מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ

הדיבור האלוקי הראשון לאברהם אבינו- "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ"[א] הוא יסוד היסודות בתקופתם של אבותינו הקדושים ויסוד היסודות של האומה הישראלית. דוד המלך שב וחוזר על יסוד זה בספר תהילים: "שִׁמְעִי בַת וּרְאִי וְהַטִּי אָזְנֵךְ וְשִׁכְחִי עַמֵּךְ וּבֵית אָבִיךְ"[ב]. חז"ל דורשים פסוק זה על אברהם אבינו ועל כנסת ישראל כולה[ג]. מהו עומק הפירוש לציווי יסודי זה וכיצד נוכל לקיימו?

ראשית יש להתבונן- מהי "ארצך", מהי "מולדתך" ומהו "בית אביך"? נראה לבאר שיש בשלישייה זו שני מישורים הפוכים ומשלימים זה את זה. האחד- יש כאן דירוג ממעגל מרוחק ביותר, לזה הקרוב יותר, ועד למעגל הקרוב ביותר לאדם. כולם נמצאים על ציר המקום, במישור החיצוני של האדם. השני, על ציר הזמן- זהו דפוס שנמצא במישור הפנימי של האדם, ממעגל חיצוני, למעגל פנימי יותר, ועד למעגל הפנימי ביותר, עומק לפנים מעומק.

במישור החיצוני של האדם, "ארצך, מולדתך ובית אביך" הם המקום והמרחב שמהווים את "סביבת העבודה" של האדם, מן החיצוני ביותר אל הקרוב ביותר. המעגל החיצוני ביותר הוא הארץ. אדם מקושר לארץ שבה הוא חי, לשפת המקום, לתושבים, לתרבות ולאווירה. עזיבת הארץ היא טלטלה קשה, כעין איבוד הקרקע היציבה מתחת לרגליים.

לאחר המעגל החיצוני- "ארצך", ישנו מעגל קרוב יותר- "מולדתך". המולדת היא אזור המגורים שבו נולד האדם, אזור המצומצם מהארץ כולה, ובה ההקשר התרבותי הופך להיות גם הקשר חברתי. עזיבת המולדת קשה יותר מעזיבת הארץ משום שהיא כוללת לא רק את עזיבת השפה התרבותית אלא גם את עזיבת הקשרים החברתיים.

קרוב יותר מהרובד התרבותי והחברתי נמצא הרובד המשפחתי. המעגל המשפחתי כולל אב, אם ואחים, ובתוכו מתרקם הקשר הקרוב ביותר, ההדוק והחם בין האדם היחיד לסביבתו. המשפחה מרעיפה אהבה, פרגון, תמיכה והבנה. כאשר משפחה שלמה מהגרת יחד לארץ זרה, יש תמיכה וקרבה מצד המעגל הקרוב ביותר, אולם כאשר אדם עוזב גם את משפחתו ומהגר יחידי לארץ זרה, הוא נותר בודד לגמרי, מלווה בתחושות זרות וניכור קשים מנשוא.

במילים "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך", מצטווה אברהם לעזוב את מקומו בשלושה מישורים שונים- תרבותית, חברתית ומשפחתית- מהמישור המרוחק ביותר למישור הקרוב ביותר[ד].

וְשִׁכְחִי עַמֵּךְ וּבֵית אָבִיךְ

מעבר למה שהסברנו עד כה, המילים "ארצך, מולדתך ובית אביך" רומזות על מובנים עדינים יותר, קליפות דקות בנפש האדם פנימה הנרקמות בתוככי אישיותו במהלך הזמן, שלפשוט אותן זו משימה קשה ביותר.

עזיבת הארץ מורה על עזיבת המקום וההקשר התרבותי שאדם בחר והתרגל לחיות בהם, הארץ הפנימית שבתוך אישיותו. בהקשר זה אין מדובר על השפעה סביבתית, על שפת האם ועל המקום שבו האדם נולד וגדל, אלא על המקום האידיאולוגי שאדם בחר, ועל דרך חיים שהוא סלל לעצמו. מדובר על דפוסים חברתיים ותרבותיים שאדם קנה מתוך החלטה ומתוך הרגלים חיצוניים, מתוך שהוא ראה איך החברה מתנהגת, ומתוך מפגש עם אנשים שונים ורעיונות שונים שהשפיעו עליו במהלך חייו. רוב בני האדם משתנים חברתית ותרבותית ולו במעט, מהגוון שלתוכו הם נולדו. הם בוחרים גוון חיים מסוים, מאמצים תובנות חדשות ומושפעים מרעיונות והלכי נפש שונים במהלך החיים. על כל אלה מורה המילה "ארצך"- על הקניינים השונים שאדם בוחר במהלך חייו והם נטמעים בו, ברצונותיו, מאווייו ואישיותו.

