בפרשתנו אנחנו נפגשים לראשונה (וכמעט לאחרונה בתורה) עם הגשם. לעומת זאת את המטר, בהטיותיו השונות, פגשנו כבר בפרשת בראשית, ונפגוש בעוד מקומות רבים בתורה. ננסה להתבונן מה הייחודיות של כל אחד מהם, ובע"ה מתוך כך יהיה לנו כיוון להבין, מדוע בתפילה התחלנו להזכיר גבורות גשמים, "מוריד הגשם", לעומת התפילה בברכת השנים שהיא על המטר שיהיה לברכה, "ותן טל ומטר לברכה".
ונתחיל דווקא מהמטר.
הפעם הראשונה שהמטר מופיע בתורה, היא בפרשת בראשית (ב, ה), כאשר התורה מסבירה מדוע סוגי הצמחים השונים לא צמחו מהאדמה, למרות שנבראו כבר ביום השלישי: "וְכֹ֣ל׀ שִׂ֣יחַ הַשָּׂדֶ֗ה טֶ֚רֶם יִֽהְיֶ֣ה בָאָ֔רֶץ וְכָל־עֵ֥שֶׂב הַשָּׂדֶ֖ה טֶ֣רֶם יִצְמָ֑ח כִּי֩ לֹ֨א הִמְטִ֜יר ד' אֱ-לֹהִים֙ עַל־הָאָ֔רֶץ וְאָדָ֣ם אַ֔יִן לַֽעֲבֹ֖ד אֶת־הָֽאֲדָמָֽה." אמנם המטר לא מופיע פה בשם עצם אלא כפועל, 'המטיר', אך נראה שדווקא זה נותן לנו את הכיוון להבין את עניינו של המטר[1]. שכן, באמת ה'המטרה' היא לא פעולה שמיוחסת דווקא להורדת הגשם: בהמשך החומש נלמד על הפיכת סדום שבה ד' "המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש". ובמכת ברד בפרשת וארא נאמר: "וימטר ד' ברד על ארץ מצרים". ובפרשת בהעלתך אומר ד' לבני ישראל: "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים". המשותף לכל ההמטרות הללו, שיש בהן הורדת דברים מן השמים, כאשר יש להם כתובת, תכלית ברורה, מטרה[2] – להעניש את אנשי סדום ואת המצרים, ולתת לחם לבני ישראל שבמדבר, שיהיה למאכלם [כפי שמפורט גם בתהלים עח (כד) – "וימטר עליהם מן לאכל"]. ההמטרה והמטר נובעים מהמטרה שיש למטר בירידתו מהשמים.
נחזור לפסוק שפתחנו בו – "לא המטיר ד' אלוקים על הארץ". המושא של המטר הוא הארץ, וכך אנחנו פוגשים במקומות רבים בתנ"ך את המטר מיוחס אל הארץ: "ונתתי מטר ארצכם בעתו" (דברים יא, יד), "מטר ארצך" (פעמיים בדברים כח - בפסוק יב לברכה ובפסוק כד לקללה), ועוד. וזאת בגלל שמטרתו היא להצמיח את כל מה שטמון באדמה. זה ייעודו של המטר.
לעומת זאת הגשם, שמופיע כמדומני רק שלוש פעמים בתורה – לא מיוחס לארץ, ולא מכוון להשקותה.
בולט הדבר בפרשתנו, בה נזכר הגשם פעמיים – "וַֽיְהִ֥י הַגֶּ֖שֶׁם עַל־הָאָ֑רֶץ אַרְבָּעִ֣ים י֔וֹם וְאַרְבָּעִ֖ים לָֽיְלָה" (ז, יב); "וַיִּכָּלֵ֥א הַגֶּ֖שֶׁם מִן־הַשָּׁמָֽיִם" (ח, ב). הגשמים הללו הם חלק מהמבול, שבא לאבד את החיים על הארץ, ולא להצמיח את הצמחים מהאדמה.
