וַעֲשֵׂה חֶסֶד עִם אֲדֹנִי אַבְרָהָם

פרשתנו פותחת במותה של שרה אמנו: "וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ"[א]. אברהם עסוק במותה של שרה. בוכה, סופד, מחפש לה חלקת קבר, קונה את מערת המכפלה וקובר אותה: "וְאַחֲרֵי כֵן קָבַר אַבְרָהָם אֶת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ"[ב]. אך מן הפסוקים עולה תמיהה קשה- היכן נעלמה דמותו של יצחק, הבן? בפסוקים לא מוזכרת כלל השותפות של יצחק באבלות על מות אמו. לא בכי, לא מספד, לא קבורה ולא אבלות. תמיהה זו קשה, שהרי מדין תורה מחויב יצחק באבלות על אמו שנה שלמה, אף יותר מן המחויבות של אברהם, שאבלות על רעיה היא רק למשך שלושים יום. מפני מה אין הכתוב מזכיר כלל את מעורבותו של יצחק באבל?

למקרא המשך הפרשה אנו נוכחים לדעת כי אכן יצחק היה אבל על אמו. ועוד, שהאבלות שלו נמשכה שלוש שנים מאוחר יותר. רק לאחר שלוש שנים, כאשר מביא יצחק את רבקה לאוהל אמו, יש לו נחמה[ג]: "וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ[ד]". פרשת מותה של שרה מסתיימת מנקודת מבטו של יצחק רק לאחר שלוש שנים, כאשר הוא נישא לרבקה. יצחק מביא את רבקה דווקא לאוהל של שרה אמו. ועל אף שהיא כבר נפטרה ואוהלה וודאי עבר לרשותו של אברהם, בכל זאת, מבחינתו של יצחק זהו אוהל אמו, ודווקא לשם הוא מביא את רבקה. מנקודת מבטו של יצחק, רבקה היא שממלאת את החלל שנפער עם מותה של שרה.

הפרשה הבאה לאחר אזכור מותה של שרה, עוסקת בחיפושו של עבד אברהם אחר אישה ליצחק. פרשה זו היא כעין סוגריים ארוכות, המהוות המשך לסיפור מותה של שרה, סיפור נחמתו של יצחק ממותה. אך סיפור רבקה אינו רק המשך לפרשת מותה של שרה, אלא יש בו מעין דוגמא לו. כמו במותה של שרה, גם כאן, דמותו של יצחק נעלמת כליל מן הסיפור. אברהם פונה לעבדו ומשביעו שלא לקחת אישה ליצחק מבנות הכנעני. והדבר תמוה, שהרי יצחק כבר בן שלושים ושבע ורק אביו דואג לשידוכו. כביכול הוא לא צד בעסק. גם העבד מבין שיצחק הוא דמות שולית בסיפור הזה, למרות שהוא עצמו הבחור המיועד. העבד לוקח עשרה גמלים, הולך לחרן, ומתפלל על הבאר: "וַעֲשֵׂה חֶסֶד עִם אֲדֹנִי אַבְרָהָם"[ה]. העבד אינו מבקש חסד עם יצחק, אלא חסד עם אברהם. כביכול אברהם הוא המשודך המיועד, ולא יצחק. גם בהמשך, לכל אורך הדרך, מתייחס העבד רק לאברהם אדונו: "ויאמר ברוך ה' אלוקי אדוני אברהם אשר לא עזב חסדו ואמתו מעם אדוני", ... "ויבוא האיש הביתה ... ויאמר עבד אברהם אנוכי, וה' ברך את אדוני מאוד ויגדל ויתן לו... ותלד שרה בן לאדוני... וישביעני אדונילא תיקח אשה לבני". לכל אורך הדרך נזכר אברהם. ויצחק? כמאן דליתא דמיא.

וַיֹּאמֶר הָעֶבֶד הוּא אֲדֹנִי

דמותו של יצחק נשארת עלומה, ואינה מופיעה כלל בסיפור מותה של שרה ובסיפור שידוכו. אלא, שהכל מתהפך מן הקצה אל הקצה כאשר מגיע העבד עם רבקה. בבת אחת, מגיחה דמותו של יצחק לקדמת הבמה, ואילו דמותו של אברהם נעלמת כליל:

וְיִצְחָק בָּא מִבּוֹא בְּאֵר לַחַי רֹאִי וְהוּא יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב. וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה גְמַלִּים בָּאִים. וַתִּשָּׂא רִבְקָה אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא אֶת יִצְחָק וַתִּפֹּל מֵעַל הַגָּמָל. וַתֹּאמֶר אֶל הָעֶבֶד, מִי הָאִישׁ הַלָּזֶה הַהֹלֵךְ בַּשָּׂדֶה לִקְרָאתֵנוּ וַיֹּאמֶר הָעֶבֶד הוּא אֲדֹנִי וַתִּקַּח הַצָּעִיף וַתִּתְכָּס[ו]. 

