אמונה וזהירות

ארץ ישראל נתנה מלכתחילה לזרע שם, אך כנען השתלט עליה וכבש אותה מזרעו של שם: "היה (כנען) הולך וכובש את ארץ ישראל מזרעו של שם, שבחלקו של שם נפלה כשחלק נח את הארץ לבניו..." לכן הקב"ה בישר לאברהם שהגזלה תחזור לבעליה: "לפיכך "ויאמר אל אברם: לזרעך אתן את הארץ הזאת", עתיד אני להחזירה לבניך שהם מזרעו של שם".[1] אברהם מאמין בדברי ה', הוא הולך לארץ וקורא בשם ה'. בכך הוא מודיע שבעתיד, ממקום מרכזי וקדוש זה תצא הבשורה והאמונה הטהורה על ידי צאצאיו: "מעשה אבות סימן לבנים".[2]

הרש"ר הירש[3] מדגיש שבניגוד למה שהיינו מצפים, אברהם לא חיפש להשתקע ולהתערב בין הכנענים. להפך, הוא חיפש מקומות יחסית מבודדים ורק שם קרא בשם ה' והפיץ את האמונה הטהורה למי שעבר בדרכו. לכן התורה מדגישה שאברהם לא נכנס לערים אלא חונה בהר המתנשא "בין בית אל ובין העי".[4] הוא לא נכנס לישובים עצמם אלא רק מצפה להולכי הדרכים בין שתי העיירות שיבואו אליו ויתארחו באוהלו. אברהם ממשיך בהנהגה זו ולכן ממשיך דרומה, מהצפון הרווי בגשמים דווקא אל המדבר השומם והיבש[5] שבדרום : "ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה"[6].[7]

מדוע אברהם לא השתקע בין הכנענים? נראה שאברהם ידע שאמנם הארץ עוד תהיה שלו, אך בינתיים, כשהיא עודנה ברשות הכנענים הוא נזהר מלהתערב עמם. הוא יודע שאסור לו להתערב עמם יתר על המידה. עליו להיבדל ממעשיהם ומתרבותם של הכנענים ולא להיות ממש תושב קבע ביניהם. יחד עם זאת עליו ללכת בארץ ולהיאחז בה שהרי יום אחד הארץ הקדושה הזו תעבור לילדיו.[8]

אולי מטעם זה אברהם נזהר כל כך מלקבל טובות הנאה ממלך סדום. לאחר שאברהם הציל אותו ואת כל רכושו מלך סדום משתוקק להעניק לאברהם מרכושו שניצל. אברהם מסרב בתוקף: "אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך ולא תאמר - אני העשרתי את אברם".[9] אברהם אמנם מיטיב לכולם אך נזהר מלקבל טובות. קבלת ההנאות ממלך סדום היתה יוצרת בין השנים קשר וזיקה. אברהם נזהר מזה, הוא מכיר בשחיתות של מלך סדום ונזהר מלפתח כל קשר עמו.

פרידה מכוננת

לוט שנסע עם אברהם לארץ לא השלים עם התנהגות "מתבודדת" זו. מבחינתו כבר עכשיו יש להשתקע בין עמי הארץ. ביטוי לכך מצאנו בסכסוך שהתרחש בין רועי לוט לרועי אברהם עם בואם לארץ: "ויהי ריב בין רעי מקנה אברם ובין רעי מקנה לוט והכנעני והפרזי אז ישב בארץ" חז"ל למדו מהמילים "והפריזי אז ישב בארץ" את שורש הסכסוך: "לפי שהיו רועיו של לוט רשעים, ומרעים בהמתם בשדות אחרים, ורועי אברם מוכיחים אותם על הגזל, והם אומרים נתנה הארץ לאברם ולו אין יורש, ולוט יורשו, ואין זה גזל, והכתוב אומר: והכנעני והפרזי אז יושב בארץ, ולא זכה בה אברם עדיין".[10] רועי לוט טענו שכבר עכשיו, בהווה, יש לשלוט בארץ ולממש את הזכות ההיסטורית של אברהם. הם דילגו על כל התהליכים והתעלמו ממציאות הכנענים בארץ. לעומת זאת, רועי אברהם מכירים בכך שכרגע הארץ עוד לא שלהם. הם מאמינים בירושת הארץ בעתיד אך יש לדעת שיש עוד הרבה תהליכים עד שזה בפועל יקרה ואי אפשר לקפוץ אל העתיד כל כך מהר.

