הקדמה
על הפסוק "ויהי מקץ שנתים ימים, ופרעה חֹלֵם והנה עמד על היאור" (מא, א), דרשו חז"ל (תנחומא וישב ט) שלסוף שנתים שפתר יוסף חלום שר המשקים והאופים היה החלום הזה של פרעה, ועיכובו של יוסף בבית האסורים במשך שנתים אלו היה עונש על שאמר לשר המשקים: "כי אם זכרתני אתך כאשר ייטב לך, ועשית נא עמדי חסד, והזכרתני אל פרעה, והוצאתני מן הבית הזה" (מ, יד). האם כוונת חז"ל היא שאסור כלל לעשות השתדלות טבעית?
רבנו בחיי האריך בהסבר מידת הבטחון בכללותה, והתיחס גם לשאלה האם אסור היה ליוסף לבקש משר המשקים שיזכירהו לפרעה.
א. פתיחת רבנו בחיי לפרשת מקץ
כתב רבנו בחיי בפתיחה לפרשת מקץ: "'בטח אל ד' בכל לבך, ואל בינתך אל תשען' (משלי ג, ה). שלמה המלך יזהיר בכתוב הזה על מידת הבטחון, מפני שהוא מעיקרי התורה והמצוות. יאמר: שיבטח אדם בהקב"ה בכל לבו, ואל יבטח ולא ישען על בינתו. והכוונה בזה שאם יורהו שכלו ותלמדהו בינתו לבטוח בעשרו, או בכחו וגבורתו, שלא ישען בזה כלל, רק שישים כל בטחונו בהקב"ה, שהוא: 'משיב חכמים אחור ודעתם יסכל' (ישעיהו מד, כה). ואין כל מעשיו ומחשבותיו [של האדם] כלום, בלתי אם יגזור ד' יתעלה. וזהו שכתוב: 'רבות מחשבות בלב איש ועצת ד' היא תקום' (משלי יט, כא). כי אם אסף עושר לרוב - אין לו להחזיק טובה לעצמו, כי עשרו לא בא אליו בכוחו וקלותו. וכן אמר שלמה ע"ה: 'כי לא לקלים המרוץ, ולא לגבורים המלחמה, וגם לא לחכמים לחם, וגם לא לנבונים עשר, וגם לא ליודעים חן, כי עת ופגע יקרה את כלם' (קהלת ט, יא). וכן אמר עוד: 'לאדם מערכי לב, ומד' מענה לשון' (משלי טז, א). ודבורו אינו בידו, כי אם ביד הקדוש ברוך הוא, וכל שכן שאר כל המעשים. ולפיכך אין ראוי לו לבטוח ולהשען על בינתו, ואין לו לתלות תקותו בהשתדלותו, רק בהקב"ה. והוא שאמר דוד ע"ה: 'אך לאלקים דומי נפשי, כי ממנו תקותי' (תהלים סב, ו). כלומר: לא בהשתדלותי.
וידוע כי בטחונו של אדם מתחלק על שמונה חלקים:
האחד הוא בתחילת תולדתו, בוטח על שדי אמו, מפני שהחלב מזונו וחיותו, וכענין שכתוב: 'מבטיחי על שדי אמי' (תהלים כב, י).
והשני, הוא שבוטח אחר כך על אמו, להאכילו מה שיערב לו, ולהטעימו המתוק לחכו, וכענין שאמר דוד ע"ה: 'אם לא שויתי ודוממתי נפשי כגמול עלי אמו' (תהלים קלא, ב). יאמר דוד ע"ה שהיה משוה ומדמה נפשו בבטחון ד' יתברך כגמול הבוטח על אמו.
השלישי, הוא שבוטח על אביו, כי אחר שיגדל ותפקחנה עיני שכלו מעט, יראה כי הוא ואמו תלויים על אביו, ואביו הוא עיקר, ואז יתלה בטחונו באביו.