למקרא הפסוקים אנו מגלים, כי אפילו מנקודת מבטו של העבד חל מהפך. העבד שהיה עד כה עבדו של אברהם, "אדוני אברהם", הופך באחת להיות עבדו הנאמן של יצחק: "ויאמר העבד הוא אדוני". סיפור נישואיו של יצחק וחתונתו, מוזכרים ללא דמותו של השושבין אברהם, אבי החתן. כעת רק יצחק מופיע, ואילו אברהם נעלם: "וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ".

אם כן, בפרשתנו ישנה חלוקת תפקידים מעניינת: אברהם עושה שני דברים בלי יצחק, ויצחק עושה שני דברים משלימים בלי אברהם. אברהם בוכה, מספיד וקובר את שרה, ואחר כך גם דואג לשידוך, ללא יצחק. ולבסוף יצחק מקבל את השידוך ומתנחם על אמו, ללא אברהם.

וַיָּשָׁב אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו

כמו בפרשת מותה של שרה ושידוכו של יצחק, גם בפרשת העקידה נעלמת דמותו של יצחק אל מול דמותו של אברהם. לאחר שעוקד אברהם את יצחק בנו, הוא שומע את קול המלאך: "אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר". בניגוד לציפיות, תגובתו של אברהם אינה בהרעפת אהבה וחיבה לבנו יחידו, שזה עתה ניצל משחיטה. בדרך הטבע, אבא שזוכה בחיי בנו היה מחבק אותו, מנשק לו ושמח בו. אלא שכאן, כל תשומת ליבו של אברהם נתונה למצוא תחליף לקרבן, ולהעלותו לה': "וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל אַחַר ... וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ"[ז]. יצחק כלל אינו דמות כאן. גם דברי המלאך לאחר מכן, משייכים את כל מסירות הנפש של מעשה העקידה לאברהם בלבד: "יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידֶךָ, כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ..."[ח]. כביכול יצחק לא נעקד על גבי המזבח ומסר נפשו למיתה. אפילו בסוף העקידה, כאשר אברהם שב לביתו, יצחק לא מוזכר כלל: "וַיָּשָׁב אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו, וַיָּקֻמוּ וַיֵּלְכוּ יַחְדָּו אֶל בְּאֵר שָׁבַע". והיכן היה יצחק? שמא הוא נשאר על גבי המזבח?

בתורה לא נתבאר כלל היכן היה יצחק כל אותם שנים מן העקידה ועד נישואיו. בדרך הפשט נראה, כי יצחק שב עם אביו לבאר שבע, היה נוכח במותה של שרה, ורק כאשר רבקה באה, לאחר שלוש שנים, הוא התנחם על מותה. יש מרבותינו שאומרים כי אכן יצחק לא חזר עם אברהם מן העקידה, אלא פנה למקום אחר. לפי אחת מהדעות, הלך יצחק ללמוד בבית מדרשו של שם למשך שלוש שנים[ט]. לפי דעה אחרת, לאחר העקידה עלה יצחק לגן עדן[י]. לפי הסברים אלו, יצחק אכן לא היה נוכח במות שרה ושמע על כך רק לאחר מכן, כאשר פגש את רבקה בשדה, לכן רק אז גם התנחם על מותה.

כל ההסברים הללו יש בהם כדי לתרץ מדוע נפקד יצחק מסיפור מותה של שרה, אך אין בהם כל הסבר לנפקדותו של אברהם מסיפור נישואיהם של יצחק ורבקה. אם כן, יש מקום להסביר בדרך אחרת לגמרי את חילופי הדמויות הראשיות שבפרשתנו. מדוע יש נתק בין אברהם ויצחק? ומהו הקשר המיוחד שבין יצחק לשרה, שאף על פי שיש גזירה על המת שישתכח מן הלב, יצחק אינו מתנחם על מות שרה אמו אלא רק לאחר שלוש שנים?