מריבה זו הפרידה בין דרכם של לוט ואברהם. לוט נסע לסדום. למקום מישורי, נח, מלא באנשים ורווי בברכה: "וישא לוט את עיניו וירא את כל ככר הירדן כי כ(ו)לה משקה"[11] ואילו אברהם בחר את הר חברון, המקום הגרוע ביותר להתיישבות והמוקצה לבתי קברות: "שאין לך טרשין בארץ ישראל יותר מחברון, לפיכך הקצוה לקברות מתים".[12] דווקא באיזור זה נטה את אוהלו הארעי וקרא בשם ה': "ויאהל אברם ויבא וישב באלני ממרא אשר בחברון ויבן שם מזבח לה'"[13].

את ההמשך כולנו יודעים. לוט מסתבך בסדום, נשבה, ולאחר מכן כמעט ונהרג יחד עם כל העיר שחרבה. לאחר מכן במעשה בנותיו הוא מחלל את שם ה'. לעומת זאת, אברהם שלא התערב בין הכנענים לא די שלא מסתבך כמוהו אלא אף מקדש ה' ומציל את לוט פעמיים: בהצלתו מארבעת המלכים ובכך שלא יושמד יחד עם כל אנשי סדום.[14] כך מלמדת אותנו התורה שדרכו של אברהם, שנבדל מהחיים הגסים של הכנענים, היא הנכונה, רק אדם כמותו יכול להיות העוגן המוסרי והרוחני שבמציאות.

בארץ פלישתים

בהנהגתו המיוחדת של אברהם ניתן להבחין גם בתקופה השנייה לחייו בארץ. לאחר שחרבו ערי סדום ועמורה, אברהם נסע מערבה לארץ פלישתים: "ויסע משם אברהם ארצה הנגב וישב בין קדש ובין שור ויגר בגרר",[15] התורה לא מבארת מדוע אברהם עזב את חברון. חז"ל אמרו שבעקבות חורבן ערי סדום התמעטו כליל האנשים באזורו של אברהם ולכן אברהם חיפש מקום חדש שבו ישנם "עוברי דרכים" רבים יותר.[16] לעומת זאת, המלבי"ם[17] ביאר, שהנסיעה מתאימה לאופיו של אברהם. אברהם הוא "גר בארץ", הוא איננו תושב קבע, הוא לא יכול להישאר כל כך הרבה זמן במקום אחד ולכן הוא נע ונד ממקום למקום.

אברהם כהרגלו לא משתקע במקום ישוב אלא מוצא את מקומו במדבר, בין שני מקומות ישוב, על מנת לקבל ולארח את העוברים והשבים: "וישב בין קדש ובין שור".[18] מידי פעם הוא מזדמן גם לעיר גרר באקראי: "ויגר (כגר) בגרר".[19] לאחר שאבימלך הבין את גדולתו של אברהם הוא מזמין אותו לשבת בקביעות במקומו: "הנה ארצי לפניך", אך אברהם, לפי חז"ל, מסרב, [20] זה לא מתאים להנהגתו. אברהם מעדיף את המדבר ודווקא שם מתגלה גדולתו.

דווקא מכיוון שהוא לא התערב בגרר, במקום שבו "אין יראת אלהים", הוא מצליח לשמור על גדולתו: הוא מצליח לחפור בארות ואף זוכה לבן בזקנותו. אבימלך שנוכח בהצלחתו הנפלאה נוסע אליו למדבר כדי לכרות עמו ברית. אברהם קורא למקום "באר שבע" על שם השבועה שנשבעו זה לזה. יש בשבועה זו קידוש ה' גדול.[21] אדם מבודד ומבוגר, המרוחק מחיי החברה, מצליח כל כך עד שמלך כה נכבד מבקש לכרות עמו ברית. אין זה אלא הוכחה לתפיסת עולמו הנכונה, לגדולתו הרוחנית ולרוח ה' ששרתה עליו.[22] בבאר שבע אברהם מרחיב את פעילותו, הוא נוטע אילנות, מייסד מלון לטובת העוברים והשבים ומפיץ את שם ה' בעולם.[23]  גם בבאר שבע אברהם לא ישב לנצח, לאחר תקופה בת עשרים ושש שנה הוא חוזר לחברון וממשיך את נדודיו.[24]

