נקודות דמיון והבדלים

בין חטאם ועונשם של אנשי דור המבול ואנשי סדום ישנם נקודות דמיון רבות: על שתי הקבוצות מציינת התורה שהיו רעים לה': "וירא ה' כי רבה רעת האדם וכל יצר מחשבת לבו רק רע כל היום"[1] וכן אצל אנשי סדום: "ואנשי סדם רעים וחטאים לה' מאוד...".[2] כמו כן, בשניהם מדגישה התורה שחטאם היה גדול ורב: "וירא ה' כי רבה רעת האדם" וכן: ויאמר ה' זעקת סדם ועמרה כי רבה".[3] בשניהם היתה גם השחתה גמורה וכיליון "קץ כל בשר בא לפני... והנני משחיתם את הארץ"[4] ואצל סדום: "קומו צאו מן המקום הזה כי משחית ה' את העיר".[5]

אמנם במאמר זה ברצוני להדגיש דווקא את ההבדלים העולים מפשטי הפסוקים. אם נתבונן נבחין בכך שיחד עם כל הדמיון התורה רומזת לנו על שני יסודות שונים של חטא. גורלם של קבוצות אלו מלמד אותנו על חומרתם של תפיסות העולם שהניעו את התרבות של אנשים אלו.

הנפילה הגדולה

כדי להבין את יסוד החטא של אנשי דור המבול יש להתבונן בפסוקים המתארים את תהליך ההתדרדרות של דור זה. באותה העת היו באנושות שתי משפחות עיקריות: משפחת צאצאי שת, שנברא בצלם אלהים[6] ומשפחת צאצאי קין. שת הצליח לשמור על אופיו הטהור של האדם ואילו קין שרצח את אחיו איבד את צלם האלהים של האדם כמעט לגמרי.[7]

אילו היתה משפחת שת שומרת על יחוסה ועל טהרתה ונבדלת מבני קין הרי שצלם אלהים של האדם היה נשמר אך במקום זה בניו של שת, "בְּנֵי הָאֱלֹהִים",^[8] ש'צלם אלהים' עוד הופיע בחייהם מכוחו של אביהם, התחתנו עם הבנות שמזרעו של קין^[9] ללא הבחנה ובקרה: "וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ".^[10]

לדבר היו השלכות דרמטיות על ילדיהם. הילדים היו בעלי כוחות אדירים שלא הלכו למקום טוב. ההתערבות עם זרע קין לא הצליחה. במקום ש"בני האלהים" ישפיעו על "בני האדם", "בני האדם" השתמשו בכוחות האדירים הללו ופתחו במרד: "הֵמָּה הַגִּבֹּרִים"^[11]  וביארו חז"ל, במה היו גיבורים? "למרוד במקום"^[12].

ילדים אלו נקראו "נפלים" הם הילדים אשר נפלו מטה מטה: "הנפלים היו בארץ בימים ההם וגם אחרי כן אשר יבאו בני האלהים אל בנות האדם וילדו להם, המה הגברים (הגיבורים) אשר מעולם אנשי השם" וביארו חז"ל: "שנפלו והפילו את העולם"^[13] ממעלתו העליונה.^[14]  

המהר"ל ב"דרך חיים"[15] מסביר את נפילה זו באריכות. לדורות הראשונים היתה מעלת "צלם אלהים", תפיסת העולם שלהם היתה שהם לא אנשים פרטיים אלא קשורים עם ההויה כולה. אנחנו היום לא יכולים להבין את התודעה שבה חיו אותם הענקים. הם לא ראו את עצמם כאנשים פרטיים אלא היו דבוקים באלוהות, במציאות נשגבה וכללית. אלא שלא היה "יסוד ושורש"[16] לשאיפותיהם הנשגבות. לדבר היו השלכות חמורות.

בעקבות ההתערבות ב"בני האדם", בזרע קין, כל השאיפות האלוהיות נפלו[17] ממקומם העליון לתוך גוף שפל מלא בתאוות גסות. אם היו מתוקנים וגם גופם היה טהור לא היה פער כל כך גדול בין הגוף ושאיפותיהם האלוהיות אך הפער האדיר שנוצר בין רצונם הנגב ליכולת לחיות אותו  בפועל הוביל לתוצאה נוראה עד שהיתה: "רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבת לבו רק רע כל היום".[18]

לפי הראי"ה[19] מקורם של תאוות העריות ותאוות הכסף הוא מתוך הרצון להשפיע על המציאות. האדם רוצה לתת תוכן, לשנות ולעצב את המציאות עוד ועוד משאיפות אלה גם החשק הגופני נולד.[20] בדור המבול, כשהאדם הרגיש עצמו "כאלהים" החשק הזה להשפיע ולעצב את המציאות היה אין סופי. השאיפות היו אדירות אך ללא גבול וביקורת מה שגרם להתרסקות התרבות האנושית.