אולם פעמים רבות כשאדם מגיע לזקנה ושיבה, מתגלה רובד חדש-ישן באישיותו. אז כל הקניינים החברתיים והתרבותיים, ניואנסים של התנהגות ומחשבה שהוא קנה במהלך חייו, נשכחים ממנו, ונותרים בו רק ההרגלים של תקופת הילדות, ה"ממה-לושן"- "שפת האם" שלו. מתגלה בו רובד פנימי הכולל את מה שנחקק בו עוד מילדות, המוטבע עמוק-עמוק באישיותו, אפילו אם במהלך חייו בחר אחרת. על הרובד הפנימי הזה מורה המילה "מולדתך".

לפי הסבר זה, "ארצך" היא התרבות והשפה שאדם בחר בהן, ואילו "מולדתך" היא השפה שנולד לתוכה. פעמים אדם עוזב את כל הדפוסים שהוא בחר בהם בחייו, שהם קניין חיצוני לו, והוא חוזר לרובד פנימי וקמאי באישיותו- לשפת האם שנולד לתוכה, התכנים והמילים שעיצבו אותו בינקות וילדות. לעזוב את הרובד הזה, את השפה הטבעית שאדם נולד לתוכה, זהו מעשה מסובך עד כדי בלתי אפשרי.

אולם בכך לא מסתיים הציווי לאברהם. אברהם מצטווה לעזוב לא רק את ארצו- את כל הדפוסים שבחר לחיות לפיהם, ולא רק את מולדתו- את הדפוסים שנחקקו בו ועיצבו אותו מעת לידתו, אלא את כל הדפוסים שהונחלו לו מאבותיו עוד לפני שנולד ומדורות שקדמו לו. "בית אביך" מורה על תרבות שמועברת ללא מילים, השפעות שהושפעה הנשמה עוד לפני שיצאה לאוויר העולם, בעת ההיריון ואף לפני כן. "בית אביך" הוא הלך הנפש של ההורים והסבים שלא הכרנו, הלך נפש שזורם בנו בצינורות עדינים וסמויים מן העין, שאפילו איננו מודעים לו. זוהי ה"גנטיקה" של האדם, שטבועה בתת המודע שלו עוד לפני לידתו. את כל אלה מצטווה אברהם לעזוב לטובת ארץ לא נודעת- לעזוב את כל הדפוסים הפנימיים שטבועים בו, החל מהמעגל החיצוני של הדפוסים שקנה בחייו, דרך הדפוסים שהוטבעו בו מלידתו, ועד הדפוסים שהוטבעו בו עוד לפני שנולד.

מֵעֶבֶר אֶחָד

"לך לך" היא מצווה לדורות עולם. כל אדם נדרש לשמוע את הקריאה הזו, ללכת ולעזוב את כל המעגלים שמקיפים אותו, הן במישור החיצוני והן במישור הפנימי, הן על ציר המקום והן על ציר הזמן. לעזוב את התרבות, את החברה ואת המשפחה שגדל בהן; לעזוב את הדפוסים שבחר לחיות איתם, את הדפוסים הקמאיים שנחקקו בו מעת לידתו, בינקותו וילדותו, ואת הדפוסים הדקים והעדינים שעברו אליו עוד לפני לידתו מאבותיו ואבות-אבותיו ונטבעו בו בלא מודע.

בעל חידושי הרי"ם מפרש את דברי המדרש שאברהם ראה בירה דולקת[ה], ומסביר- "דולקת" – מלשון רודפת, כמו "כי דלקת אחרי"[ו]. כלומר, המציאות בעולם הזה צריכה להיות רדיפה אחרי מה שמעבר לכל הדפוסים, השתוקקות למה שפורץ את כל התבניות. כך דורשים חז"ל על אברהם המכונה "עברי"[ז]: "כל העולם כולו מעבר אחד"- כל המערכות החיצוניות והפנימיות מצד אחד, ולעומת זאת- "אברהם אבינו מעבר אחד"- כלומר, הוא הולך למעבר לכל דפוס שיהיה.

