אחת מנקודות הפלא הגדולות של העולם שלנו היא הריבוי ללא תכלית שיש בו. ריבוי של מינים, אך לא פחות מכך ריבוי של יצורים. כיום חיים בעולם שבעה מיליארד בני אדם, ואם נספור אותם בקצב מהיר של אדם אחד בכל שנייה, ייקח הדבר יותר ממאתיים ועשרים שנה. ומה עם שאר היצורים? רק כדי לסבר את האוזן, המדענים טוענים שאם מניחים את כל הנמלים בעולם מצידו האחד של משקל, ואת כל הפילים בעולם מן הצד השני, הנמלים שוקלות יותר. כמה זמן ייקח לספור אותן? במושגים המוגבלים שלנו, הדבר נראה על גבול האינסוף. וכל זה זה מבלי להזכיר את החיידקים או הוירוסים, שלא לדבר על אלקטרונים, פרוטונים, פלנטות אחרות וגלקסיות, וכפי ששואל איוב "היש מספר לגדודיו?"[1]. העולם עשיר בכל כך הרבה מיליארדי מיליארדי מיליארדים של פרטים עד שנשאלת השאלה, לשם מה צריך את הריבוי הזה?
מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ?
התשובה הפשוטה היא, שזוהי הדרך להכיר בעמידתנו מול האינסוף ברוך הוא. לעומת הקב"ה, כל העולמות הנבראים, על היצורים הגדולים והקטנים שבהם, הם מוגבלים לחלוטין. העמידה מול ריבוי עצום לאין חקר גורמת לאדם להרגיש את קטנותו וצמצומו: "וּכְשֶׁמְּחַשֵּׁב בַּדְּבָרִים הָאֵלּוּ עַצְמָן מִיָּד הוּא נִרְתָּע לַאֲחוֹרָיו וִיפַחֵד וְיוֹדֵעַ שֶׁהוּא בְּרִיָּה קְטַנָּה שְׁפָלָה אֲפֵלָה עוֹמֶדֶת בְּדַעַת קַלָּה מְעוּטָה לִפְנֵי תְּמִים דֵּעוֹת".[2] החוויה של מפגש עם הריבוי נוטעת באדם את ההכרה של 'עולם מלשון העלם', דבר שתמיד יישאר נשגב מבינתנו, ונותנת לנו טעימה קטנה מתחושת האינסוף.
טעימה זו היא כפולה: מצד אחד, כל בריה שאני פוגש שונה ממני, בין שוני קטן כמו מפגש עם אדם אחר, ובין שוני גדול כשאני פוגש לוויתן או עכבר. מצד שני, למרות השוני העמוק, יש לכל היצורים מכנה משותף: כולנו נבראנו על ידי אותו בורא. הבעל שם טוב אומר שאם אדם מסתובב בבית ורואה חרקים, שקצים ורמשים, עליו להרגיש אליהם קירבה גדולה ביותר. כששני אנשים נולדים מאותו אבא ואמא יש ביניהם אחווה גדולה, וכי יש לך קירבה גדולה מאשר להיברא על ידי אותו בורא?[3]
אנחנו זקוקים לחוש הכפול הזה: אם היינו מרגישים כולנו אחד, היינו מאבדים את המפגש עם הריבוי האינסופי. אם היינו שונים מדי זה מזה, לא מקושרים מעצם היותנו נבראים, היינו מאבדים את הקשר שלנו אל הריבוי וממילא גם אל האינסוף.
