ד' אומר ליצחק אבינו בפרשתנו, פרשת 'תולדות': "גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת" (כו, ג). המילה 'מגורים' והפועל 'לגור' מציינים בלשוננו את מקום ביתו של האדם, המקום הקבוע שלו בהווה, בלי קשר למה היה בעברו או מה יהיה בעתידו. זו משמעות הביטוי 'מקום המגורים', ולכך מתכוון כל אדם השואל את חברו 'היכן אתה גר היום'. וכך ניתן היה להבין שזו גם המשמעות בתורה בפרשתנו ובמקומות רבים נוספים. ולעיל נאמר על אברהם אבינו: "וַיָּגָר בִּגְרָר" (כ, א), וכן: "וַיָּגָר אַבְרָהָם בְּאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים יָמִים רַבִּים" (כא, לד). ביתו של אדם, הוא מקום מגוריו, המקום בו הוא חי בהווה, יום יום.
אך בלשון התורה למילה "לגור" משמעות מעט שונה. והראיה לכך הוא הכינוי 'גֵר'. גר הוא מי שנמצא וחי את חייו במקום שאינו מקום הולדתו, כמו שאומר רש"י בפרשת משפטים: 'כל לשון גר, אדם שלא נולד באותה מדינה, אלא בא ממדינה אחרת לגור שם'. כך רואים לדוגמה בפשט דברי ד' אל אברהם בברית בין הבתרים, "יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם" (טו, יג). ובהגדה של פסח, בביאור מה שנאמר על יעקב אבינו "וַיָּגָר שָׁם" (דברים כו, ה), רואים שזה נכון גם לגבי הפועל 'לגור', שכן אמרו שם: 'מלמד שלא ירד יעקב להשתקע אלא לגור, שנאמר (שם מז, ד) "וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה לָגוּר בָּאָרֶץ בָּאנוּ כִּי אֵין מִרְעֶה לַצֹּאן אֲשֶׁר לַעֲבָדֶיךָ כִּי כָבֵד הָרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן".
נמצאנו למדים שהגירות משמעה מגורים זמניים – הגר אינו גר במקום שבו נולד, וגם לא במקום שבו הוא משתקע, אלא הוא נמצא במעין 'תחנה' זמנית במהלך חייו.
הבנה זו, מעוררת שאלה בפרשתנו. שכן כאמור, ד' אמר ליצחק לגור בארץ, ואילו בהמשך נאמר: "וַיֵּשֶׁב יִצְחָק בִּגְרָר". ויש לשאול, וכי יצחק אבינו לא עשה כפי שאמר לו ד' לעשות? ועוד, מהפסוקים שהבאנו לעיל מפרשת 'וירא' נראה שיצחק נולד בגרר, שכן גם לפני לידתו וגם לאחריה מסופר על התגוררות אברהם אביו בגרר, ואם כן על איזו גירות מדובר כאן?
מפרשים רבים אומרים שיצחק עשה כמו שנצטווה (ראב"ע, מלבי"ם, אוהחה"ק. וכן ב'מדרש הגדול'.) ונראה שיש חיזוק לדבריהם, מכך שפסוק קודם לציווי 'גור בארץ הזאת', כבר נאמר הציווי, "שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ" (כו, ב). לשון 'שכן' מורה על משמעות שנראית קרובה יותר למשמעות של ישיבה קבועה במקום, ומהי אפוא משמעות הציווי לגור בארץ? כיצד ייתכן גם לגור (זמנית) במקום, וגם לשבת ולשכון שם בקביעות?
המלבי"ם מבאר, שכאשר היה רעב בארץ, מתבקש היה שיצחק ירד למצרים, כפי שעשה אברהם אביו, אך הוא לא ירד, כי ד' אמר לו שלא יעשה זאת, אלא ימשיך לשבת בארץ ישראל, שכידוע יצחק אבינו לא יצא ממנה כל חייו. בכך הוא מילא אחר הציווי: "שְׁכֹן בָּאָרֶץ". אלא שבברית בין הבתרים נאמר לאברהם אבינו שארבע מאות שנה זרעו יהיה גר בארץ, ואם יצחק לא יגור (יהיה גר) בארץ – לא יוכלו השנים שחי כאן להיחשב כתחילת התקיימותה של הגזרה. ולכן אמר לו ד' גם – "גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת", כלומר אתה יכול להתיישב בארץ , ויחד עם זה לגור בה, שכן 'הגרות יהיה או ע"י טלטול ממקום למקום, או על ידי מה שמחשיב עצמו כגר בארץ אף שיושב במקום אחד קבוע' (מלבי"ם על הפסוק). ואכן, חז"ל מבארים שכך היה, כפי שלומד רש"י (בבראשית טו, יג) מדברי ד' ליצחק, שכל שנותיו אכן נחשבו לחלק מארבע מאות שנות הגירות שנגזרו בברית בין הבתרים.
הנצי"ב מעיר, שמציאות זו, של 'גירות בתוך הארץ', ע"י החשבת עצמו כגר, מבלי להטלטל ממקום למקום – זהו רצון ד' באמת, ומציאות זו הייתה לא רק בימי יצחק; דוד המלך אמר על עצמו "גֵּר אָנֹכִי בָאָרֶץ" (תהלים קיט, יט), ואף על כל עם ישראל אמר דוד בתפילתו לד', דווקא בשיא התיישבותם בארץ, בזמן פריחת מלכות ישראל, רגע לפני הקמת המקדש – "כִּי גֵרִים אֲנַחְנוּ לְפָנֶיךָ" (דה"י א כט).
המעוניין להרחיב בטעם חשיבות הדבר, מוזמן לעיין בדברי המהר"ל בגבורות ד', פרקים ט, י וְ מז.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