יש לשים לב שאברהם לא קנה קרקע שבה יתיישב בקביעות. לפי האמור, הדבר כמובן מוסבר מאוד, הוא לא צריך מקום קבוע שיהיה בבעלותו, הוא לא משתקע במקום מסוים אלא נודד ממקום למקום והוא מחפש דווקא מקומות שמחוץ לישוב, במדבר. ברור ממילא שהוא לא מעוניין בנחלה קבועה.

• א. הקניין הראשון של אברהם

על רקע כל האמור יש להתבונן בפרשת קניית מערת המכפלה. בשעה ששרה נפטרה, אברהם לכאורה משנה לגמרי את הנהגתו ומתאמץ לקבל בעלות על קרקע ולקנות בכסף מלא אחוזת קבר.[25] קרקע קבועה לא מקבל כל אחד, רק תושב קבע ואזרח ראוי לקבל נחלה שכזו, לכן אברהם משנה לגמרי את הגדרת מעמדו בארץ, הוא פונה אל בני חת וקובע: "גר ותושב אנכי עמכם"! עד עכשיו אברהם מגדיר את עצמו רק כ"גר" זמני אך מעתה הוא גם "תושב" קבע שיש לו זכות לבעלות ולקניין קבוע בקרקע.[26]

בני חת שהתרגלו למעמדו הקודם של אברהם לא הסכימו בקלות לשינוי החד הזה במעמדו של אברהם: "ויענו בני חת את אברהם לאמר לו: שמענו אדני, נשיא אלהים אתה בתוכנו, במבחר קברינו קבר את מתך איש ממנו את קברו לא יכלה ממך מקבר מתך"[27] בני חת דחו בנימוס את הבקשה, הם אמנם מעריכים אותו כאדם חשוב, קדוש, המתנשא מעליהם ("נשיא אלהים"), אך לא כאחד מהם. אף אחד לא יסרב לתת לו מקום בנחלתו לקבור את מתו אך נחלה קבועה? זה לא בחשבון שהרי הוא לא אזרח קבע אלא אורח בלבד![28]

אברהם לא מוותר: "אם יש את נפשכם לקבר את מתי מלפני שמעוני ופגעו לי בעפרון בן צחר, ויתן לי את מערת המכפלה אשר לו אשר בקצה שדהו בכסף מלא יתננה לי בתוככם לאחזת קבר",[29] הוא לא מעוניין שרק יתנו לו לקבור את המת אלא דורש אחוזת קבר משפחתית משלו.[30] הוא מצביע על חלקה מרכזית ("בתוככם") של אדם מרכזי, שופט חשוב,  היושב "בתוך בני חת" ודן אותם.[31] עפרון מסכים לתת נחלה זו לאברהם במתנה אך אברהם מתעקש לקנות את נחלה זו בכסף מלא. המלבי"ם מבאר[32] שאברהם רצה שהקניין יהיה מוחלט, במתנה הנותן יכול להגביל את הנתינה בתנאים רבים לפי רצונו אך במכר אין שום תנאי[33] וזהו מכר גמור.

כעת מתעוררת השאלה: מדוע פתאום השתנתה כל כך התנהגותו של אברהם? מדוע התעקש לעבור ממצב של "גר" למצב של "תושב"? מדוע לאחר שהקפיד שלא לקנות דבר התעקש כעת לקנות אחוזת קבר בכסף מלא, בקניין גמור ללא הגבלה? ומדוע במקום להתרחק מבני חת חיפש לקנות דווקא את המקום המרכזי ביותר, בתוככי בני חת?

מעלת הקבורה

נראה שאברהם הבחין בין קניין נחלה קבועה שלא מתאים כרגע לבין קניין נחלה לקבר. קברו של האדם הוא המקום שבו האדם נשמר. הקבורה מלמדת שהאדם לא נאבד כליל אלא נגנז באדמה עבור הדורות הבאים.