התאווה שהשתוללה גרמה לבני האדם לקחת להם נשים ללא גבול וללא ביקורת, בין נשואות ובין בתולות, כך הרסו לחלוטין מוסד המשפחה.[21] כגודל השאיפות האלוהיות כך גם הקלקול הלך והתרחב עד שבני האדם לא הבחינו כלל בין האדם והבהמה.[22] כתוצאה מכך אפילו החיות אבדו את הסדרים הראויים והושחתה לחלוטין המציאות: "וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ"[23] ומפרש רש"י[24] "אפילו בהמה חיה ועוף נזקקין לשאינן מינן". גם בתחום הכלכלי האדם איבד את כל הגבולות. כל אדם להרגיש שהוא חייב לשלוט, לכבוש ולנהל את העולם, תאוות הכסף כל כך שבשה את דעתם עד שלא היה כל ערך לקניין של האדם הפרטי ובשם השאיפה האלוהית "מלאה הארץ חמס".[25]

שלב המעבר

לאחר עשרת הדורות הדורות הראשונים עברה האנושות טלטלה נוראה במבול. האנושות חרבה והחלה להשתקם מחדש. האנושות עברה גם מהפך רוחני ששינה לגמרי את התודעה של האדם. [26]  כאמור, אנשי דור המבול היו בעלי תכונה אלוהית נשגבה, חייהם התפרסו על פני דורות רבים והמשיכו מאות בשנים. כל אחד מהם הרגיש שאישיותו אדירה ומקיפה ללא כל גבול. לעומת זאת מאז ימי נח שאיפותיו של האדם ירדו. האדם תפס את עצמו כפרט ולא ככלל. כ"בן אדם" ולא כ"אלהים".

תהליך זה לא קרה ביום אחד. אפשר לראות בפסוקים שבאותם עשרה דורות שמנח ועד אברהם שנות החיים הלכו והתקצרו בהדרגה. בהתחלה חיו חמש מאות שנה ואח"כ ארבע מאות, אח"כ מאתיים עד שמגיעים לאברהם שכבר חי פחות ממאתיים שנים. על כך אולי רומזת התורה:  "ויאמר ה' לא ידון רוחי באדם לעלם בשגם הוא בשר והיו ימיו מאה ועשרים שנה"[27], מכיוון שהאדם חטא כל כך בדור המבול היה צורך לקצר את ימיו של האדם. לקיצור ימים אלה יש משמעות מוסרית – האדם כבר לא יתנשא מעל דורות רבים, שכן הוא כבר לא ראוי להיות ממש בעל צלם אלהים. 

בשלב המעבר בין דור המבול לדורם של אנשי סדום אנו פוגשים את אנשי דור הפלגה. בדור זה האנושות עוד חיה בתודעה מסוימת של אחדות. אמנם לא באחדות כל כך חזקה כמו בדור המבול שכן ההשפעה של התכונה האלוהית שבאדם כבר לא היתה באותה מידה.[28] תודעה זו גרמה להם שהם לא רצו להתפזר בכל הארץ.

מכיוון שהם ידעו היטב עד כמה האנושות מסוגלת להתדרדר ולהתפורר ללא האחדות. לכן הם החליטו שהם חייבים לעשות מעשה. הם חיפשו מקום מיוחד שיחזק את האחדות שביניהם. האיזור ההררי שבו שכנו לא התאים לחזון זה, כי בהר קיים הבדל גדול בין איש ובין רעהו, שכן האחד שוכן בפסגה והשני נשאר רק במעלה ההר ומביט עליו מלמטה. לא עוד! הם דרשו מקום ללא הרים וללא גבעות, ללמד את כולם: כולנו בני איש אחד! כולנו שווים: "וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים [וכדי לשמר את אחדותם הם החלו לחפש מקום חדש] וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה [מקום מישורי הנמצא בין ההרים^[29]] בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר^[30] וַיֵּשְׁבוּ שָׁם". ומה הם אותם "דברים אחדים"? כנראה מדובר על אותם הדברים שנגעו לאחדות שביניהם, אותה אחדות שהחלה להתרופף בכלל האנושות והיתה סימן לשבר עמוק ההולך ומתהווה: [מה פירוש] "ודברים אחדים"? אמרו: אחת לאלף ותרנ"ו שנים הרקיע מתמוטט, כשם שעשה בימי המבול, בואו ונעשה לו סמוכות".^[31]

