על הפסוק (בראשית כ"ה כ"ו) "ואחרי כן יצא אחיו וידו אוחזת בעקב עשו ויקרא שמו יעקב", ביאר רש"י במקום "שמעתי מדרש אגדה הדורשו לפי פשוטו: בדין היה אוחז בו (יעקב) לעקבו (את עשו). יעקב נוצר מטיפה ראשונה ועשו מן השנייה, צא ולמד משפופרת שפיה קצרה, תן לה שתי אבנים זו אחר זו, הנכנסת ראשונה תצא אחרונה והנכנסת אחרונה תצא ראשונה, נמצא עשו הנוצר באחרונה יצא ראשונה ויעקב שנוצר ראשונה יצא אחרון, ויעקב בא לעקבו שיהא ראשון ללידה כראשון ליצירה... וייטול את הבכורה מן הדין".
הסבר: לעולם הזה שני ממדים: א. פנימי וסמוי ב. חיצוני וגלוי. העולם הפנימי הסמוי מבטא את המהות, והעולם החיצוני הגלוי הוא סדר הופעת המהות במציאות.
'רחמה' של רבקה, בו נמצאו יעקב ועשו, מסמל את העולם הפנימי הסמוי, עולם שבו הסיבה קודמת לתוצאה, והמקור קודם לביטוי. ולענייננו, בעולם ה'רחם', הקודש קודם לחול, דהיינו יעקב המבטא את תכונת הקודש הנותנת חיים והוויה לחול, קודם לעשו המבטא את החול (שהרי יעקב מטיפה ראשונה ועשו מטיפה שניה). אך כל זה הוא בתוך הרחם, וכמשלו של רש"י - בתוך השפופרת, אך בעולם החיצוני, העולם המעשי שלנו שבא לידי ביטוי ביציאה מן הרחם בזמן ה'לידה', הופעת החול קודמת להופעת לקודש, עשו קודם ליעקב. לא מפני שבאמת הוא בכור אלא מפני שהחול הנמוך מן הקודש הוא ההכנה והתשתית לקומה הגבוהה ממנו, היא הקודש. וכדברי הרב קוק (עין איה שבת ב', ד' א'): "כלל גדול הוא שדברים שהם קטנים במעלתם בענייני ההשלמה האנושית, הם קדומים בזמנם, והמעלות העליונות שהן גדולות במעלה הן מאוחרות בזמן מפני שהמעלה הקודמת שהיא כמו בסיס לה, צריכה להיקדם". וביתר פירוט, ביאר הרב קוק (מאמרי הראיה 402 ב'): "בכל מהלך של חיים, החול הוא מתעורר תחילה ואחר כך מוכרח הקודש להתעורר, להשלים את תחיית החול, לעדנו ולהצילו מכיעור ומטימיון. אוי לו לחול אם יחשוב להשתמש בכוח בכורתו, בכוח מה שיצא הוא תחילה לאור העולם והמפעל, לאמור על ידי זה אני ואפסי עוד ולא יחפוץ לדעת מן הקודש (שהוא מקורו וסיבתו)... "
החול הקודם לקודש, שיכול להוות תשתית אל הקודש, צריך להיות חול מתוקן מבחינה מוסרית. אך חול מקולקל ומושחת בדמותו של עשו - החומרי ("הלעיטני נא") הרמאי ("היאך מעשרים את המלח") והרוצח ("והוא עייף מרציחה") - אינו יכול להיות הבסיס אל הקודש, ועל כן הוכרח יעקב לא רק להיות הבכור בעולם הפנימי, אלא גם לגלות זאת באופן מעשי, ולגלות את 'ידי עשו' החומריות, מתוך קולו הפנימי, של יעקב.
ולימינו, על עם ישראל, בניו של יעקב, מוטלת אחריות כפולה, לגלות הן את החול והן את הקודש וכדבריו המסכמים של הרב קוק (מאמרי הראיה עמ' 181): "נשמה אחת היא המחיה את המדינה ואת המקדש בישראל... אין חצאיות, אין חלקיות ואין תוכנים של פירוד במהותה של אותה הנשמה הגדולה של האומה אשר קדושת האחדות היא כל חייה כל יסודה וקיומה... ועל כן קולו של יעקב הוא הבוקע ועולה בצורתו המאוחדת... קול הכורם והיוגב על אדמת ישראל וקול התורה והתפילה באהלי יעקב..."

באדיבות ערוץ מאיר

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.