנע לקרוא אחרונים לאמצעיים אף על פי שיש עוד אחרים אחריהם והיינו דכלפי הקודמים אליהם קרויים אחרונים."
כך גם עולה מהביטוי שמזכיר רש"י על הפסוק, ש'אחרון אחרון חביב', שיכולים להיות כמה 'אחרונים'.
המילה 'אחרון' מורכבת מאותיות השורש א'ח'ר' ומאותיות הסיומת 'ון'. סיומת זו הופכת את השורש, שאליו היא מצורפת, לשם תואר בפני עצמו (אַחַר-אַחֲרֵי–אחרון). דוגמאות נוספות של תצורת שמות באמצעות הוספת סיומת 'ון' לאותיות השורש הן המילים 'זכּרון' ו'שבּתון'. לפי זה מובנים דברי התוי"ט, שכן שם השורש א'ח'ר' מתייחס למקום או זמן של דבר אחד ביחס לדבר אחר, ולא מוכרח שאין אחריו עוד.
אמנם, יש לסייג את הדברים. במה דברים אמורים, ש'אחרון' יכול להתפרש כמאוחר שיש אחריו עוד, כאשר הוא 'אחרון' לעומת מה שקדם לו שהוא 'ראשון', אך כאשר לא נזכר מישהו אחר שקדם לו – יקבל ה'אחרון' את המשמעות הרגילה, שאין אחריו עוד.
כך ודאי צריך לפרש את הפסוק בישעיהו (מד, ג): "כֹּה אָמַר ה' מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וְגֹאֲלוֹ ה' צְבָאוֹת אֲנִי רִאשׁוֹן וַאֲנִי אַחֲרוֹן וּמִבַּלְעָדַי אֵין אֱלֹהִים". כאן אין מישהו אחר שהוא הראשון, כפי שד' אומר במפורש, שהוא ראשון והוא אחרון, ולכן משמעות המילה 'אחרון' כאן היא ודאי שאין אחריו עוד.
כמדומני שזהו הפשט גם בספר תהלים, ב'דור אחרון' שנזכר בו כמה פעמים (מח, יד; עח, ד; עח, ו; קב, יט), בלי התייחסות לדור מסוים אחר שקדם לו. וכן עולה מדברי כמה מפרשים שם.
ה'תוספות יום טוב' עונה על פי זה על קושיה שהקשו כמה פעמים במהלך הדורות על אמונתנו ש'בית המקדש יחזור וייבנה'. שכן בחגי (ב, ט) נאמר: "גָּדוֹל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבַּיִת הַזֶּה הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן". בפשטות נראה שמדובר בו על בניין 'בית שני', ואם כן נאמר על הבית השני שנבנה בימי חגי הנביא, שהוא יהיה הבית האחרון, ולא יהיה אחריו עוד בית! אך הסביר התוי"ט את דברי הנביא ע"פ מה שהתבאר לעיל, שלפעמים 'אחרון' הוא רק מאוחר מהראשון, אך אין להבין שמשמעו הוא שלא ייבנה עוד אחריו, כדמוכח בפסוק שבפרשתנו.
תוי"ט מסיים בראיה נוספת לעקרון זה:
'וזכיתי אני להביא עד שני, ועל פי שניהם יקום דבר, דכתיב בפרשת שמות (ד, ח): "וְהָיָה אִם לֹא יַאֲמִינוּ לָךְ וְלֹא יִשְׁמְעוּ לְקֹל הָאֹת הָרִאשׁוֹן וְהֶאֱמִינוּ לְקֹל הָאֹת הָאַחֲרוֹן", וחוזר ונותן עוד אות שלישי.'
נסיים במה שמסופר על ה'חתם סופר', בספר 'שרי המאה' (ח"א עמ' 80) שכאשר שמע בילדותו מפי רבו הרב נתן אדלר את דברי התוי"ט, שמח ואמר: "חושבני כי לראייה זו מרמזת התורה בפרשת בא "וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים" (שמות יב, יג), כלומר האות השלישי של הדם שבא לאחר 'האות האחרון', הריהו משמש לאות ולראיה גם על הבתים, שיהיה לנו גם בית שלישי לאחר הבית השני שהיה נקרא בפי הנביא 'הבית האחרון'...".
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