אלא שאת אחדות זו חפשו בלי האור האלוהי שהתרחקו ממנו. הם זכרו עד כמה התכונה האלוהית של אנשי דור המבול, "בני האלהים", גרמה לנזק ורצו לייסד את האחדות שביניהם על יסוד אנושי בלבד. לשם כך הלכו לבקעה, שם לא היו מערות טבעיות או אבנים ענקיות שבהן הם היו יכולים להיעזר לבניית ביתם.^[32]  מגוריהם היו מעשה ידי אנוש בלבד. הם רצו לייסד חברה המנותקת מכוחות הטבע האלוהיים, חברה המתבססת על העמל האנושי והמכנה המשותף הבסיסי ביותר: "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר".

עתה לא נותר להם אלא לבנות עיר מרכזית שתרכז בתוכה את כל המין האנושי. אך אז עלה בליבם חשש כבד: כיצד נוודא שכשיתרחקו אנשים בעקבות מסע ממושך או מהכרח הפרנסה, הם ידעו לחזור למקומם ולא יקימו מושבות חדשות במרחקים?^[33] הם חשבו וחשבו ומצאו פתרון, הם יקימו מגדל גבוה שיראה לכל עבר – כך מובטח להם ששם עירם יתנוסס בכל האזור ואיש לא יתפזר ויעזוב את מקומו! "וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ".

אמנם מציאות זו לא החזיקה מעמד. אי אפשר לבסס את האחדות האנושית ללא האור האלוהי שהוא מקורה. "בני האדם" לא יכלו לבנות חברה מאוחדת בלי שיהיו "בני אלהים" והאנושות המשיכה את התהליך שבו החלה והתפזרה לכל עבר: "וַיֵּרֶד ה' לִרְאֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם וַיֹּאמֶר ה' הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת! הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ, וַיָּפֶץ ה' אֹתָם מִשָּׁם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר".

אנשי סדום

לאחר שעברו עשרת הדורות שמנח עד אברהם, המהלך שבו האדם הלך ונפרד מתכונתו האלוהית, הגיע לשלמותו. באותו הדור, לפי חז"ל,[34] השכינה, התכונה האלוהית שבאדם, ירדה עד למצבה התחתון ביותר והתכונה האלוהית כמעט ולא הורגשה באדם. האדם ירד מתודעה של בן אלהים לתודעת חיים פרטית אנוכית של בן אדם. אנשי סדום היו הביטוי המושלם למציאות זו.

על פי פשט הפסוקים אנו לא מוצאים באנשי סדום חטאים מיוחדים של עריות וחמס כבדור המבול. הצעקה הנוראה שעלתה משם לדעת הפרשנים[35] מדברת על העניים המסכנים שפשוט לא עזרו להם כלל. בנוסף לכך אנו מוצאים במעשה לוט שאנשי סדום התעמרו באורחים שבאים לגור במקומם. הם דרשו להוציא את המלאכים שהגיעו אל לוט ולהעניש אותם. על פי הרמב"ן[36] לא היה מדובר בתאוות עריות אלא בחשש מאורחים שיציפו את העיר המשובחת שלהם. לכן הם לא הסכימו שלוט יוציא את בנותיו במקום האורחים, הם רצו ללמד את האורחים ה"חצופים" לקח וכך איש לא יבוא יותר למקומם.

נמצא, שלפחות על פי הפשט ניתן לומר שהם שמרו על החוקים שביניהם ונהלו מערכת חיים יחסית תקינה אלא שבמערכת חיים זו לא היתה טיפת חסד. כל אחד חי את חייו בניכור מוחלט לגורלו של השני. בסדום גם אם ירעב האדם עד מוות זה לא מעניין את חברו. כל אחד חי לעצמו. לא היה בסדום שום הכרה שאומרת: "כולנו בני אל אחד". התכונה האלוהית, המחברת את כל בני האדם לחטיבה אחת ומעוררת אותם להיטיב זה לזה שקעה בסדום לחלוטין.