שָׂרָה אִמּוֹ

בתורה אין דין אבלות מפורש. עיקרם של כל דיני האבלות של התורה נעוץ בהכוונה כיצד לצאת נגד הנטייה הטבעית של ייאוש ודיכאון ולא להפריז באבלות. כך למשל האיסורים "לא תתגודדו על המת", ו"לא תקרחו קרחה". דווקא ממיעוט האבלות של אהרון הכהן "וידום אהרון", נלמדת האבלות מדאורייתא, אך רק ליום אחד. לא כך באבלות של יצחק על אימו, שאינו מתנחם אלא לאחר שלוש שנים. הדבר מתחדד יותר, מן ההשוואה לאבלות של יצחק על אביו. אברהם גווע ומת בשיבה טובה, אך לא מוזכר כל בכי או מספד מצד בניו. בכתובים נאמר כי יצחק וישמעאל קוברים אותו באותו יום, ולא יותר. מיד לאחר מכן נאמר: "וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יִצְחָק בְּנוֹ"[יא]. חז"ל דורשים, כי ברכתו של ה' את יצחק היא ניחום האבלים: "ניחמו על אביו וברכו ברכת אבלים"[יב]. משמע, יצחק התנחם מיד לאחר מות אביו.

האבלות הארוכה של יצחק על אמו מתחדדת עוד יותר בהשוואה לאבלות על שאר אבותינו ואמותינו. האבלות על יצחק עצמו דומה מאוד לאבלות על אברהם. בכתובים מוזכר כי עשיו ויעקב קוברים את יצחק אביהם, ולא יותר. מבין האבות, רק מיתתו וקבורתו של יעקב מתוארות בהרחבה. שם היה "אבל כבד זה למצרים" של שלושים יום.

אצל אמותינו, רק מותה של שרה נזכר ומפורט בהרחבה בכתובים. מותה של רבקה כלל לא מוזכר בתורה. אמנם חז"ל דורשים, שכאשר נאמר כי דבורה מינקת רבקה נפטרה, נפטרה אף רבקה. אך אין הדברים כתובים בפשט הפסוקים. גם סיפור מותה של לאה נפקד מן הפסוקים. לפני מותו, מספר יעקב לבניו כי רבקה נקברה במערת המכפלה ושם אף קבר את לאה, אך מלבד זאת, גם לכך אין זכר בכתובים. פטירתה של רחל אמנו נזכר בפסוקים רק מפני שהוא אירע בסיטואציה מאוד מיוחדת, בדרך, בעת לידתו של בנימין. אם כן, מתוך האמהות, רק מותה של שרה נזכר בהרחבה בכתובים.

תקופת האבלות הארוכה של יצחק על אימו לעומת האבלות על אביו, מעידה על היחס המיוחד והקרוב שבין יצחק לאימו לעומת תחושת הריחוק בינו לבין אביו. כך אף אומרים חז"ל: "דרך ארץ, כל זמן שאמו של אדם קיימת, כרוך הוא אצלה, ומשמתה - מתנחם באשתו"[יג]. הבן כרוך אחר אמו. לעומת זאת כלפי האב, אין גילויי אהבה. על אף שאברהם אוהב את יצחק, "בנך יחידך אשר אהבת", בכל זאת לא ניכר שיצחק מחזיר לו אהבתו. גם בהפטרה לפרשה זו אנו קוראים כי יחסיו של שלמה לאביו ולאמו אף הם אינם שווים. דוד אינו דואג כלל לבנו שלמה. רק אמו בת שבע דואגת לו ולעתידו.

למרות היחסים המרוחקים בין אברהם ליצחק, השניים קשורים זה לזה עד למאוד: "ואלה תולדות יצחק בן אברהם, אברהם הוליד את יצחק" – קלסתר פניו של יצחק דומה לקלסתרו של אברהם, והעידו הכל שאברהם הוליד את יצחק[יד]. ובכל זאת, אברהם ויצחק הפוכים מקצה לקצה. אברהם הוא איש החסד, דרועא ימינא, ויצחק בעל מידת גבורה, דרועא שמאלא. אברהם הוא הפועל ויצחק הוא הנפעל, כלשונו של הרצ"יה. אך על אף שהבן הפוך מאביו, הבן הוא ההמשך של אביו. אברהם נותן את כל אשר לו ליצחק, ויצחק נעשה דומה לאביו אברהם לכל דבר ועניין. הוא הולך בדרכו, וחופר את אותן הבארות שחפר אביו. הדמיון בין אברהם ליצחק בא לידי ביטוי בצורה הכי חדה בכך שעבד אברהם מתייחס ליצחק כאדונו: "הוא אדוני", כרוצה לומר: אברהם ויצחק הם היינו הך.

