הקדמה
נאמר בפרשתנו (פרק מה):
א. "ולא יכל יוסף להתאפק לכל הנצבים עליו, ויקרא: הוציאו כל איש מעלי. ולא עמד איש אִתו בהתודע יוסף אל אחיו.
ב. ויתן את קלו בבכי, וישמעו מצרים, וישמע בית פרעה.
ג. ויאמר יוסף אל אחיו: אני יוסף. העוד אבי חי? ולא יכלו אחיו לענות אֹתו, כי נבהלו מפניו".
על שאלת יוסף "העוד אבי חי" שאלו המפרשים: הרי בביאתם למצרים בפעם השניה יוסף שאל אותם האם יעקב חי, והם השיבו לו שכן, כמו שנאמר בפרשת מקץ: "וישאל להם לשלום, ויאמר: השלום אביכם הזקן אשר אמרתם? העודנו חי. ויאמרו: שלום לעבדך לאבינו, עודנו חי. ויקדו וישתחוו" (מג, כז-כח). ומדוע הוא שאל אותם כעת שוב? והרי מאז הם לא היו בארץ ולא התחדש להם דבר בענין זה!
על שאלה זו נאמרו בדברי המפרשים שלש תשובות עיקריות.
א. תשובה ראשונה: השאלה הנוכחית היתה על בריאותו של יעקב
כתב הריב"א על התורה בשם רבנו תם מאורליינש: "שמתחילה שאל על יעקב אם היה קיים, ועכשיו שאל להם אם הוא בריא. וחבירו: 'ומחית בשר חי בשאת' (ויקרא יג, י). ובלשון תלמוד מצינו: 'מימי לא שאלני אדם על מכת פרדה לבנה וחיה' (יומא מט ע"א)".
כלומר: השאלה הראשונה של יוסף היתה כפשוטה על עצם החיים, והשאלה כעת היתה על בריאותו של יעקב.
כעין זה כתב גם רבי חיים פלטיאל: "ונראה לי דוודאי ידע דחי היה, אך היה שואל אם היה בריא, לפי שידע שנצטער עליו שאל: 'העוד אבי חי'? כלומר: אם בריא הוא".
וכן כתבו ה"פענח רזא" וה"מושב זקנים".
ב. תשובה שניה: יוסף חשד באחיו שהם שיקרו
תשובה אחרת כתב הרלב"ג: "העוד אבי חי - הנה שאל להם זה, כי חשב שאולי אמרו בעת הזאת שכבר ימות אביהם ביגון, כדי שישיגו מבוקשם בהשבת בנימין, אבל אולי לא היה חי, ולזה רצה לדעת זה באמת".
וכן כתב ה"כלי יקר": "אף על פי שכבר אמרו לו שהוא חי, כמובן מכל דברי יהודה, מכל מקום חשב יוסף אולי אמרו כן כדי שיכמרו רחמיו על הזקן ולא יגרום לו מיתה, כי נפשו קשורה בנפשו, על כן שאלם שנית: 'העוד אבי חי'".
כלומר: יוסף חשד בהם שהם שיקרו באמרם שיעקב חי וכוונתם בשקר זה היתה כדי שיוסף יחזיר להם את בנימין, ולכן שאל שוב האם יעקב חי.
ה"תורה תמימה" גם כן כתב כך והביא ראה לדבריו: "כי אחרי שראה שכיחשו לו במציאות שלו [של יוסף], שאמרו עליו שהוא מת, וכמו שכתב רש"י בריש פרשה זו (פסוק כ) שהיה להם טעם בזה, שוב לא היה בטוח למה שאמרו עד כה שאביהם עודנו חי, שאולי היה להם טעם גם בזה, אולי כדי שיעורר יוסף רחמים על זקנתו, או טעם אחר, ולכן עתה בהתודעו שאלם עליו שיגידו האמת".
וכן כתב בקיצור ב"מושב זקנים".
ג. תשובה שלישית: יוסף לא שאל, אלא תמה
תשובה אחרת כתב בספר "הכתב והקבלה": "אפשר שהה"א ה"א התימה: אם אפשר הוא שיחיה עוד אבי, אחר עברו עליו כל הצרות האלה?".
כלומר: יוסף לא חשד בהם שהם שיקרו באמרם שיעקב חי, וגם לא שאל על בריאותו של יעקב, אלא בא להוכיחם: "האם אפשר שאבי חי, אחר כל הצרות שעשיתם לו בעניני?!".