הרביעי, הוא שיבטח על כוחו, כאשר יגדל יותר וילמד אי זו מלאכה שתהיה באשר יוכל להתפרנס, אז יסיר בטחונו מאביו, וישים בטחונו בכוחו ותחבולותיו.
החמישי, הוא שיבטח בהקב"ה, כאשר יגדל יותר ויתחזק שכלו, ומתוך שיראה שאין כוחו ותחבולותיו כלום, ויראה חסרון הבריות, ופחיתותם וצרכם הגדול לחסדיו יתעלה, אז יסיר בטחונו אשר היה לו בכוחו, וישים בטחונו בהקב"ה בענינים שאין בידו כח ותחבולה להפיק אותם, כענין צורך גשמים בזמן הזריעה. או אם ילך בים, והים הולך וסוער, או במדבר חיות ולסטים, או בישוב והדבר היה בארץ, וכל הענינים האלו, וכיוצא בהן, שאין לו כח ותחבולה להמלט, ישים בטחונו בהקב"ה. ומדרגה זו במידת הבטחון היא טובה, אבל אין לה שלמות, מפני שהוא כענין שאמר הנביא ע"ה: 'ובעת רעתם יאמרו קומה והושיענו' (ירמיה ב, כז).
הששי, הוא שיבטח בהקב"ה, אפילו בדברים שיש לו בהן כח וקצת תחבולה. כגון מי שאפשר לו להתפרנס בסבת מלאכה כבדה שהיא מיגעת הבשר, ומחזיר בטחונו להקב"ה שיפרנסהו בענין שיהיה נקל יותר.
השביעי, הוא שיבטח בהקב"ה בכל הסיבות כולם, בין שתהיה הסיבה קשה או קלה.
השמיני, הוא שיבטח בהקב"ה בכל לבו, ולא יתלה מחשבתו לסיבה מן הסיבות, רק שירצה במה שהוא רצון הקדוש ברוך הוא, כלומר: במה שהוא, בריא או חולה, עשיר או עני, חפשי או אסור בבית האסורים. וכיון שרצון הקדוש ברוך הוא שיהיה לו אחד מן המאורעות והיסורים ההם, והוא חפץ לדכאו בהם, יש לו לחפוץ בזה, ואין לו לבקש סיבה. כי אם הוא משתדל ומבקש סיבה שינצל מן המאורע ההוא שהוא בו, משים חלק אחד מלבו בבטחון אותה סיבה, ואיננו בוטח בהקב"ה בטחון שלם בכל לבו. ומי שהוא שלם במדת הבטחון יש עליו לבטוח בהקב"ה בכל לבו, שהוא יתעלה בעל הסיבות כולן, יזמין אליו הסיבות כפי מה שיצטרך. כן כתב הרב הגדול, החסיד ר' בחיי בן פקודה ז"ל, בספר 'חובת הלבבות' שחבר.
ויראה לי כי מפני זה אמר: 'בטח אל ד', ולא אמר: 'בד'', לבאר שהבטחון השלם בכל לבו הוא שיהיו כל מחשבותיו אל ד', כענין שכתוב: 'עיני תמיד אל ד'' (תהלים כה, טו), ואין ראוי לו לצדיק השלם במדת הבטחון לבקש סיבה. והעד על זה ענין אליהו, וכמו שהזכרתי בפרשה של מעלה: 'והעורבים מביאים לו לחם ובשר בבקר' (מלכים א יז, ו), והקב"ה הזמין לו אותה סיבה, והוא לא בקש אותה, והנה זאת מדרגה עליונה מאד במדת הבטחון.
והנה יוסף הצדיק, הבוטח בהקב"ה, לפי שבקש משר המשקים שיהיה לו סיבה שיצא מבית האסורים, לכך לא הגיע למדרגה זו של בטחון, ונענש בזה שנשאר שתי שנים יותר בעונש שתי מלות שאמר לו: 'והזכרתני', 'והוצאתני' (בראשית מ, יד).