כשאדם עוזב תרבות, חברה ומשפחה, קניינים וחקיקות ודפוסים לא מודעים, כשהוא עוזב את כל אלה, מה נשאר לו? אין לו עוד כלום לאחוז בו. הדברים הכי דקים שאפשר היה להעלות על הדעת שאפשר עוד להחזיק בהם- גם אותם הוא שומט. לא נשאר דבר. אם יישאר משהו שאפשר להעלות על הדעת, גם אותו צריך לשמוט ולעזוב. זה מה שאומר הכתוב "אל הארץ אשר אראך", שעדיין אין שום דבר לראות באופק, עוד לא נולד כלום. אור חדש עוד לא הפציע. ולמרות זאת-צריך לעזוב הכול.

לְךָ- לַהֲנַאָתְךָ וּלְטוֹבָתְךָ

לפי דברי ה"שפת אמת", עיקר הניסיון שהיה לאברהם אבינו בציווי "לך לך" לא הייתה הדרישה לעזוב את כל המעגלים המוכרים לטובת בדידות וניכור. בוודאי שאברהם היה מוכן להתמסר לדבר ה', לעזוב את כל המוכר לו וללכת בשביל ה' יתברך. לדבריו, עיקר הניסיון היה שאברהם דאג לכל אותם מקומות שהוא עוזב- מי יאיר אותם באור אלוקי? מי יתקן אותם? מי יעשה נפשות בחרן?[ח]

על דרך מרן הרב זצ"ל, אפשר לחדד את הקושיה עוד יותר ולומר שאברהם הצטער על כל הטוב הגנוז בעומקם של כל המעגלים והדפוסים שעליו לעזוב. כאשר אברהם עוזב את הכול- את התרבות שגדל בה, את החברה שהכיר ואת המשפחה שסבבה אותו, הוא תוהה- מה עם כל האוצרות המופלאים שהיו שם? כיצד ניתן לעזוב אותם? האם לא מגיע להם תיקון? האם אנחנו לא זקוקים לכל אותם חלקים בבריאה לשם השלמתנו? מה עם הטוב האלוקי הגנוז בהם?!

הדרישה לעזוב הכול יכולה להיות מובנת אצל אברהם, שגדל באור כשדים, בתרבות אלילית ובסביבה גויית. הרי אותם קל לעזוב לטובת ארץ אלוקית. אולם לפי דברינו הקריאה הגדולה "לך לך" שייכת גם היום ומופנית גם אלינו, וכאן התמיהה מתעצמת: כיצד מי שזכה לגדול בקדושה, בארץ ישראל, בסביבה תורנית ובבית תורני, יכול להיענות לציווי "לך לך" ולעזוב הכול? מה עם כל האוצרות האלוקיים האמיתיים שקיימים בהם?

יש מקום להסביר שהמילים "והיה ברכה" הבאות בסוף הציווי, מלמדות על הברכה הצפונה בעמידה בניסיון זה. כשאברהם אבינו עומד בניסיון ועוזב את כל המערכות והמעגלים שסביבו, נשארת רק נקודת החיות הפנימית, רק הנשמה בטהרתה, והיא שבסופו של מברכת את כל המעגלים שנעזבו. זוהי הקריאה האלוקית לישראל לכל הדורות- לעזוב הכול על מנת לחזור אליהם מתוך טהרת הנשמה, ומתוך כך ניתנת ברכה לכול. לפי דברי ה"שפת אמת" זהו ההסבר לפירושו של רש"י- "לְךָ- להנאתך ולטובתך". יש כאן תנועה כפולה של הליכה- "לֶךְ", ושיבה חזרה- "לְךָ". מעין רצוא ושוב. "רצוא"-לעזוב את כל הלבושים, ו"שוב"- להאיר את כל הלבושים מהאור החדש ולהחיותם[ט]. לאחר שעוזבים הכול ומגיעים לנקודה הפנימית החדשה, היא שנותנת בחזרה חיות לכול.