לְמִינֵהוּ
בכל זאת, עם כל מעלותיו, גם בריבוי יש חסרון. כאשר מדגישים רק את העניין הכמותי, מושטחת הבריאה לכדי אוסף של יצורים זהים זה לזה, המאבדים את מעלת האיכות של כל אחד ואחד מהם. לכן יצר הקב"ה דרך לנהל את הריבוי ולהדגיש את האיכות שבנבראים השונים - על ידי חלוקה לקבוצות, קטגוריות. למשל, יש במוח האדם מאה מיליארד תאים, ובצורה זו הם בלתי נגישים ומפוזרים לחלוטין, חסרי שימוש מרוב כל. אבל כאשר מקבצים אותם בצורה מסוימת: אונה ימנית, אונה שמאלית, גזע המוח, קורטקס, הם בעלי משמעות ותפקיד. החלוקה לקבוצות מונעת את הצורך להתייחס למאה מיליארדי תאים בנפרד, ובמקום זאת מכלילה אותם לכמה חלקים על פי מאפיינים משותפים שאיתם קל יותר להסתדר.
הארגון נעשה בתוך עולם הטבע – עצם ההבחנה שלנו בין פיל לנמלה, בין אדם לעץ. אך גם בתוך הקבוצות אנחנו עורכים הבחנות והבדלות, שמאפשרות לנו לתפוס את האיכות שבדבר ולא רק את עוצמת הריבוי. החלוקה לקבוצות מופיעה כבר בפרשת בראשית: הקב"ה בורא "למינהו", וקורא לכל קבוצה בשם. יש שני סוגים של כותרות: האחת נמוכה והאחת גבוהה. למשל, יש מין שנקרא 'עשב', אך אין (לפחות בהבנתנו) עשב אחד שהוא חשוב יותר מעשב שני; כל העשבים הם בסופו של דבר עשב. אף אחד מהם אינו מספיק חשוב כדי להתבלט, כשם שאין גרגר חול חשוב מחברו.
לעומת זאת, 'כותרת גבוהה' מצביעה על מורכבות פנימית גם בתוך המין. בממלכת החי קל לזהות היררכיה. כשמתבוננים בלהקת אריות מיד מבחינים בזכרים החזקים, בנקבות השולטות, מיהו השליט ומי עוזרו. החלוקה להיררכיה, למלכות, מסדרת את המין כקומה בעלת עומק וגובה. אם רוצים לעמוד על מהות העשב, 'לנהל שיח' עם מין העשבים, אי אפשר לעשות זאת על ידי פגישה עם עשב ייצוגי משום שאין בנמצא עשב כזה, ולכן כל אחד מייצג באותה מידה. אך אצל האריות, קל וחומר אצל בני האדם, הדבר אפשרי והופך את ההתנהלות לנוחה וממוקדת יותר. כאשר יש היררכיה כזו קל יותר לנהל משא ומתן, לקבל החלטות, להזיז דברים, מה שאין כן כאשר כל אחד מצוי לבדו.
אַחֲרֵי הַתֹּהוּ אֲשֶׁר לֹא יוֹעִילוּ
לאנושות לקח זמן רב להגיע לתובנה הזו. "ותהי ראשית ממלכתו"[4], זה נמרוד שהיה המלך הראשון בעולם. עד המבול היו רק יחידים. בסוף פרשת בראשית אין משפחות, אין לשונות, אין ארצות, אין גויים – למעלה מאלף ושש מאות שנה אחרי הבריאה, כמעט שליש מכל תולדות העולם, ויש רק יחידים. איש אינו מייצג איש חוץ מאת עצמו. חז"ל אומרים שמתוך ששת אלפים שנים של קיום העולם, "שני אלפים תוהו"[5], עולם של יחידים. דרגת ההתפתחות התרבותית של האנושות הייתה מבחינה זו לא יותר מאשר עשב או "חול אשר על שפת הים" במובנם הפשוט והנמוך.
המבול שינה את המבנה של עצם המציאות האנושית. ממבנה של יחידים, העולם פתאום נחלק לגושים. בתחילה היו שלושה גושים גדולים, ציוויליזציות שונות זו מזו – שם, חם ויפת, ומאוחר יותר האנושות מתחילה להתארגן גם בלאומים. קשה לנו לקבל זאת משום שאנחנו חיים בסביבה של "כפר גלובלי אחד", של תקשורת מהירה חוצת יבשות, של אפליקציות ואינטרנט, טיסות סביב השעון. רבים טוענים שהלאומים עומדים בפני פירוק והעולם צועד לכיוון של אוניברסליות כלל אנושית.