לפני שנביא את המקום השלישי בו נזכר הגשם – שלכאורה קשה על הסברנו – נראה את דברי הכתב והקבלה (בויקרא כו, ד) בהסבר שורשו של הגשם:
'ולי נראה בהנחת שם גשם, לפי מה שהודיעונו מחקרי הטבע בענין התהוות הגשם, כי אידי המים הדקות והקלות העולים תמיד למעלה על ידי חום השמש, בבואם אל האויר העליון משתנה צורתם... כי מתקשים שם מאד... ועל שם סמיכות ודבקות חלקי האידים האלה יחד להיות אדוקים זה בזה ביותר עד שיתקשו באויר העליון, נקרא בשם גשם, מלשון הכתוב (דניאל ג, כז) בגושמיהון[3], וכן לשון המחברים גוף גשמיי'.
כלומר, הגשם מדגיש את מציאותו הגשמית המחודשת של הגשם – שהופך מאדים 'אווריריים' למים גשמיים ומורגשים.
מכאן גם בלשוננו הפועל 'להגשים' במשמעויותיו השונות: במשמעות השלילית - לייחס מידות ותכונות גשמיות לדברים רוחניים; ובמשמעות החיובית – כמו 'להגשים חלום', להפוך את מה שהיה חזון לב בלבד למציאות מוחשית.
לפי זה, השם 'גשם' מתאים במיוחד למי המבול. שכן תפקיד המים במבול היה למלא בגשמיותם את כל חלל העולם, וע"י כך לאבד את החיים – הזקוקים לאוויר לנשימה – מעל פני האדמה.
נראה שחלוקה זו מתאימה גם לדברי המלבי"ם, שמבאר בקצרה ב'אילת השחר' (תקנו) את ההבדל בין גשם למטר:
'הגשם הוא הטבעי הבא בסבת האדים העולים מן הארץ, והמטר הוא ההשגחיי הבא מן השמים'[4].
כעת נגש למקום השלישי והאחרון בו נזכר הגשם בתורה. בתחילת פרשת בחקתי, הברכה הראשונה שנאמר שיזכו לה ישראל אם ילכו בחקות, היא "ונתתי גשמיכם בעתם". במבט ראשון, נראה שהנושא של הברכה הוא שהגשמים הנצרכים לגידול כל תנובת השדה יהיו בזמן, וכפי שנאמר בפרשת 'והיה אם שמע' – "ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה ומלקוש". ואם כן, היה מתאים יותר להשתמש בלשון 'מטר', כמו ב'והיה אם שמע'!
אולי בגלל זה, מבאר שם רש"י שבאמת המכוון שם הוא לברכה אחרת! וזו לשונו שם: "ונתתי גשמיכם בעתם" - 'בשעה שאין דרך בני אדם לצאת, כגון בלילי שבתות ובלילי ימים טובים'. כלומר – הגשם מבטא כאן את הצד הלא טוב שיש במטר – הוא מפריע לבני אדם להסתובב בחוץ, הוא מרטיב אותם ומשבש את הדרכים. יש לגשמיות של הגשם צדדים לא טובים. ופה אומרת התורה – שלמות הטובה של המטר היא שלא רק שהוא יורד ומשקה ומגדל את הצמחים בזמן, כבפרשת והיה אם שמע – אלא שהוא עושה זאת בלי להפריע בגשמיותו להולכים בדרכים.
כמדומני שלפי זה, ברור מדוע בברכת גבורות גשמים, שעוסקת בתיאור הגבורה האלוקית – מזכירים את הגשם, שירידתו נראית בגבורה גדולה, בעצם מציאותו, בלי קשר למטרת ירידתו. [וייתכן שזוהי הגבורה שמתגלה בו, איך שכמויות עצומות של מים עולות בצורת אדים למעלה ואח"כ מתגשמות ויורדות מטה בעוצמה.] ואילו בברכת השנים, העוסקת בברכה של הארץ, של תבואתה – התפילה היא על המטר, שיהיה לברכה על פני האדמה.
יה"ר שנלך בדרך התורה והמצוות, ונזכה שיתן ד' מטר ארצנו בעתו וגשמינו בעתם.
[1] נראה שכאשר לא מפורט בפסוק מהו הדבר שמומטר, אלא נאמרת המטרה בלבד – ברור שהכוונה שהמומטר הוא המטר. וכך מפרט אונקלוס בתרגום בבראשית (ב, ה): "לא אחית... מטרא", וכן בפרשתנו (ז, ד) מתרגם אונקלוס את "אנכי ממטיר על הארץ" – "אנא מחית מטרא על ארעא".