הבן הוא הממשיך הישיר של האב ומנהיג את השושלת אחריו. אלא, שרק אחד יכול לעמוד בראש. כך אומרים חז"ל, "אין מלכות נוגעת בחברתה כמלוא נימה"[טו]. כל זמן שאברהם חי – אין ברכה ליצחק. רק כאשר אברהם יורד ממעמדו, יצחק מקבל את מקומו הראוי. לאחר מכן, כאשר יצחק נעשה עיוור החשוב כמת, נעשה יעקב בעל הבית[טז]. גם בהפטרה אנו קוראים, כי אדוניה בן חגית מבין שכאשר דוד המלך זקן בא בימים זמנו תם, והוא מנסה לתפוס את כס השלטון.

ההבדל ביחס בין האב לאם אינו מצוי רק אצל יצחק. הבדל זה הוא טבע העולם, שהבן כרוך אחר אמו, ומרוחק יותר מאביו[יז]. כך מבארים חז"ל את היפוך הסדר בין האב לאם בציווים "כבד את אביך ואת אמך" ו"איש אמו ואביו תיראו". ביראה, קודמת האם לאב "לפי שגלוי לפניו שהבן ירא את אביו יותר מאמו מפני שמלמדו תורה". לעומת זאת, בכבוד, האב קודם לאם, "לפי שגלוי לפניו שהבן מכבד את אמו יותר מאביו, מפני שמשדלתו בדברים"[יח]. גם ישעיהו הנביא משייך את הנחמה לאם, ולא לאב: "כאיש אשר אמו תנחמנו כן אנוכי אנחמכם"[יט]. היחס הקרוב לאם, לעומת הריחוק מן האב, בא לידי ביטוי חריף מאוד אצל יצחק. הוא אינו מתנחם אחר אמו, אלא לאחר שלוש שנים, אך בינו לבין אביו ישנו ריחוק מתמיד.

אָנָה אֲבַקֵּשׁ לָהּ מְנַחֵם אָנָה

ההבדל ביחס שבין יצחק לאברהם לבין יצחק ושרה, מתחדד ומוסבר בשני מישורים. ראשית, אברהם הוא אב לעוד ילדים מלבד יצחק. אברהם אינו מעדיף את יצחק על פני ישמעאל כמו שרה, ורואה בישמעאל בן לכל דבר ועניין: "אשר אהבת- "את שניהם אני אוהב"[כ]. גם כאשר ישמעאל מצחק, אברהם אינו מתערב, מפני ששניהם בניו. יחסו של אברהם אינו בלעדי ליצחק. לכן, גם מצידו של יצחק היחס מנוכר. בנוסף, אברהם עסוק ללא הרף בטובת העולם. מקבל אורחים ומתפלל על סדום. אברהם הוא "אב המון גויים", ולא רק אביו של יצחק. לכן, קיים מרחק בין יצחק לאביו, שאינו מרגיש קרוב אליו דיו.

שרה לעומת זאת, היא אמו הבלעדית של יצחק. ועוד, שהיא תמיד נמצאת עמו: "הנה באוהל". יחסה של שרה אל יצחק הוא בלעדי. לכן היא דורשת מאברהם "גרש את האמה הזאת ואת בנה". היא אינה יכולה לראות ממשיך אחר מלבד בנה, ונלחמת על כך. מתוך כך צומח הקשר העז בין יצחק לאימו. בן, אשר אמו מגינה עליו ומגרשת את מי שמאיים עליו, כל דמותה מתגדלת בעיניו.

הפער החד בין אברהם לשרה מתגלה באופן קיצוני גם בסיפור העקידה. שם, מקיים אברהם את דבר ה' בשלמות, ללא כל הבעת רגשי כאב או צער כלפי יצחק. לעומת זאת, שרה אינה יכולה אפילו לשמוע על ניסיון שכזה.

אברהם פועל בכל החיוניות: חוטב עצים, דואג לאש, למאכלת, ועוקד על גבי המזבח. אברהם עומד בניסיון זה בצורה מושלמת. חז"ל דורשים את דו השיח שהתקיים בין ה' לאברהם בציווי העקידה, ובאמצעותו מבהירים עד כמה היה אברהם אביהם של יצחק ושל ישמעאל באותה מידה[כא]. הקב"ה אומר לאברהם "קח נא את בנך". אכן יש לאברהם שני בנים אך וודאי שהקב"ה מכוון בכל מילה, ואומר לקחת את הבן האחד. אברהם מיתמם ואומר "יש לי שני בנים". מוסיף ה' ואומר "את יחידך". אברהם אבינו אומר "כל אחד יחיד לאמו", שכל אחד הוא בן יחיד בשבילו, ועל אף שישמעאל כבר גורש, אברהם עדיין רואה בו בן יחיד. הקב"ה ממשיך ואומר- "אשר אהבת", אך אברהם ממשיך ואומר שאת שניהם הוא אוהב. השיא מתרחש כאשר הקב"ה אומר לאברהם להעלותו לעולה, אך אברהם לא מביע שום צער, שום כאב, או ספק. אברהם משכים בבוקר, על מנת לקיים את דבר ה' בשלמות.