אולם ככל שמסתכלים על זה, וביתר שאת אחרי מהפכת האינטרנט, האם הלאומיות אכן התמוססה? כל מה שצריך כדי לענות על כך הוא לקרוא חדשות. אומות נלחמות זו בזו ללא הרף; עמים נפרדים זה מזה גם היום, וכל זה למרות הכפר הגלובלי הקטן. העולם מחדד את הלאומיות יחד עם התגברות האוניברסאליות, ושני הדברים לא סותרים זה את זה. האזרח הקטן שאינו עסוק בחייו היומיומיים במובן הלאומי יכול להיות חבר של כל העולם. אבל כשמדובר על גבולות לכאן ולכאן האומה מתעוררת, וכל סנטימטר הוא איבר מאיבריה ובשר מבשרה. זהו החידוש הגדול של מה שקורה בפרשת נוח לאחר המבול - הולדתן של שבעים אומות.
מֶלֶךְ בְּמִשְׁפָּט יַעֲמִיד אָרֶץ
גם בתוך האומות אנו מוצאים רמה נוספת של היררכיה. כל אומה מיוצגת על ידי אנשים מסוימים, לעתים נבחרי ציבור ולעתים כאלה שמינו את עצמם. יש ראש ממשלה או נשיא, שהוא המייצג הראשי של האומה – איש אחד שמחליט כמעט בכל ענייני ייצוג האומה. יש לו ממשלה, פקידים, משרדים ומפלגות, אבל בסופו של דבר אדם אחד מכתיב את קולה של האומה.
אלה דברים פשוטים למדי שכל אחד מבין אותם באופן אינטואיטיבי, אך יחד עם זאת קשה לנו לקבל אותם, ועל אחת כמה וכמה בדור שלנו. משום שאם הקבוצות התחלקו בגלל מאפיינים דומים, איך יתכן שתהיה בתוך קבוצה כזו היררכיה, חלוקה לעליון ותחתון? נראה כאילו יש ניכור ביניהם.
למען האמת, בחברה מתוקנת אין כל בעיה בכך שיהיו עליונים ותחתונים, שהרי מישהו תמיד אמור להוביל ולקדם את החברה הלאה. זה מה שעומד מאחורי הפסוק "גם במדעך מלך אל תקלל".[6] לאנשים יש נטייה לקלל את המלך כי הוא ניצב בפסגת ההיררכיה וכולם משועבדים אליו וצריכים לעשות כדבריו. ובמקום בו יש היררכיה, יש קנאה, שנאה וזעם, והמלך צריך שומרי ראש.
מַלְכֵי אֶרֶץ וְכָל לְאֻמִּים
מכל הסיבות האלה, חלק ילדותי בתוכנו אומר לעצמו 'אני רוצה לעבוד את ה' בשקט, בלי היררכיות, בלי קנאות, לא לקחת חלק בכל זה'. ובאמת אלפיים שנה לא היינו חלק מכל זה. רק אצל הגויים היתה היררכיה ברורה למדי. אנחנו ישבנו בקצה השטיבל והסתכלנו עליהם במיאוס. לנו היו את ראשי הקהל, אבל זו היררכיה הרבה יותר נמוכה לעומת מלך שיכול להוציא אדם להורג, אומה למלחמה ולהטיל מיסים כאוות נפשו. כך יוצא שמשך אלפיים שנה שלא היינו שותפים בהיררכיה כזו, שכחנו את הטעם שלה והרגשנו שלהיות אומה עם מלך והיררכיה נקרא בלשון פרשתנו 'לגוייהם', מעשה גויי.