המהר"ל[37] מציין שאברהם אבינו התחיל לבנות את הכל מההתחלה. הוא התחיל כבן אדם ואט אט עלה למעלת בן אלהים וקרא בשם ה'. בשם השאיפה האלוהית הוא לא טשטש את כל הגבולות אלא קידש את כל חייו המעשיים לאורם.

המים והאש

לפי הדברים האמורים ניתן להבחין בכמה הבדלים בולטים בין אנשי דור המבול לאנשי סדום. אצל אנשי דור המבול החטא מתחיל בעין, בראיה רחבה מדי: "ויראו בני האלהים את בנות האדם כי טבת הנה...",[38] במקום להגביל את ראייתם, הם תרו אחרי עיניהם ללא גבולות.

לעומת זאת אנשי סדום לא הביטו מחוץ לד' אמותיהם, אצלם הבעיה לא היתה ראייה רחבה מידי אלא להפך שהם לא ראו ואפילו לא שמעו את זעקת העניים הגרים לידם: "ויאמר ה': זעקת [העניים של][39] סדם ועמרה כי רבה וחטאתם כי כבדה מאד".[40]  

גם אופיו של העונש הגיע בהתאם לכך. אנשי דור המבול נענשו דווקא בריבוי מים כפי שמבארים חז"ל: "ר' יוסי אמר: דור המבול לא נתגאו אלא בשביל גלגל העין שדומה למים... לפיכך דן אותן במים שדומה לגלגל העין...",[41] ישנו קשר בין הראיה שעל ידי העין לתכונה של המים. האדם שהולך אחרי עיניו ולא מגביל את רצונותיו מתאים אל המים מבלבלים ומטשטשים את ההבדלים שבין החומרים השונים. כשם שדור המבול טשטש את כל הגבולות לכן הוא נידון במים שהם מחזירים את העולם למצב בו הכל אחיד ללא כל הבדלים כשם שהיה בראשית הבריאה. [42]

לעומת זאת אצל אנשי סדום לא היתה הבעיה הטשטוש אלא המצב ההפוך - הפירוד בין אדם לחברו וההתרחקות מה"צלם אלהים".  במקום הלחות של המים הם קבלו יובש קיצוני בדמות האש והגופרית שנחתו עליהם והשמידו אותם: "וה' המטיר על סדם ועל עמרה גפרית ואש מאת ה' מן השמים".[43]

התיקון העתידי של סדום והמבול

עוצמתם הרוחנית של דור המבול הופיע בדורות מאוחרים בצורה מתוקנת יותר. על הפסוק: "ויאמר ה' לא ידון רוחי באדם לעלם בשגם הוא בשר" אמרו חז"ל: "אמר רבי חנינא בר פפא: אפילו נח שנשתיר מהם (מדור המבול) לא שהיה כדי, אלא שצפה הקדוש ברוך הוא שמשה עתיד לעמד ממנו, שנאמר "בשגם", זה משה".  חז"ל מלמדים שמדרגתו של משה היתה שתולה בדור זה. משה שהיה נקרא "איש האלהים", שצלם אלהים הופיע בו בגלוי והוריד את התורה לישראל התעלה אל המדרגה של אותם הדורות בטהרה.

עוד אמרו על הפסוק:  "ה' עז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום" ש"באותה שעה שבא הקב"ה לתת את התורה לישראל היה העולם מרתיע ומפחד ואומר: שמא בא הקב"ה לאבד את העולם?! השיבה להם רוח הקודש: לא בא מלך מלכי המלכים הקב"ה אלא לעשות משתה לבניו... ואומר... מפני מה אני מולך? מפני שאתם עוסקים במעשים טובים ותלמוד תורה". התורה מנחילה את חיי האחדות בחיינו המעשיים, היא לא מטשטשת את הגבולות, היא נותנת את העוז שהעז של התורה לא יסתור את השלום בין אדם לרעהו.[44]  