וזהו שכתוב: 'ויהי מקץ שנתים ימים, ופרעה חֹלֵם והנה עמד על היאור'. מקץ שנתים ימים - לסוף שנתים שפתר יוסף חלום שר המשקים והאופים, היה החלום הזה של פרעה. ודרשו רז"ל (תנחומא וישב ט) כי עכובו בבית האסורים שתי שנים אחרי זאת היה בעונש: 'והזכרתני', 'והוצאתני'.
וכבר בארתי למעלה כי יוסף הצדיק שם ד' מבטחו בלבד, ולא פנה אל שר המשקים, רק שיהיה לו סיבה מאת ד' יתברך"
ב. הסבר רבנו בחיי בפרשת וישב
בפרק הקודם (בפסוק י"ד) כתב רבנו בחיי: "כי אם זכרתני אתך - בקש ממנו שני דברים: האחד שיזכרהו הוא עצמו, והשני שיזכירנו לפרעה, ומפני זה כתוב: 'ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו' (פסוק כ"ג), כלומר: שלא זכרו לעצמו, וישכחהו מלהזכירו אל פרעה... וח"ו שיתלה יוסף הצדיק בטחונו בשר המשקים, רק בד' לבדו, אבל היתה כוונתו שד' יתעלה הזמין אליו שר המשקים זה, כדי שיעשה לו נס על ידו. כי מן הידוע שהצלת הקדוש ברוך הוא את הצדיקים על ידי סיבות הוא. ומה שנענש באיחורו שם שתי שנים עוד, כמו שדרשו רז"ל (בראשית רבה פט, ג), זה היה על דבור שדבר עם שר המשקים מענין הצלתו וחלה פניו לדבר. ולפי שבקש סיבה בשר המשקים שיזכירנו ויוציאנו, כמו שאמר לו: 'והזכרתני' 'והוצאתני', ואין ראוי לצדיקים כיוצא בו לבקש סיבה, לכך נענש בזה, כי היה לו לבטוח בהקב"ה לבדו שהוא בעל הסיבות כולן, שהוא יזמין אליו הסיבה מבלתי שיבקש הוא אותה. ולצדיק כמוהו נחשב לעוון, שהרי הקדוש ברוך הוא מדקדק עם הצדיקים אפילו כחוט השערה. וכן דרך הצדיקים השלמים בבטחון, שלא יבקשו סיבה כלל. וכן מצינו באליהו, שעמד במדבר חסר המזון ובטח בהקב"ה, והקב"ה הזמין לו שם עורבים וכלכלו אותו, כמו שכתוב: 'והעורבים מביאים לו לחם ובשר בבקר, ולחם ובשר בערב' (מלכים א יז, ו), והנה העורבים היו סיבה לפרנסתו, או בדרך הנס, או משולחנו של יהושפט, והקב"ה הזמין לו אותה הסיבה, והוא לא בקש אותה. והעולה לנו מזה כי יוסף הצדיק לא תלה בטחונו בבשר ודם כלל, והעונש היה על שבקש סיבה".
אם כן לפי רבנו בחיי ודאי מותר לאדם רגיל לעשות השתדלות טבעית, אלא שיוסף הצדיק, לגודל מעלתו, לא היה לו חפש סיבה טבעית כלל, וכיון שהקב"ה מדקדק עם חסידיו כחוט השערה לכן הוא נענש.
ג. הסבר "בית הלוי"
במדרש רבה פרשת מקץ (פט ג): 'אשרי הגבר אשר שם ד' מבטחו' (תהלים ג) - זה יוסף. 'ולא פנה אל רהבים' (שם) - שעל ידי שאמר לשר המשקים 'כי אם זכרתני והזכרתני' נתוסף לו שתי שנים.
ורבים חקרו על המדרש מה שאמר בתחילה: 'זה יוסף'.