הגמרא מבארת שאת ברכת "הטוב והמטיב" בברכת המזון תקנו חכמים כברכת הודאה על כך שהרוגי ביתר שנהרגו בקרבות עם הרומאים בשלהי בית שני נתנו לקבורה, הראי"ה מבאר שקבורה זו מסמלת את נצחיות ישראל ועל כך בעיקר אנו משבחים את ה' בברכה זו. גם אם נהרגו רבים מישראל הם לא נכחדו כליל אלא נקברו, הם נגנזו באדמה עד שיופיעו מחדש.[34]  

על ידי הקבורה נשאר הרושם, הזכר של האדם בעולם. על ידי הקבר, הדורות הבאים יכולים להשיג גם לאחר דורות רבים קשר עם האדם שחי לפניהם. הקבורה המכובדת[35] מזכירה את מעלתו וכבודו של האדם ומאפשרת לדורות הבאים לזכור את האדם שכבר איננו איתם. על ידי זיכרון זה דורות רבים יכולים להתחבר זה לזה ורצף הדורות נשמר. לכן הקבורה כה חשובה בישראל. בישראל הדורות הבאים יונקים את כוחם ורוחניותם מאבותיהם. על ידי הקבורה הקשר הנצחי יכול להיות נשמר.

ברור לפי זה מדוע מקום הקבורה חייב להיות קנוי לאברהם, שכן בקבורה לא מדובר בנחלה עבור החיים שבעולם הזה אלא בקשר הנצח של כל הדורות. מצד מדרגה זו אברהם רואה את עצמו כבר בעתיד, כזכאי כבר עכשיו למעמד של "תושב", שכן הוא הבעלים על הארץ ולכן הוא בוחר במקום המרכזי, בתוך בני חת, כדי לבטא את מדרגה זו.

לפי זה מובן מדוע אברהם לא הסתפק רק בקבר בודד אלא דרש דווקא "אחוזת קבר" משפחתית, במקום זה ישמר רצף הדורות הישראלי וכל המשפחה לדורותיה תיקבר. כל אחד שימות "יאסף אל עמיו" ויצטרף אל שרשרת הדורות על ידי הקבורה שתבטא את מדרגה זו.  

לפי זה מובן מאוד מדוע יצחק שכל ימיו חי באזור ארץ פלישתים חזר לחברון לפני מותו. גם הוא מצטרף אל שרשרת הדורות שבחברון. גם יעקב שירד בסוף ימיו למצרים לא ויתר על החיבור לשורשיו, הוא השביע את יוסף להעלות את מיטתו לקבורה באותו המקום שנקברו אבותיו.[36] על פי מסורת חז"ל אברהם בחר את מערת המכפלה כי שם היה קבור האדם הראשון וחוה אשתו, נמצא שבחברון שלשלת הדורות עוברת מהאדם הראשון, הנושא את צלם אלהים המקורי של שבאנושות, דרך אברהם ושרה והלאה עד יעקב רחל ולאה.[37] אין זה מקרה שדווקא חברון נבחרה לעניין זה. דווקא המקום שהיה מוקצה לבית קברות מצד שהיה "אדמת טרשים" ואין בו יכולת לישוב ממשי, ריכז בו איזו מדרגה שהיא מעל חיי העולם הזה. בכך חברון מתעלה מעל חיי הרגע אל חיי הנצח ובכך מחברת היא את שרשרת הדורות.

מכל האמור נראה שהתעלומה נפתרה: מצד אחד אברהם התנזר מכל קניין וראה את עצמו כגר בארץ, כל זה ביחס למציאות בהווה, אך מצד המדרגה העתידית שמתגלה בקבורה, ראה את עצמו כבעלים גמורים על הארץ על אף שהשלטון הכנעני עדיין היה בארץ. 

השידוך של יצחק

הנהגה כפולה זו של אברהם באה לידי ביטוי גם ביחס לשידוכי יצחק לרבקה. לחצים מצדדים שונים הופעלו לביטולם של נישואים אלו אך אברהם הצליח לנווט את הדברים באמונה ובזהירות כדרכו.