מצד שני גם מסדום יצאה ברכה לבסוף. אומרים חז"ל בבראשית רבה[45]: "אמר רבי יצחק, מצאתי דוד עבדי, היכן מצאתיו, בסדום" ומבאר הראי"ה[46] שישראל נוטים אל האחדות ואל הטוב לכל מצד אמונתם וסגולת אבותיהם, אך כדי לייסד את מלכות ישראל צריך לשלב גם בישראל גם את האהבה לעצמם. כך קודם כל ישראל יבסס את עצמו כלאום נפרד שדואג קודם כל לעצמו ורק אחרי שיעמוד על מהותו המיוחדת יהיה מוכן לפנות אל העמים האחרים. בכך התערבה הנטיה של סדום בתוך מלכות ישראל דרך דוד. נמצא שגם לעניינה של סדום יש תכלית במציאות.

במשך הדורות ענפים של קלקולים אלו הופיעו בצורות שונות בתרבות האנושית. מבט מעמיק בשורש קלקולים אלו יוכל להוביל אותנו בבטחה אל האמונה הטהורה שאליו מובילה אותנו התורה גם בימינו.

[1] בראשית ו, ה.

[2] שם יג, יג.

[3] שם יח, כ.

[4] שם ו, יג.

[5] שם יט, ד.

[6] בראשית ד,...

[7] ולכן חשש שהחיות יהרגו אותו: והיה כל מוצאי יהרגני.... והקב"ה ריחם עליו ונתן לו אות מסוימת...

[8] על פי הרמב"ן בראשית פ"ו פסוק ד'.

[9] עיין אב"ע פרק ו פס' ב': "ויש אומרים כי בני האלהים בני שת ובנות האדם בנות משפחת קין...". ועיין רש"ר הירש במקום.

[10] בראשית פ"ו פס' ב'.

[11] שם פס' ד'.

[12] רש"י שם. עיין בראשית רבה פכ"ו: "ויראו בני האלהים את בנות האדם" "...תני רשב״י: כל פרצה שאינה מן הגדולים אינה פרצה". 

[13] רש"י שם.

[14] עיי"ש ברמב"ן. עיין 'אגרות הראיה' חלק א' איגרת ל': "...והשם הוא, התחלת הלשון, 'ויקרא האדם שמות', והנפילים, שנפלו ושהפילו את העולם [מדרש], 'המה הגיבורים אשר מעולם אנשי השם', שהביאו שממון לעולם [שם]. 'אשר אמרו ללשוננו נגביר, שפתינו אתנו, מי אדון לנו'..." שהוחל אז לקרוא בשם ה' שהשתמשו בשמות ה' ובמקום להעמיק ביסודם הפרידו אותם מהמקור (כפי שיובא בהערה להלן), לעומת משה רבנו שהיה כבד פה וכבד לשון והעמיק בשורש. ועיין אורות הקודש ח"ב עמ' תכ'. וזהו "סומך ה' לכל הנופלים וזוקף לכל הכפופים" (ש"א).

[15] עמ' רכ'.

[16] לשון המהר"ל שם.

[17] בעניין הנפילה עיין שמונה קבצים א, רנ : "אותה הגדולה הנשמתית, השואפת לקודש עליון, ולגדולות ונשגבות, מוכרחת היא להיות מטפלת בתיקון המדות והמעשים ג"כ, ולפעמים לרדת למעמקי החיים המעשיים ולנקר בפרטי פרטיותיהם, לתקנם ולכוונם על פי הצדק והדין, ע"פ התורה וההלכה, ולחדור למעמקי המדות הנפשיות, להסיר מהם כל רשעה וכל סלף. ואם רק להעליה יושם לב, ולא אל הטהרה והקדושה התחתיית, יוכל כל אותו האור העליון להשתבר, ולהתהפך לרועץ. גדולת הנשמה תוכל להתהפך לגאוה מוזרה, ותשוקת הידיעה בתעצומות המסתרים לדמיון מתגדר בשלל צבעיו. אומץ הרוח, המרומם את הופעת החיים, יוכל לרומם ג"כ את התאוות הסוערות הגופניות, חמדת הבצע, הכבוד, והתענוגים המוחשיים יוכלו לפרוץ כל גבולים, וממרום עז השאיפה העליונה המלאכית תוכל לבא הנפילה היותר נוראה, ועלמא דאתכסיא, מדתה של לאה, עיניה רכות, על פרשת דרכים היא יושבת, ומתפללת שלא תפול בגורלו של עשו. ומתוך גדלה ובכייתה זכתה ליסוד נבואה ומלכות, ולחלקו של ישראל".