המקום הראשיתי של היהודי הוא המקום שבו הוא עוזב הכול, את כל המערכות החיצוניות והפנימיות, ונמצא בחושך, לפני האור החדש. דווקא משם, מהמקום של עזיבת כל מה שהיה כשעדיין אין עוד מה שיהיה, הכול נולד. ומתוך העזיבה המוחלטת, מיניה מתברכין כל עלמין. כל שש המערכות- שלוש חיצוניות ושלוש פנימיות, כולן מתברכות מהנקודה השביעית שנותנת חיים לכול.

שִׁמְעִי בַת וּרְאִי וְהַטִּי אָזְנֵךְ

ברצוננו לתרגם את הציווי "לך לך", כפי שהסברנו כאן, גם לעבודת ה' האישית הפרטית, ולעבודת ה' הלאומית בדור שלנו. בעבודת ה' הפרטית, כאשר אדם נכנס ללמוד תורה בישיבה או כשהוא מחליט להקדיש את ימיו לעבודת ה', הוא יכול, בלשון צחות, ללכת בשתי דרכים –ב"נח" או ב"לך לך". ב"נח" האדם מביא יחד איתו למהלך חייו את התרבות, החברה והמשפחה ולא עוזב אותן, הן משום שיש בהן הרבה דברים טובים והן משום הרצון לתקן, לטהר ולזכך את החלק שאינו טוב.

לעומת זאת, "לך לך" הוא מהלך רדיקלי במהותו הפנימית. כאשר אדם בוחר במהלך של כניסה לעבודת ה', צריכה ללוות אותו הקריאה הגדולה של "לך לך". עליו לעזוב את התרבות, ודאי את התרבות הכללית, עם כל הסממנים הגויים והמערביים שיש בה, את קלות הראש והליצנות, הריקנות וההבל, אך גם את הערכים הטובים והמעלות שיש בה. עליו לעזוב את המערכות התרבותיות שחונקות את נשמתו, את דפוסי החשיבה השליליים וגם החיוביים, לעזוב את ההקשרים התרבותיים וההקשרים החברתיים, אף על פי ולמרות, שעדיין הוא אינו יודע לאן הולכים. עליו לעזוב את הלבושים שאינם טובים על מנת לדחות אותם, ואילו את הלבושים הטובים עליו לעזוב על מנת להכין את עצמו להיות כלי לקבל מדרגה חדשה. זהו מהלך נפשי פנימי עדין הנובע מתוך השתוקקות לארץ אלוקית ולגילוי שם שמים, ומטרתו- להידבק בנשמה הטהורה.

כשאדם נכנס ללימוד תורה או לעבודת ה', עליו להיענות לקריאה האלוקית "לך לך", לעזוב את הכול על מנת ללכת רק אחרי ה' יתברך בעצמו. עליו לעזוב את ארצו ואת מולדתו ואת בית אביו של כל התורה וכל עבודת ה' שהכיר עד כה. עליו לעזוב את כל הדרך שבחר בה עד היום בעבודתו; את דרכי החשיבה שניתח באמצעותן את הסוגיה עד היום; עליו לעזוב את מה שנחקק בו הכי עמוק בתחילת לימודיו, וכן את הזרמים הבלתי מודעים שקיבל מרבותיו ומאבותיו. עליו לעזוב הכול כדי להקשיב לגילוי עליון יותר. להטות אוזן למשהו אחר לגמרי. לצפות לשמוע תורה חדשה. כמובן, אין הכוונה ל'חדשה' במובן הרפורמי חלילה, או שינוי כלשהו מהמסור לנו מרבותינו הקדושים שבכל הדורות, אלא להכוונת עצמו בלימודו ועבודתו לאור האלוקי שמעל ומעבר לכל הלבושים הקיימים. זו דרכם של רבותינו כולם שחידשו בתורה מתוך הדבקות בנותנה ומתוך לימודה לשמה. מכאן גם מגיעה העזות דקדושה שלהם לחלוק ולהביע דעה עצמית מקורית. יתר על כן, לחקור תדיר את דברי עצמם, לשוקלם בפלס האמת של חכמתם הבאה אחר יראתם, ולעיתים לחזור בהם ולשנות את דעתם.