וביאורו הפשוט, דהנה באמת התורה התירה לאדם ההשתדלות בצרכי גופו, וכמו שאמר הכתוב: 'וברכך בכל אשר תעשה' (דברים טו), וכן כתיב: 'ואספת דגנך ותירושך ויצהרך' (שם יא), ואמר ר' ישמעאל במסכת ברכות (דף לה ע"ב): 'הנהג בהם מנהג דרך ארץ'. ועיקר הענין יש לומר דזהו כלל לאיש הישראלי שיהיה לבו שוקט ובוטח בד'. והא דהתירה התורה להשתדלות הוא משום דלא כל אדם יכול להגיע למדרגת הבטחון הגמור, ועל כן הותר לו ההשתדלות כדי שיהיה לו סיוע שיגיע למדרגת הבוטח, וצריך כל אדם לחדש לו מלאכה ועסק, כדי שיהיה נקל לו לבטוח בד'. וכמו דמצינו בכל התורה שהתירה לפעמים כדי שיהיה לו סיוע לבוא למדרגה המבוקשת, וכמו שאמרו (נזיר כג): 'לעולם יעסוק אדם בתורה ומצוות אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה' - הותרה שלא לשמה כדי שיהיה סיוע לבא לבחינת לשמה. ואם כן שיעור ההשתדלות הנרצה אינו שוה בכל אדם, רק כל אחד לפי ערכו. דמי שיכול להגיע לבטוח במעט מלאכה, אזי מה שירבה להשתדל יותר מכפי הנצרך לו לזה השיעור כבר יחשב לו לחטא נגד מדת הבטחון, כי הרבה להלוך אחרי ההשתדלות ולא בטח. ומי שבטחונו עדיין קטן משל חבירו, יוכל לעסוק במלאכתו יותר מחבירו, עד שגם הוא יהיה יכול להשקיט רוחו ולבו לבטוח בד'. דעיקר בחינת בטחון הוא השקטת רוחו ולבו להשליך על ד' יהבו. ומי שמרבה בהשתדלות יותר מכפי הנצרך עונשו שמן השמים יוסיפו על הצטרכותו להשתדלות ולא יזומן לו פרנסתו רק על ידי יגיעת בשר, הדרך שבחר לו. והנה השתדלותו של יוסף שאמר לשר המשקים 'כי אם זכרתני אל פרעה' הוא השתדלות קטנה ופחותה שנוכל לשער, דהרי אין בו רק דיבור אחד. ובפרט כי ראה יוסף כי מן השמים הוא בא, דהרי יוסף הבין דכל מה שהובא שר המשקים לבית הסוהר, וכן כל חלומו הוא רק כדי שמזה תצמח גאולה ליוסף. [ובאמת דזה לשון הפסוק שאמר לו יוסף: 'בעוד שלשת ימים ישא פרעה את ראשך והשיבך על כנך וגו' כי אם זכרתני אתך וגו' ועשית נא עמדי חסד והזכרתני אל פרעה והוצאתני מן הבית הזה'. ולכאורה בפסוק זה הוא כפל ענין ואריכת דברים ללא צורך. ויש לומר דלא אמרו יוסף בלשון בקשה, רק אמר לו בגדר מגיד עתידות, שאמר לו מה שיהיה לעתיד: והשיבך על כנך והיית במדרגה גדולה כמקדם, אשר רק כי אם זכרתני אל פרעה יפעלו דבריך אצלו ועשית נא עמדי חסד, ושוב אמר לו: והזכרתני אל פרעה שכן יהיה לעתיד, שאתה תזכירני לפרעה והוצאתני מן הבית], וכיון שרואים אנחנו שיוסף נענש גם על זה הא מוכח מזה דכל כך היה בטחונו גדול, עד כי גם זה המועט למותר נחשב לו, ומזה העונש ניכר גודל בטחונו, מה שאין לשער ממש. וזהו שאמרו: 'אשר שם ד' מבטחו' - זה יוסף, 'ולא פנה אל רהבים', דלפי גודל בטחונו לא היה לו לפנות כלל אל רהבים, ואפילו בדיבור קל".
יהי רצון שנהיה דבוקים בד' ונבטח בו בכל מעשינו.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