בניגוד לאברהם שאינו מביע שום כאב בעקידה, שרה מתה מיד, רק למשמע הווא אמינא לעקידה, מחמת הקשר והדאגה שלה אל יצחק. כך דורשים חז"ל את הסמיכות בין פרשת העקידה לפרשת מות שרה: "ונסמכה מיתת שרה לעקידת יצחק, לפי שעל ידי בשורת העקידה שנזדמן בנה לשחיטה וכמעט שלא נשחט, פרחה נשמתה ממנה ומתה"[כב]. שרה רק שומעת שיצחק הועלה לעולה, ואפילו לא נשחט, ומיד פורחת נשמתה והיא מתה. אחד המדרשים מתאר את הקשר העז בין יצחק לשרה המתגלה בשעה זו, בכך שיצחק הוא אשר מספר לשרה על העקידה, והיא, נושקת אותו ומתה[כג].

בעוד שאברהם ממהר למלא את הצו האלוקי בשלמות, שרה חולקת מכל וכל על דבר ה'. שרה יודעת כי יצחק הוא הבן האמיתי, והוא שיבנה את האומה הישראלית. לכן שומרת עליו מכל משמר ונאבקת לגרש את בן האמה. היא אינה יכולה לקבל את צו ה' המבקש לפגוע בבנה האהוב.

שרה אינה צריכה לשמוע קול אלוקי כדי לבחור ביצחק. בתוכה פנימה היא יודעת מי הנבחר ואת מי יש לגרש. לעומתה, אברהם צריך לשמוע קול אלוקי שאומר לו "כל אשר תאמר אליך שרה – שמע בקולה". גם כאשר אברהם שומע "והעלהו שם לעולה", הוא מאמין בלב שלם לקול הזה וממהר למלא את הצו. אך לעומת זאת שרה, שגדולה מאברהם בנביאות[כד], אינה יכולה לקבל צו אלוקי כזה. יש לה שמיעה פנימית ועמוקה, יותר מהקול החיצוני שאומר לעקוד את יצחק. שרה מכוונת לרצון האלוקי הפנימי של העקידה: "אל תשלח ידך אל הנער".

כל מעלת העקידה מתגלה דווקא במיתתה של שרה אשר עושה רושם גדול למעלה[כה]. כל הפרשה קרויה על שמה של שרה ולא על שם אברהם שגם מיתתו נזכרת בפרשה זו. מותה של שרה הוא שיא השיאים של ניסיון העקידה, (עוד לא ממש ברור) אשר בה מתגלה כי יצחק הוא הנבחר והממשיך: "כי ביצחק יקרא לך זרע".

וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ

יצחק הולך עם אברהם יחד לעקידה, ואין הוא מהרהר אחריו חלילה, מפני שיצחק בטל ביטול גמור לאברהם אביו. יצחק יודע את גדלותו ואת צדקותו של אביו. הוא יודע כי אברהם הוא מרכבה לשכינה. לכן יצחק אינו מבקר את יחסו לישמעאל, כמו שרה אמו. יצחק גם אינו מביא את דיבת אחיו רעה, כמו אחי יוסף, מכיוון שהוא בטל מכל וכל לאביו וסומך עליו ועל מעשיו. יצחק מבין כי אביו הוא "אב המון גויים", ועליו לדאוג לישמעאל ולסדום. יצחק מקטין עצמו ומתבטל לעומת גודלו הרם של אביו. גם לאחר מותה של שרה יצחק נשאר בטל. אברהם מספיד, בוכה, קונה וקובר ויצחק- בדממה. יצחק אינו מגלה את רגשותיו וכאבו. יש רק אחת שהוא היה רוצה לשתף עמה את רגשותיו, האחת שהייתה קרובה לליבו, אלא שכעת היא כבר איננה. רק כאשר מגיעה רבקה יצחק מתרכך. אז באחת נעלם אברהם מהשטח. וגם העבד "זקן ביתו", זה שקנה חכמה[כו], מבין בתבונה עמוקה כי יצחק הוא כעת האדון במקומו של אברהם.