[2] המטרה מופיעה בהקשר שאנחנו רגילים להשתמש בו, כמו מטרה לחץ, בכמה מקומות בתנ"ך, ביניהם בשמואל (א כ, כ) "שלשת החצים צדה אורה לשלח לי למטרה", ובאיכה (ג, יב) "ויציבני כמטרה לחץ".
אמנם, יש להעיר שבאות ט' במילה מטרה/מטרא יש דגש, מה שאין כן במילה 'מטר' ובצורות השונים של ה'המטרה'. דגש זה מורה קצת שיש שורש אחר למילה מטרה, כמו שאומר הרד"ק בביאור 'חצר המטרה' שמופיעה רבות בירמיהו (בפרקים לב-לט): 'מטרה שרשו נטר, ענין שמירה, כמו "הינטור לעולם". ותרגום "ויאסוף אותם למשמר" – 'לבית מטרא'.' וכעי"ז אומר המלבי"ם שם. גם המטרה לחץ, 'היא הדבר אשר המורים מכונים להשליך בו' (מצודת ציון בשמואל שם), ובאיוב מפרש המצודות שגם היא עניינה מלשון נטירה ושמירה: 'והוא ענין שמירה, כי "משמרת" תרגומו 'מטרת', ויקרא כן ע"ש שהמורים שומרים להפיל בו'.
אמנם מצד המשמעות נראה שגם עניינה של ההמטרה דומה, שכן הממטיר מכוון להוריד את המטר (או הדבר האחר המומטר, כנ"ל) על המטרה המיועדת. אך חסרון הדגש מורה ששורש המטר וההמטרה הוא מ.ט.ר ולא נ.ט.ר.
[3] שם מתוארת הצלתם הניסית של חנניה מישאל ועזריה מהאש, "דִּי֩ לָֽא־שְׁלֵ֨ט נוּרָ֜א בְּגֶשְׁמְה֗וֹן", דהיינו שלא שלטה האש בגופם. וכן נאמר בפסוק אח"כ: "עָנֵ֨ה נְבֽוּכַדְנֶצַּ֜ר וְאָמַ֗ר בְּרִ֤יךְ אֱלָהֲהוֹן֙ דִּֽי־שַׁדְרַ֤ךְ מֵישַׁךְ֙ וַעֲבֵ֣ד נְג֔וֹ דִּֽי־שְׁלַ֤ח מַלְאֲכֵהּ֙ וְשֵׁיזִ֣ב לְעַבְד֔וֹהִי דִּ֥י הִתְרְחִ֖צוּ עֲל֑וֹהִי וּמִלַּ֤ת מַלְכָּא֙ שַׁנִּ֔יו וִיהַ֣בוּ גֶשְׁמְה֗וֹן דִּ֠י לָֽא־יִפְלְח֤וּן וְלָֽא־יִסְגְּדוּן֙ לְכָל־אֱלָ֔הּ לָהֵ֖ן לֵאלָֽהֲהֽוֹן:" דהיינו (ע"פ המפרשים שם), נבוכדנצר מברך את ד' אלוקי חנניה מישאל ועזריה, ששלח מלאכו להציל את עבדיו שבטחו בו ולא קיימו דבר המלך, ומסרו גופם ובלבד שלא יעבדו לאלוהים אחרים. רואים שהמילה גשמהון משמעותה גופם, וכמו שאנו רגילים להשתמש במילה 'גשמי' במובן של ההיפך מ'רוחני', כפי שמסיים הכתב והקבלה.
[4] המלבי"ם מדבר על הבדל עמוק יותר בין הגשם ובין המטר, הבדל שהוא מרחיב עליו בביאורו לפסוק בו פתחנו, בבראשית פ"ב. אך הוא לא מסביר (לפחות במקומות אלו) את הסיבה הלשונית להבדל, מדוע הגשם הטבעי נקרא גשם וההשגחיי מטר. ולפי מה שהתברר הדברים מתאימים מאד.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.