התורה היא תמיד בבחינת "הארץ אשר אראך", בבחינת ארץ לא נודעת, כפי שמפרש הבעש"ט: "תורת ה' תמימה- שעדיין לא נגע בה אדם מעולם". חידושי התורה הם הלבושים שהמטרוניתא, היא כנסת ישראל, נתלבשה בהם, והם מתחלפים ומשתנים תדיר- לבושים דלבשא בצפרא לא לבשא ברמשא[י]. הנביעה הפנימית מתגלה בגוונים וגווני גוונים, לכן בכל פעם יש לפשוט את הלבוש הקודם בכדי לעטות לבוש חדש. וכשאדם רוצה ללמוד תורה באמת, בכל הוויה שלו כמבקש ה', עליו להשיל מעליו כל הלבושים שהיו לו עד כה, על מנת להגיע לנקודה שהנשמה מאירה בה, שהיא למעלה מכל גדר וכל לבוש. אז הלבושים כולם מתחדשים בגוון שלא נודע בו עד היום. כך נהגו רבותינו שלמדו סוגיה פעם ופעמיים ושלוש, ולמדו פעם נוספת, ובכל פעם פשטו מעליהם את כל ההבנות שהבינו עד כה, ומתוך כך חידשו חידושים מופלגים.

עיקר המשימה של "לך לך"- לעזוב את כל הדפוסים ואת כל הלבושים ולבקש את ה'- שייכת לסוגיה של דעת אלוקים. כל תפיסת דעת אלוקים שלנו- מיהו ה', מהי מערכת היחסים שלנו איתו, מהי התורה, מה היא מלמדת בעולם, מה תפקידה ומי הם ישראל- כל אלה הן סוגיות של דעת אלוקים והופעותיו בארץ. אולם, כל מה שידענו, כל מה שהחברה משדרת, כל מה שהתרבות אומרת, כל מה שהמשפחה מלמדת, וכל הדפוסים שמלווים אותנו, היותר מודעים שקנינו בדעתנו, והיותר נסתרים שבאו מאליהם ושנחקקו בנו מראשית הדרך – כל אלה צריכים להיעזב כדי לגעת בדעת אלוקים אמת. ה"דעת" היא ההתקשרות הפנימית של ההווה, וכאשר כל מה שהיה נעזב ונעלם, נותרת רק הנשמה בטהרתה ומבקשת אותו יתברך.

אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ

מרן הרב קוק זצ"ל אומר שהאישיות של האדם היא כמו גלדי בצל, לבוש על גבי לבוש, ולעולם איננו יכולים לעמוד על התוך הפנימי[יא]. אנחנו מכירים לבוש, פושטים אותו ומכירים לבוש פנימי יותר, אך גם אותו אנו פושטים ומכירים לבוש פנימי עוד יותר, עד אין-סוף. כך הדבר גם בלימוד תורה: כל מה שאדם שמע מרבותיו והבין פעם אחת, הוא רק בגדר לבוש אחד, אך כאשר יפשוט אותו, הוא יהיה מוכן לקבל אור טהור וזך יותר. כך גם בעבודת התפילה: אי אפשר לבוא להתפלל היום עם התפילה שהתפללנו אתמול. אדם צריך לפשוט את לבושיו, ולצפות שהקב"ה יראה לו ארץ חדשה.

אכן לא תמיד הארץ הזאת מראה פנים יפות. כשאברהם אבינו הגיע לארץ, מיד צצו מריבות, עימותים וקשיים, עד כדי שהיה עליו לשלם מחיר יקר ולנטוש את אשתו בארמון אבימלך ובארמון פרעה. אולם כדי למצוא את הארץ העליונה – צריך לנטוש הכול, מתוך אמונה בהבטחה- "ואגדלה שמך והיה ברכה". הקב"ה מברך ומבטיח, שכשאדם הולך בדרך הזאת, ומבקש ה' בלי שום לבושים, מבקש את נשמתו האלוקית, חלק אלוק ממעל שבקרבו, אז כל האבידות האלה רק יתברכו לאין ערוך. כל מה שהוא פגש קודם, יקבל ערך עמוק הרבה יותר מכוח הקישור לנקודה האלוקית של חלק אלוק ממעל שבקרבו.