לחצים מכיוון אחד היו מצד אליעזר עבד אברהם. חז"ל מלמדים שאליעזר ניסה בכל דרך להשיא את בתו ליצחק, אך אברהם סירב: "א(ו)לי לא תלך האשה. אלי כתיב, בת היתה לו לאליעזר, והיה מחזר למצוא עילה שיאמר לו אברהם לפנות אליו להשיאו בתו, אמר לו אברהם: בני ברוך ואתה ארור, ואין ארור מדבק בברוך".[38]  על אף שאליעזר היה עבדו הנאמן של אברהם, אברהם לא נכנע לפיתוייו. יתירה מזאת, אברהם פונה אל עבדו ומשביע אותו שילך אל משפחתו שיושבת עדיין בחוץ לארץ כנען ורק משם יקח אשה לבנו: "לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני אשר אנכי יושב בקרבו כי אל ארצי ואל מולדתי תלך ולקחת אשה לבני ליצחק".[39]  אברהם אמנם גר בארץ כנען ומאמין בירושתה אך הוא מודע לקלקולים הרבים של הכנענים וחלילה לו מלקחת מבנותיהם ליצחק.[40] רק ממשפחתו, מבני שם, ראוי שתבוא הכלה המתאימה למידותיו של בנו.

לחצים מכיוון הפוך הופנו מצד משפחתו שבארם נהרים. הם שלא האמינו בחזון הגדול של אברהם ניסו לעכב את רבקה מללכת לארץ הנשלטת כעת בידי כנען וניסו לשדל את רבקה להישאר במקומם: "ויאמר אחיה ואמה: תשב הנער אתנו ימים או עשור אחר תלך...".[41] אחיה ואמה של רבקה מנסים לעכב אותה,[42] אך אליעזר הושבע מראש על ידי אברהם: "השמר לך פן תשיב את בני שמה, ה' אלהי השמים אשר לקחני מבית אבי ומארץ מולדתי ואשר דבר לי ואשר נשבע לי לאמר: "לזרעך אתן את הארץ הזאת" הוא ישלח מלאכו לפניך ולקחת אשה לבני משם".[43] אברהם שהכיר בהתנגדות של אלה שלא האמינו במהלך האלוהי השביע מראש את אליעזר שיביא את הכלה לארץ כנען וחלילה לו מלהוריד את יצחק חזרה לחוץ לארץ. חלילה להישאר בחוץ לארץ ולהתייאש מגאולת הארץ. לכן אליעזר מתעקש: "ויאמר אל(י)הם אל תאחרו אתי וה' הצליח דרכי שלחוני ואלכה לאדני".[44]

המשפחה של רבקה לא מוותרת בקלות והם הולכים לשאול את רבקה: "התלכי עם האיש הזה?" חז"ל אומרים ששאלה זו לא היתה תמימה: "ר' יצחק אמר: מרמזים בה – התלכי?" בתמיהה, שהיו "מרמזין לה שלא תלך עמו עד שיבא יצחק אליה".[45] אמה ואחיה של רבקה טוענים כלפיה: כיצד תעשי מהלך כזה "הזוי" ותלכי למקום בו שולט עם מסוכן ומתועב ככנען? אך רבקה מאמינה ובוטחת באביה שבשמיים שמעורר את המהלך האלוהי בעולם: "ותאמר אלך – הולכת אני על כורחכם שלא בטובתכם".[46]

כשהבינו שרבקה מתעקשת ללכת ברכו אותה אחיה: "ויברכו את רבקה ויאמרו לה: אחתנו את היי לאלפי רבבה ויירש זרעך את שער שנאיו"[47], הם מברכים אותה בזרע ובניצחון על השונאים. החזון הגדול של הקמת זרע בארץ לא מספיק לבדו שכן היא הולכת לארץ מסוכנת שבה כנען נמצא, היא זקוקה מאוד לגבורה וניצחון שכן הם מבינים שהיא לא הולכת להישאר בגלות אלא להצטרף למהלך האלוהי של ביעור הרוע מהעולם.

סיכום

אברהם בתור אבי האומה הישראלית מראה לנו את הדרך הישרה. מצד אחד הוא מבין מאוד את הבעיות שיש במציאות בהווה ולכן נזהר מלהשתקע בין הכנענים, נמנע מלקנות קניין קבוע ומסרב לשדך לבנו כנענית. אך מצד שני הוא מאמין גדול בתיקון שעוד יתרחש בעתיד, ולכן עולה לארץ, הולך בה לכל אורכה ורוחבה, קונה בה אחוזת קבר ומקפיד שהאישה של בנו תבוא גם היא לארץ כנען. 