כאשר רבקה מגיעה יצחק מתנחם, מפני שהיא נוגעת בו באותו אופן בו אמו שרה ידעה מי הוא. רבקה כמו שרה, שכשם שהיה זיו איקונין של אברהם דומה לזיו איקונין של יצחק, כך זיו איקונין של רבקה היה דומה לשרה[כז]. ועיקר הדמיון, אינו דמיון חיצוני אלא דמיון פנימי, שכשם ששרה יודעת לומר מי יבנה את האומה הישראלית, ומי נדחה החוצה, כך יודעת רבקה. לכן רבקה עושה הכל על מנת שיעקב יקבל את הברכה, ולא עשו. שרה ורבקה אמותינו, הם היסוד והשורש לכך שעד ימינו אנו, האם, היא שקובעת את השייכות לאומה הישראלית.

רבקה, כמו שרה, ניחנה בראיה פנימית עמוקה. ברגע שרבקה רואה את יצחק, היא מזהה כי מדובר באדם מיוחד: "צפת שידו שטוחה בתפלה, אמרה ודאי אדם גדול הוא"[כח]. רבקה, כמו שרה, מזהה ביצחק את ממשיך האומה, והיא נופלת מעל הגמל. רבקה אינה אישה חלשה. היא אמנם ילדה קטנה, אך היא מגלה כוחות כבירים כאשר העבד מבקש ממנה מעט מים, והיא משקה את עשרת גמליו. היא מגלה כוחות כבירים כאשר היא עומדת מול הוריה בנחישות, ומבקשת ללכת עם העבד לארץ לא נודעת. היא מגלה תעצומות אדירים כשאומרת "אלך", כמו אברהם אבינו שהלך לשמע הציווי האלוקי "לך לך", ועזב את ארצו ואת מולדתו ואת בית אביו. רבקה היא אישה אדירה בעלת כוחות ותעצומות. אלא, ברגע שהיא רואה את יצחק היא מתמוססת: "ותרא את יצחק ותפול מעל הגמל". פתאום נעשית רבקה אחוזה כולה באישיותו של יצחק. היא נעשית דבוקה בו. יצחק אף הוא חש, כי מצא את חלקו, "ודבק באשתו", "ויאהבה". רק כאשר יצחק פוגש עוד פעם מישהי שכולה אחוזה באישיות שלו, רק אז הוא מתנחם.

מהי הנחמה? הנחמה היא המעבר ממחשבה אחת לשנייה. כמו "וינחם ה' כי עשה את האדם"[כט], שה' כביכול התחרט מרצונו בבריאת האדם. אדם שמתאבל מרגיש כי חייו הוקפאו ונעצרו. כביכול, נפער בור באישיות שלו, וכעת אין לו חיים. אדם אבל אינו יודע כיצד יוכל עוד להמשיך את חייו. הנחמה היא המהפך שחל באישיות. ההעדר שיצר האבלות מתפוגג, והאדם מתמלא בתחושה שהחיים יכולים להמשיך לזרום, ולצמוח. עיקר נחמתו של יצחק מרבקה, מתרחשת בכך שיצחק מזהה ברבקה את הממשיכה של שרה אמו. כפי ששרה ידעה לגרש את ישמעאל לטובת יצחק, כך רבקה היא שתדע כי יעקב הוא שראוי לקבל את הברכה, ולא עשו. יצחק שעיניו עדיין אינן כהות, רואה זאת ברבקה. זוהי נחמתו.

כְּאִישׁ אֲשֶׁר אִמּוֹ תְּנַחֲמֶנּוּ

הכלל "מעשה אבות סימן לבנים" קובע, כי כל הדורות כולם יונקים את חייהם מהאבות הקדושים. גם אנו בדורנו צריכים לינוק ממעשה אבותינו, מאברהם ושרה. דורנו הוא דור פוסט עקידה. שבנו לארץ אבותינו מעקידה ארוכה של אלפיים שנות גלות, עם החותם הנוראי שלה. כעת זקוק דורנו לנחמה של אם. ולא רק נחמה אחת אלא שניים: נחמה מימין ונחמה משמאל.(- אולי המשפט האחרון מיותר ?).

אנו זקוקים לאם שתגרש את בן האמה, כמו שרה אמנו, מתוך דאגה לבנה ומתוך אמון בו, שהוא שנבחר להיות הבן הממשיך. אנו זקוקים לעין אימהית כזו, היודעת לחדור את המציאות פנימה ולומר בהחלטיות "כי לא ירש עם בני עם יצחק". כמו גם רבקה, אשר ידעה מיהו שעתיד לירש. כנסת ישראל זקוקה לנחמה כזו בקולן העמוק והפנימי של שרה האם ורבקה הרעיה. קול אשר יאמר כי אין מישהו אחר בעולם שראוי להיות הממשיך והנבחר אלא האומה הישראלית. וכל המציקים שסובבים אותנו אינם צריכים להיות פה עמנו.