אבל פרשת נח מראה שכך הקב"ה ברא את העולם. כל פסוקי דזמרה, כל מזמורי התהילים של קבלת שבת מלאים באיים, בעמים רבים, "מלכי ארץ וכל לאומים, שרים וכל שופטי ארץ",[7] "ה' מלך ירגזו עמים"[8]. העולם הוא עולם של לאומים, והוא יישאר כך עוד הרבה זמן. נכון שיש עתיד רחוק של איזו אוניברסאליות שבה העמים יתבטלו, אך זה עתיד רחוק, לא קשור אלינו, ואפילו אז אומה אחת כן תהיה. ישראל.
עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי
הרב צבי יהודה היה נוהג לחזור על משפט בצרפתית – "Differenciation n'est pas separation", הבחנה איננה פירוד, והיה אומר שכאשר יתפרסם משפט זה - תבוא גאולה לעולם.[9] כלומר, העובדה שמבחינים בתוך ההיררכיה בין תפקידים שונים אינה מעידה על כך שהם נפרדים זה מזה, ממש כשם שהעין, היד והרגל מובחנים זה מזה אך עדיין שייכים לאותו גוף. להיפך, השוני וההבחנה יוצרים אחדות עוד יותר גבוהה משום שמתוכם מתנוצצת האחדות העליונה, גילוי האלוקות במציאות, השלם שמסתעף בחלקים המרובים.
קדושה, באופן מפתיע, מתגלה בעולם בעיקר דרך אומה. הקב"ה לא בחר אותנו כיחידים אלא בחר את ישראל מבין האומות. "אהבת אותנו ורצית בנו" רק אחרי ש"אתה בחרתנו מכל העמים". אמנם, בתוך העם יש היררכיה – כהן גדול, נביא, מלך, אבל הבחירה שהקב"ה מתגלה בה היא האומה הישראלית, שמופיעה לראשונה בסוף הפרשה. זו ההתחלה של הכל.
על הפסוק "יצב גבולות עמים למספר בני ישראל"[10] יש הדורשים את המילה 'מספר' מלשון 'ספיר' – הקב"ה ברא את העולם על בסיס לאומי כדי שאומה אלוקית אחת תתגלה. האבות הקדושים, משה רבנו, אהרן הכהן, דוד המלך, הם אנשים קדושים בעיקר משום שהם מייצגים את האומה האלוקית, ולא רק מפני שהם אנשים חשובים ונעלים ככל שיהיו.[11]
ההיררכיה הזו בין העמים מכאיבה מאוד לדור שלנו. האומות עצמן מתנערות מכך, הנחה היסוד היא שכל האומות שוות. לא משנה אם אתה דיקטטור או דמוקרט, רשע או כובש, נוהג באופן זה או אחר בזכויות האדם של אזרחיך – בסופו של דבר, באו"ם יש לך זכות הצבעה כמו כולם. אין טוב ורע, אין שפיטה - כל האומות נמדדות בשווה. אמנם יש עוד כמה מעצמות, וכשהן מרגישות שדברים שנוגעים לעצם נפשן נפגעים, הן מתקוממות על רגליהן, אך לפחות כלפי חוץ מפגינים שוויון מדומיין.
זו גם הסיבה שאין מדינה שהעולם עסוק בה יותר ממדינת ישראל, כי ישראל אינה יכולה לקבל את הרעיון שכולנו עשב חסר יחוד. מתוך שבעים או מאתיים האומות יש אחת שהיא משהו אחר לגמרי, שמרישא נבראה באופן יוצא דופן עם תכלית שונה – "עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו".[12]
העולם הוא עולם לאומי, האנושיות היא אנושיות לאומית, ובקרבם יש עם אלוקי. זה סדר העולם, והוא מתחדש בפרשה הזו. כשיש אומה אלוקית היא מטלטלת את כל המערכות ויוצרת התנגדות עצומה, משום שהיעד שלה הוא להחזיר את האחדות לכל השבעים. השבעים עומדים כל אחד בפני עצמו, ויש אומה אחת שמגלה את השורש האלוקי שבכל.