שנזכה ללכת לאורו.[48]

[1] רש"י בראשית יא, ה. עיין במאמר "המלחמה על הארץ" לפרשת "לך לך" שמרחיב בעניין זה.

[2] על פי הרמב"ן בראשית יב, ו.

[3] בראשית יב, פסוק ח' ובהמשך הפרשה שם.

[4] שם יב , ח.

[5] נגב לשון ניגוב. שבדרום מיעוט גשמים.

[6] שם, ט.

[7] רש"ר הירש שם. אמנם הוא חיפש עוברי דרכים להיטיב להם אך לא רצה להתגורר במקום מיושב מידי שמא ישתקע שם.

[8] עיין שם ומלבי"ם כ, א.

[9] בראשית יד, כג.

[10] רש"י על פי בראשית רבה מא, ה.

[11] בראשית יג, י.

[12] רש"י במדבר יג, כב על פי חז"ל.

[13] בראשית יג, יח. עיין רש"ר הירש במקום. אגב, לפי זה מובן מאוד מדוע אברהם כל כך השתוקק לקיים את מצוות הכנסת האורחים כשראה את שלושת המלאכים. במדבר אין הרבה אנשים וכשאברהם רואה סוף סוף שלושה אנשים שהולכים בדרך ארוכה הוא משתוקק לעזור להם ולהשיב את רוחם. 

[14] עיין רבנו בחיי בראשית יט, כט.

[15] בראשית כ, א.

[16] עיין רש"י במקום.

[17] במקום.

[18] בראשית שם.

[19] רש"ר הירש במקום ולא כמלבי"ם שביאר שהלך מהמדבר לגרר. מכל מקום לא ברור לי מדוע בסדום אברהם לא ביקר בכלל ואילו בגרר אברהם לפעמים מבקר. אולי בערי סדום המצב היה כה חמור שהרי הם לא הכניסו אורחים בכלל ולכן אברהם אפילו לא ביקר שם.

[20] בראשית רבה פרדה נד ופרשה סא.

[21] כמובן שלפי חז"ל יש גם מימד של ביקורת על אברהם שכרת ברית עם נוכרים ואכמ"ל.

[22] עיין רש"ר הירש.

[23] על פי הרמב"ן כד , סב , שהמקום "בין קדש ובין שור" הוא "באר לחי רואי" והוא "מקום אשל אברהם" הקרוי "באר שבע".

[24] עיין רש"י בראשית כא, לד.

[25] עיין חזקוני כג, ד על פירוש רש"י שאברהם אמר לבני חת שאם לא ימכרו לו יטול את הקרקע מן הדין. והקשה ממחלוקתו עם לוט. עיין שם מה שתירץ. מכל מקום מבואר בדבריו שהרגיש בהבדל המהותי שיש בפרשת קבורת שרה ביחס של אברהם לארץ. עיין גם גור אריה במקום שדן בשאלה זו.

[26] במקום.

[27] בראשית כג, ה – ו.

[28] עיין מלבי"ם במקום וכן ברד"ק.

[29] בראשית כג, ח – ט.

[30] מלבי"ם במקום.

[31] עיין רש"י ורמב"ן במקום.

[32] במקום.

[33] אלא אם כן התנו במפורש.

[34] עיין עולת ראי"ה חלק א' "שלושה שאכלו כאחד" : "...על-כן תקנו ביבנה "הטוב והמטיב" כנגד הרוגי ביתר, שהיו סימן לדורות, כי ע"י נפילת ביתר נגדעה קרן ישראל לשעתה, והנה נשמרה צורת ההרוגים, עד שלא די שלא הרקיבו לאבד צורתם, אלא שגם לא הסריחו, להיות לאות שגם אם הננו חשובים כנטולי כח החיים, מחרב האויב שהרע בקודש, שמור בנו כח חיים נפלא לשמור צורתנו העצמית, וממילא אנו בטוחים על התעודה היותר רוממה, שהיא תעודת הכלל, שאם רחוקה היא מאד בוא תבוא בזמנה, וזאת היא דוגמת הקבורה, המורה על שמירת ישני עפר עד עת קץ שישובו לתחיה, וכן תשוב כל הגדולה היותר נשגבה אל עמנו באחרית הימים...". ועיין גם גור אריה בראשית פרק ב', ז : "כי האדם ראוי לקבורה, כי ענין הקבורה הטמנה לדבר שיהיה בעתיד, ומפני שהאדם הוא בכח להיות חי לעתיד יש לו קבורה בעפר... כי הדבר הנגלה הוא בפועל והדבר הנטמן הוא בכח...".