מצד שני, אנו זקוקים לקול, כקולה של שרה אמנו, הבלה מלומר די. קול הזועק כי די לנו עם העקידות, עם ההקרבה ושפיכות הדמים. זהו קולה של אם שאינה יכולה לשמוע על עוד עקידות, ואינה יכולה לסבול יותר ניסיונות.

כאמור, קולה של שרה שאינה רוצה עקידה, מנוגד לקולו של אברהם אבינו אשר נענה לצו האלוקי ומוכן לעמוד בניסיונות. אכן, קיים פער עמוק בין אברהם ושרה, אבינו ואמנו. האב הוא מלמד התורה והאם משדלת בדברים. האב לומד בתורה שצריך להעלות לעולה, וכך הוא מלמד את בניו אחריו. האם לעומת זאת, מדברת עם הבן דברי ניחומים במצב ה"פוסט-עקידה" בו הוא שרוי.

יש איזו הקבלה בין קולותיהן של אברהם ושרה לקולות הנשמעים בימינו מימין ומשמאל בישראל. הימין מלמדים תורה את עם ישראל: מה ה' רוצה מאיתנו ומה אנו צריכים להקריב בשביל זה. השמאל לעומתם, משמיעים קול נשי של אם הזועקת די! ואינה רוצה בקרבן כלל וכלל[ל]. גלעד שליט החייל השבוי בשבי האויב, ה' ישיבהו מהרה, מייצג במידה מרובה אומה שלימה הנמצאת במבוך. מצד אחד, טוען הימין, כי אנו מחויבים לעמוד בניסיון העקידה, כמו אברהם אבינו. השמאל לעומת זאת, זועק את טענותיה של שרה, שאינה יכולה עוד לעמוד בעוד עקידה, כמו כל אם שאינה יכולה שלא לזעוק על בנה. כמו אברהם, גם אנו נענים לצו האלוקי. אנחנו מוכנים לצאת ולהילחם, אנחנו מוכנים להיאחז בארץ ולהיות גיבורי עקידה. יחד עם זאת עלינו לשמוע גם את קולה של שרה האומרת שאינה יכולה לסבול עוד עקידות.

נדמה כי דורנו אינו זקוק רק לנחמה בדמותה של שרה אמנו המגרשת את בן האמה. אנו זקוקים כעת גם לנחמה בדמותה של שרה אמנו הזועקת כנגד הקב"ה, שאין היא מסכימה לעוד עקידה. הרי כשהקב"ה כביכול אומר שצריך לעקוד, זוהי רק חיצוניות דבריו. באמת, בפנימיות, גם אם הקב"ה רוצה לקחת את העם הזה, צריכה לעמוד אם כשרה ולזעוק כי לא יכול להיות כדבר הזה. כך זעק משה כששמע הוראה מפורשת "הרף ממני ואשמידם". משה אינו יכול לשמוע כדבר הזה וכמו שרה, הוא מסכים שתצא נשמתו- "אם אין, מחני נא מספרך אשר כתבת".

אכן אנו צריכים בדורנו לומדי תורה, אנו צריכים הקרבה, ומסירות נפש לדבר ה'. יחד עם זאת, אנו זקוקים לשמיעה פנימית יותר. זו השומעת מבעד לצו העקידה החיצוני את הכוונה הפנימית, שאכן הקב"ה אינו רוצה באמת עקידה, ואין זו כוונתו. אלא, שהוא רוצה את הנער חי.

אל לנו לשכוח את העיקר. העיקר הוא הבן, והוא התכלית של הכל. הוא האהבה הגמורה. הקול שצריך להישמע הוא קולה של רבקה, (פתאום יש קצת קפיצה לא ממש ברורה משרה לרבקה) אשר ברגע שהיא רואה את יצחק, מיד היא נופלת מעל הגמל, מתמוססת מרוב אהבה. זו הנחמה לה אנו מחכים. יהי רצון שנזכה ויתקיים בנו במהרה בעזרת ה', "כְּאִישׁ אֲשֶׁר אִמּוֹ תְּנַחֲמֶנּוּ כֵּן אָנֹכִי אֲנַחֶמְכֶם וּבִירוּשָׁלַ‍ִם תְּנֻחָמוּ".

[א] בראשית כג, ב.

[ב] בראשית כג, יט.

[ג] שרה מתה בגיל מאה עשרים ושבע, ילדה את יצחק בגיל תשעים, הוא היה בן שלושים ושבע כשנפטרה ובן ארבעים כשנישא, משמע. עברו שלוש שנים מפטירתה עד נישואיו ורק אז הוא התנחם.