אלפיים שנה שכחנו במידה לא מבוטלת את התורה הזו. נאבקנו על הישרדות ולעיתים השלכנו על המושג 'אומה' את כל הרוע שבעולם, כי האומות שחיינו בתוכן באמת היו רעות. כעת אנחנו עוברים מהפך, וצריכים לפקוח את העיניים לקרוא את פרשת נח באור חדש.
מדוע צריך אומה ואי אפשר להסתפק באדם יחיד? כפי שראינו, היחיד תופס מקום לעצמו, בעוד שהריבוי מגלה ניצוצות של אלוקות. היחוד שבישראל הוא שזו אומה מעל ההיסטוריה, העוברת את כל הדורות, לא כדמות ואישיות פרטית אלא כהיסטוריה שלמה, הרבה מעבר לגבולות של כל יחיד ויחיד, של כל מלך ואפילו של גדול הנביאים משה רבנו. זהו הסיום של הסדר האלוקי מפרשת בראשית, שהחל בבריאת ריבוי עד בלי די בשישה ימים, לאחר מכן עבר להתארגן בגושים, בלאומים, ואז יש אומה שכוחה הגדול מאיר ומסביר את האחדות שבכל הריבוי של כל הנבראים ושל כל העולמות. ומה הוא רוצה? לא רק ש"אהפוך כל עמים לקרא שפה ברורה בשם ה'"[13], אלא גם שההרים והים ועץ השדה – הכל יגיד שירה, שיחזירו את כל הבריות לאחדות אלוקית.
כעת, כשאנחנו נמצאים בדור שהאומה הולכת ומתעוררת מגלותה, אנחנו גם צריכים להתעורר להודיע בעמים עלילותיו, לחזור ולראות את העולם כסביבה של לאומים, ולהיות בעלי חוש של קשר לאומה שאומרת את דברה האלוקי על הבמה הבינלאומית באופן כזה שיהפוך את כל העמים כולם לקרוא שפה ברורה בשם ה', בעומק שיהפוך את כל הבריות כולם – "ירעם הים ומלאו, יעלץ שדי וכל אשר בו".[14] זה התפקיד שלנו.
במהלך הגלות עסקנו בהישרדות, ועכשיו כשאנחנו חוזרים להיות אומה בין האומות שוב חזר המקום שבו צורת האנושות היא צורה לאומית, האור של הכל הוא אורם של ישראל, והוא הולך ומעיר את כל האומות ומתוכם את כל הבריות כולם. שנזכה במהרה בימינו אמן.
[1] איוב כה, ג
[2] רמב"ם, הלכות יסודי התורה, פרק ב ה"א
[3] לכך התכוון הרב זצ"ל כשאמר "האהבה צריכה להיות בלב לכל" (מידות הראי"ה, אהבה)
[4] בראשית י, י
[5] עבודה זרה ט ע"א
[6] קהלת י, כ
[7] תהלים קמח יא
[8] תהלים צט א
[9] מופיע גם בספר 'גדול שימושה', הרב אברהם רמר
[10] דברים לב ח
[11] וכמו שדרש רבנו הרב צבי יהודה זצ"ל את סיום פסוקי דזמרה בשחרית של שבת: "בְּפִי יְשָׁרִים תִּתְרוֹמָם, וּבְשִׂפְתֵי צַדִּיקִים תִּתְבָּרֵךְ, וּבִלְשׁוֹן חֲסִידִים תִּתְקַדָּשׁ, וּבְקֶרֶב קְדוֹשִׁים תִּתְהַלָּל". יש כאן היררכיה מסוימת של ישרים, צדיקים, חסידים וקדושים, אבל המדרגה הגבוהה יותר היא כאשר האומה כולה מהללת את הקב"ה: "וּבְמַקְהֲלוֹת רִבְבוֹת עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, בְּרִנָּה יִתְפָּאֵר שִׁמְךָ מַלְכֵּנוּ בְּכָל דּוֹר וָדוֹר".
[12] ישעיהו מג כא
[13] צפניה ג ט
[14] תהלים צו יא
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