[18] בראשית ו, ה.

[19] עיין אורות הקודש חלק ג' עמ' רחצ'. עיין גם פנקסי הראי"ה: "כל תאוה אנושית צריכה להיות מחוברת עם אהבה אצילית. אז האהבה מעלה את הניצוץ החי שבתאוה ומשפרתו, עד שנעשה גם הוא לכח עדין, פועל טוב, מנעים ומחדש את החיים, מאיר את ההויה, ומרבה את אור אלהים בעולם. תאות הכסף, המאכל, הכבוד, המין, הכל בכל פרטי ניצוצותיהם הנם מחוברים לאהבות נאצלות. ולא עוד אלא שתאות עצמם אינם דבר אחר כי אם שמרי האהבות, כלומר ניצוצות קדושה שנפלו אל הקליפות. וזאת היא עבודת הקודש של הצדיקים, להעלות את הניצוצות הקדושות ממעמקי טומאותיהם, להעלותם אל מרומי קדושתם, לחבר את כל ניצוץ וניצוץ של תאוה עם הניצוץ האצילי של האהבה השייך לו, כשייכותה של כל נשמה אל הגוף המיוחד לה. והרעיונות הללו כשהם מתגשמים בחיים, במעשה יום יום, בונים הם עולמות מלאים".

[20] עיין גם גבורות ה' פי"ט שם מבאר את דברי הגמרא שרבים חשדו במשה בחטא של אשת איש. משה הוא הצורה של כלל ישראל. הוא הנשמה של ישראל. יש בו הארה אלוהית שרוממה אותו הרבה מעבר לאישיותו המיוחדת ולכן היה ראוי לשאת את כל הנשים אלא שכמובן אצל משה הנשמה הנשגבה שלו לא גרמה לו לטשטש את כל הגבולות אלא להפך.

[21] בראשית רבה פרשה כו.

[22] שבעלו אף את החיות. עיין מדרש רבה שם.

[23] בראשית ו, יב.

[24] שם.

[25] שם, יא.

[26] ב'דרך החיים' שם. עשרה דורות שמאדם עד נח הם בעלי צלם אלהים ומנח הם כבר "צורה" ללא הצלם ובדורו של אברהם גם נעלמה הצורה והופיע הגוף.

[27] בראשית ו, ג.

[28] אולי בגלל זה מדגישה התורה שה' יורד לראות את "בני האדם" דווקא: "וַיֵּרֶד ה' לִרְאֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם".

[29] עיין אב"ע במקום: "ופירוש בקעה: ערבה ישרה הפך הרכסים".

[30] ועיין במסכת שבת קי"ג. "אמר ריש לקיש: למה נקרא שמה שנער? שכל מתי מבול ננערו לשם" כי שם זהו המקום שמאחד את הצד השטחי, החומרי האנושי. ועיין בסנהדרין ל"ח. "אמר רב אושעיא משמיה דרב אדם הראשון גופו מבבל וראשו מארץ ישראל ואבריו משאר ארצות" ועיין בחידושי אגדות למהר"ל שם. מרכז הגוף האנושי בבבל – משם ההתפרדות, והשורש הכולל את הגוף ואת האיברים המפורדים – בארץ ישראל.

[31] רש"י פי"א פס' א' על פי 'מדרש רבה'.

[32] רש"י: [למה היו צריכים לבנים?] "שאין אבנים בבבל שהיא בקעה".

[33] רד"ק פי"א פס' ג' ואב"ע שם.

[34] בראשית רבה פי"ט.

[35] עיין רמב"ן יח, כ.

[36] עיין רמב"ן בראשית יט, ח.

[37] בדרך חיים שם.

[38] בראשית ו, ב.

[39] רמב"ן בראשית יח, כ. "זעקת סדום ועמורה" - היא זעקת עשוקים יזעקו וישועו מזרוע רשעתם"

[40] בראשית יח, כ.

[41] סנהדרין קח:

[42] חידושי אגדות חלק ג': "ר' יוסי סבר בשביל שהלכו אחרי עיניהם, וכדכתיב "ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו", וכל אשר שאלו עיניהם הלכו אחריו, ולפיכך לקו בדבר שהעין דומה לו, כי העין דומה למים שיש בו לחלוחית כמו מים... ומה שהעין הוא חפץ בכל אשר רואה זאת היא מכח המים והלחלוחית שיש בעין...".