[ד] בראשית כד, סז

[ה] שם, כד, יב.

[ו] בראשית כד, סא-סה.

[ז] שם כב, יג.

[ח] שם כב, טז-יז.

[ט] בראשית רבה נו, יא: "וישב אברהם אל נעריו", ויצחק היכן הוא? רבי ברכיה בשם רבנן דתמן: שלחו אצל שם ללמוד ממנו תורה. משל לאשה שנתעשרה מפלכה, אמרה: הואיל ומן הפלך הזה התעשרתי, עוד אינו זז מתחת ידי לעולם. כך, אמר אברהם: כל שבא לידי אינו אלא בשביל שעסקתי בתורה ובמצות, לפיכך אינו רוצה שתזוז מזרעי לעולם".

[י] מקור?

[יא] בראשית כה, יא.

[יב] סוטה יד.

[יג] רש"י בראשית כד, סז.

[יד] בראשית כה, יט, ורש"י על אתר.

[טו] יומא לח:

[טז] גם החילופין בין נח לאברהם לא התרחשו במותו הממשי של נח. על נח כתוב "איש צדיק תמים היה בדורותיו", יש דורשים לגנאי ויש דורשים לשבח. לגנאי - אילו היה בדורו של אברהם לא היה צדיק. אך כיצד מתיישב פירוש זה עם העובדה שנח היה בדורו של אברהם? אלא, שלא מדובר בחייו הממשיים אלא בחייו הפעילים כדמות מרכזית, ולאחר ששקעה שמשו של נח עלתה שמשו של אברהם.

[יז] ההבדל בין היחס לאב ולאם הוא אוניברסאלי, ושייך לכל משפחה על פני האדמה. במידה מסוימת יש כאן הקבלה בקדושה לתסביך אדיפוס, שמקורו הוא מטומאה, ואחר כך נעשה חולין. לפי תסביך זה, הבן מאוד קשור לאמו אך מגלה תחושות של ריחוק מאביו, למרות אהבתו ודאגתו של האב אליו.

[יח] קידושין לא.

[יט] ישעיהו סו, יג.

[כ] רש"י בראשית כב, ב.

[כא] בראשית רבה נה, ז.

[כב] רש"י בראשית כג, ב ד"ה: "לספוד לשרה ולבכותה".

[כג] מקור?

[כד] תנחומא שמות א.

[כה] הדבר בא לידי ביטוי בפיוט "עת שערי רצון" של ר' יהודה בן שמואל עבאס, המדגיש את השותפות של שרה בעקידה: "שִׂיחוּ לְאִמִּי כִּי שְׂשׂוֹנָהּפָּנָה/ הַבֵּן אֲשֶׁר יָלְדָה לְתִשְׁעִים שָׁנָה/ הָיָה לְאֵשׁ וּלְמַאֲכֶלֶת מָנָה/ אָנָה אֲבַקֵּשׁ לָהּ מְנַחֵם אָנָה/ צַר לִי לְאֵם תִּבְכֶּה וְתִתְיַפֵּחַ/ עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ".

[כו] קידושין לב:

[כז] זוהר ח"א קלג, א. הזוהר הקדוש מסביר שלא כתוב "וינחם יצחק אחרי מות אמו" אלא "אחרי אמו". משום שיצחק התנחם כשכביכול ראה את שרה אמו באוהל.

[כח] בראשית רבה ס, טו.

[כט] בראשית ה, א.

[ל] (פיסקה זו הוזכרה במהלך הדברים אך לא היה הסבר ממשי לגבי ההקשר, אולי יש צורך לפרט?) ראה דברי מרן הרב קוק זצ"ל בערפלי טוהר (שמונה קבצים ב, קי"ב): "לעומת השקדנים מחמירי ההתמדה, מוכרח שימצא כח שיראה איך מגלים את האור החפשי הפנימי, בטיול ובמנוחה, בהרחבת הדעת שהנשמה מתרוממת על ידה, פורחת היא במגדל הפורח באויר, ושמה היא שואלת את כל מאוייה, דורשת את מושגיה העדינים, דורשת ומתמצא לה ...והדור הנחלש כל כך מעינוי גוף ונשמה, צריך הוא להשפעה של מרגוע, שרק היא תביא את השקידה הפנימית, שתשפיע במדה הגונה גם כן על השקידה החיצונה, להעמידה בתכונה מתאמת לכחות הגוף והנפש, ולענין המפתח את כל כשרון חבוי בפיתוח הגון ובטוח, עד שיצא לברכה לאיש ולעולם".

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.

באדיבות ישיבת רמת גן