בפירוש "תורה תמימה" הרחיב בהסבר הענין וכתב: "במדרשים איתא בלשון זה: אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה, יוסף קטן שבשבטים היה, ולא היו יכולים אחיו לעמוד בתוכחתו, דכתיב: 'ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו', וכשיבא הקדוש ברוך הוא ויוכיח לכל אחד ואחד על אחת כמה וכמה. ע"כ. ואינו מבואר איפה מרומז כאן שהוכיחם יוסף.
ונראה בשנדקדק בכלל בשאלת יוסף 'העוד אבי חי', מה שאלה היא זו? והלא מכל המשך דבריהם אתו ראה וידע כי יעקב חי! וגם מה שייכות שאלה זו לאמרו 'אני יוסף'.
ולכן יש לומר דמה שאמר: 'העוד אבי חי' הוא כמתמיה, ואומר: 'האמנם היה בו כח לסבול משא יגונו וצערו מאבידתי, עד שעוד חי הוא'?! והנה במעט דברים אלו די להם להאחים לקוט בפניהם על כל המעשה אשר עשו. ומבואר דבדברים אלו אמנם הוכיחם תוכחה נמרצה".
בספר "בית הלוי" האריך מאד בענין ובתוך דבריו הביא תוספת הסבר: "מה שאמר להם: 'העוד אבי חי' גם כן מפרש המדרש דלא היה בגדר שאלה כלל, דלא היה מקום לשאלה כזו כלל עתה. רק המדרש מפרש שהוא בגדר תמיה ופליאה, ה"א התימה, ואמר להם בלשון תמיה: 'אני יוסף. העוד אבי חי?!', כמתמיה ואומר: איני מבין היאך יכול אבי לחיות עד עתה מרוב צערו שאינו יודע ממני עד עתה. ובדברים אלו נטמן ברמז שאלה גדולה להם, וגם סתירה על כל טענותיו של יהודה בויכוחו. דכל טענותיו של יהודה היו מצערו של יעקב שיגרום לו בלקיחתו את בנימין. ואם כן הרי קשה עליהם: מדוע לא חששו הם לצערו של אביהם, ומכרו ליוסף...
וזהו אחרי שהגדילו לפניו גודל הרחמנות של אביהם כשילקח ממנו בנו אהובו, סידר להם מעשה עצמם, ונבהלו מתוכחתו, ולא יכלו אחיו לענות לו על תוכחתו, כי הוא סתירה וקושיא עליהם מעצמם על עצמם".
המשיך "בית הלוי" והסביר: "וזהו שסיים המדרש: 'לכשיבא הקדוש ברוך הוא ויוכיח לכל אחד לפי מה שהוא'. דקדק ואמר: 'לפי מה שהוא', דגם ביום הדין יהיה התוכחה לכל אחד ממעשיו על מעשיו, ויהיו מעשיו נתפסים ממעשיו היאך הם סותרים זה את זה. דעל כל עון וחטא בפני עצמו סובר האדם שיש לו קצת תירוץ, דהרי 'כל דרך איש ישר בעיניו' (משלי כא, ב). ולמשל מי שאינו נותן צדקה, סובר בדעתו שיש לו תירוץ: כובד ודוחק הפרנסה וריבוי ההצטרכות של הכרחיות מבני ביתו, עד שאין בכחו לפזר על אחרים. והגם דאין זה תירוץ מספיק כלל, וכמו שאמרו במסכת גיטין (דף ז ע"א): 'אם רואה אדם שמזונותיו מצומצמין יעשה מהם צדקה', ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה יעשה צדקה, מ"מ קצת תירוץ ודיחוי הוא, דהרי אין לדמות עונש העשיר הקופץ ידו מצדקה, לעונש המגיע לעני שאינו נותן צדקה. ואם כן בתירוץ זה הרי יוקל עונשו הרבה. אמנם מראים לו ממעשיו, אשר במקום אחר פיזר הרבה ממון עבור דבר שאינו הגון, כמו להשיג איזו תאוה האסורה, או כבוד, או עבור מחלוקת. וכמה ממון מפזר ללמד לבנו דברים שאינם הגונים. ומדוע בעסק העבירה לא עצרהו כובד הפרנסה? ונסתר בזה התירוץ, ויוגדל עונשם כפלים. וזהו שאמר במדרש: 'ויוכיח לכל אחד לפי מה שהוא', דהתוכחה יהיה לכל אחד ממעשיו". ועיין שם שהאריך מאד בענין.
יהי רצון שלא נחטא, ותהיה לנו תשובה טובה על כל מה שנישאל בבית דין של מעלה אחרי מאה ועשרים שנה.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