[35] עיין עין אי"ה ברכות חלק א' : "רבי יוחנן אמר לעת מצא זו קבורה. נראה דר' יוחנן למד אותנו שלבד התכלית של הנחם הפנימי, שראוי לשום אל לב להיות למרכז שעל ידה יכוין אורחותיו במעגל ישר, ראוי ג"כ לצרף מה שיניח לו שם טוב בעולם, ויהי' רוח הבריות נוחה הימנו עד שיקבר בכבוד והוד, לא מצד אהבתו את הכבוד בחייו ואף כי אחרי מותו, כ"א להיות זכרונו חי ברור יבא, והליכותיו הטובות יהיו לקו לבאים אחריו, ונמצא מטיב עם זולתו ג"כ אחרי בואו אל קבר, ובמתתו הוא קרוי חי". ועיין עוד חידושי אגדות חלק ב' עמ' נו'. ביחס לקבורת משה רבנו ששייך לעניין זה.

[36] מיוסף והילך עם כיבוש הארץ וחלוקת הנחלות לשבטים כל אחד נקבר בנחלתו. זהו המקום אותו הוא מוריש לילדיו וממילא שלשלת הדורות ראוי שתהיה שם.

[37] עיין "מדבר שור" בדרוש השמונה ועשרים שמבאר את התוכן והמשמעות של חיבור זה.

[38] רש"י כד, לט. מאליעזר יצא עוג כשהתנתק מאברהם מה שמלמד על סורו הרע. ורק בביטול לאברהם שימש לטובה.

[39] בראשית כד, ג – ד. עיין רד"ק בראשית י, כ- כא.

[40] עיין רמב"ן במקום.

[41] בראשית כד, נה.

[42] לפי חז"ל במסכת כתובות הטענה היתה שבתולה צריכה שנים עשר חודש להכנת תכשיטים ותמרוקים לפני החתונה.  אמנם לפי חז"ל כפי שיבואר בהמשך מאחורי טענה זו הסתתר הרצון שלא תלך בכלל. לפי רש"י בתואל לא היה כי גם רצה לעכב את החתונה ונהרג. יש אומרים בחז"ל שרצה לבוא על רבקה כשם שבא על כל בתולה ולכן נהרג. בכל מקרה נראה שרצו לבאר לנו חז"ל שהיתה התנגדות ליציאת רבקה. יש לציין שדעת הבכור שור היא שבתואל שמח מאוד מיציאת רבקה שכן היה קרובו של אברהם ולכן לא התנגד כלל ליציאתה משא"כ אמה של רבקה.

[43] עיין רד"ק לפסוק ו' : "כי לא רצה אברהם שיצא מחזקתו מן הארץ אשר נתן לו האל ולזרעו".

[44] בראשית כד, נו.

[45] שכל טוב. מצוין בתורה שלמה.

[46] בראשית רבה פרשה ס'.

[47] בראשית כד, ס.

[48] יש גם לציין שיעקב המשיך את מגמה זו בכך שנזהר מלקחת אישה כנענית בניגוד לעשיו אחיו. עוד הקפיד יעקב על שמעון ולוי שהרגו את אנשי שכם. הריגת אנשי שכם יכלה להתפרש כהתחלת כיבוש הארץ (עיין רש"י לד, ל: "עכרתם אותי. מסורת היתה ביד כנענים שיפלו ביד בני יעקב, אלא שהיו אומרים עד אשר תפרה ונחלת את הארץ, לפיכך היו שותקין...") ויעקב ראה את זה כקפיצה מוקדמת מידי ולכן כל כך חשש ואכמ"ל.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.