עיין עוד חידושי אגדות חלק ד' עמ' רנז' ועמ' קמו' על העין הענקית של אבשלום ואלכסנדר מוקדון שהתנוצץ בהם יסוד החטא של דור המבול.

[43] בראשית יט, כד. ויש עוד להעיר שבעונש של דור המבול מופיע שם "אלהים" ואילו בעונש של דור סדום מופיע שם ה' , נראה שטעם הדבר הוא שדור המבול לא חטא ביחס לשם הויה שהוא מצד העתיד אלא בשם אלהים – שהוא המנהל את חוקי המציאות לפי מעמדם בהווה. הם היו שייכים לאור האחדות העתידי אך את ההווה טשטשו. לעומת זאת אצל סדום החטא היה ביחס לאור ה' העתידי, הם קצצו בנטיעות ולא אפשרו לאור האחדות להופיע ואכמ"ל.

[44] עיין פרי צדיק על פרשת נח (א) "היו עשרה דורות מאדם ועד נח לתקן כל פגם קלקול אדם הראשון, ולהתברר בכל המדות, ואז בדור המבול היה ראוי למתן תורה כמו"ש במ"ר (שמות ל') ובזהר הקדש, והיה אז נפש משה רבינו כמו שנרמז בשג"ם גימטריא משה, והיו זוכין לתורה שבכתב ותורה שבעל פה שנרמזו במה שנאמר "נבקעו כל מעינות תהום רבה" מבועי דחכמתא לתתא, "וארובות השמים נפתחו" תרעי דחכמתא לעילא, ואז היו מתקנים כל פגם הנחש כמו שיהיה לעתיד. ועל ידי שהיו מכעיסין לפניו נהפכו למים הזדונים ונשטפו כולם במי המבול ולא נשאר מהם רק נח..."

[45] מא, ה.

[46] פנקסי הראי"ה פסקה י': "מיסודי איסורי עריות הוא התעצמות האהבה רק בעצמות הפרט, כי גם אהבת המשפחה היא אהבה עצמית נרחבת, על כן יסוד התרחבות מושג האהבה לזולתו יתכונן מיסוד תולדות מהתאחדות החוגים, על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו. על כן ממזר הוא משאר בשר, שהוא בלא יבוא. ודין ממזר מאשת איש הוא הרחקה לעומת השמירה מהתעצמות אהבה עצמית יתירה. אמנם אהבת עצמו במדה הראויה, היא מיסודי חקי המוסר. אמנם שמירה גדולה צריך שלא יבא לביטול העצמיות, ביחוד בישראל, כי נטיית הקודש מאברהם אבינו ע"ה הי' להתפשטות החסד בעולם, שלא להתגדר לא בגזע ולא בלאם. על כן לא הי' נטיית שמירה כלל לצביון הלאומי לולא עירוב כח אהבת עצמו, שצריך הי' להרכבה זרה, על כן מלכות בית דוד הי' צריך להיות ממואב ועמון, מואב אהבת הגזע, עמון אהבת האומה. בהתרחב המושג הלאומי בימי רחבעם, שכבר נפלג הגזע לשני מטות, יהודה ואפרים, צריך להמצא מושג העממי למען השמירה הצוריית. וזהו מצאתי דוד עבדי, שאמרו חז"ל היכן מצאתיו, בסדום, מקום אהבת עצמו הגדולה ביותר, מלח סדומית שמסמא את העינים. והוא מציאה משתי בנותיך הנמצאות, כדי ליסד יסוד לאומיות עם ישראל בשמירת חטיבה לעצמו. אף על פי שלגבי היסוד העליון אין הבדל גזע ועם, וכשמעשי ידי טובעים בים אין לומר שירה, והוא אינו שש, ואין ראוי כי אם להיות שמח בשמחת ד' עליון, מכל מקום כדי לבא לשמירת הנקודה התוכיית שלא יתבלע העצמות עבור השימוש שיש לו אל ערך הכלל, ועבור חשיבות עצמו שראוי הוא להיות נאהב ונחבב, הי' צריך ליסד יסוד על ידי אתר רחיקא, טהור מטמא, פליאות נתיבות חכמה.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.