לכל אחד ואחד יש את ה"לך לך" שלו. כל אחד צריך ללכת "לךָ"- לעצמיות שלך ולנשמה שלך. וכשם שפרצופיהם שונים ודעותיהן שונות, כך כל אחד הוא הופעה חד פעמית בעולם. כל אחד הוא בבחינת ארץ לא נודעת, ולכל אחד דעת אלוקים שלו וחלק אלוק ממעל שלו שאליהם יש ללכת.

לא רק באדם הפרטי אלא גם במובן הכללי והלאומי, בדור שלנו אנו נקראים קריאה גדולה של "לך לך": לך לך מגלותך, ממולדתך, מבית רבותיך, מבית מדרשיך, מבתי כנסיותיך, מקהילות עבודת ה' שלך, מקהילות קודש שלך, ממסורת של אלפי שנים, אל הארץ אשר אראך. [ושוב, כמובן, חלילה לא באופן הרפורמי של המושג]. בדורנו זכינו שהקריאה הזו היא קריאה ממשית לשוב וללכת מארצות הגלות לארץ המובטחת. לעזוב את כל טומאת ארץ העמים שדבקה בנו, את דפוסי החשיבה, תפיסות ותרבויות זרות ואת כל המים הזרים ששתינו בימי הגלות. לעזוב ארץ נכר ותרבות זרה ובית אב טמא. לעזוב הכול וללכת לארץ הקודש.

"לך לך" היא אף קריאה עצומה בתוך בית המדרש, בתוך הדפוסים הפנימיים של הקניינים הרוחניים שלנו. לך לך מארצך, מכל מה שקנית, מכל הנחלה שלך, מכל מה שהנחילוך אבותיך, מכל מה שנחקק בך בילדות - תורת אמך, ומכל הדפוסים הלא מודעים של בתי המדרשות אלפיים שנה, אל הארץ אשר אראך, אל תורת ארץ ישראל. כל התורה של הגלות היא הבל בפני תורתו של משיח, לכן עלינו לצפות לתורה עליונה אף אם לעת עתה איננו רואים אותה. לא רק להמשיך את אבותינו אנו נקראים, אלא להוליד משהו חדש, שעליו אומרת התורה "והטיבך והרבך מאבותיך".

להישמע לקריאה "לך לך" זהו ניסיון קשה, אולי אפילו קשה יותר מהניסיון של אברהם אבינו. "מעשה אבות סימן לבנים", כלומר, שאברהם הוא רק הסימן ואילו אנו צריכים להוציא אל הפועל את כל המהפך הזה. עם כל הקושי שהיה לאברהם לעזוב את הטוב שבארצו, מולדתו ובית אביו, לנו קשה עשרת מונים לעזוב את כל התורה שהנחילו לנו אבותינו, את כל מה שלמדנו מצדיקי הדורות, מקדושי עליון, מיחידי סגולה. איך אנחנו, קטנים שבקטנים, פשוטים שבפשוטים, יכולים לוותר על כל הענקיות הזאת של צדיקי הדורות וללכת למשהו שאיננו יודעים ממנו כלום, "אשר אראך"? וביותר, שאצל אברהם הייתה עזיבה בלבד, ואילו אצלנו העזיבה היא רק במובן פנימי מסוים בלבד שהרי כל עבודתנו ומסירות נפשנו היא להמשיך את רבותינו הקדושים שבכל הדורות ומעומק התורה שלהם להנביע את תורת ארץ ישראל. לאחוז בכל כוח מחד גיסא, וללכת מעבר לכל הלבושים ולהרפות מכל התבניות מאידך גיסא, זו עבודה קשה לאין ערוך.

וְנִבְרְכוּ בְךָ

קריאת "לך לך מארצך" שאנו נקראים, היא עבודת מהפך תרבותי עמוק שיש בו מלחמה פנימית עצומה. תורת ארץ ישראל עדיין רחוקה מלהיראות, ובינתיים אנחנו מוצאים את עצמנו ואת היקר לנו מוטלים בבית אבימלך ובבית פרעה. איזו התבוללות והתחלנות אנו סובלים בתקופת המעבר לתורת הארץ. כמה רחוקה עוד הדרך שעלינו לעבור- ללמוד להיות דבקים בארץ ה'. ללמוד להשתוקק ולהתענג מפֵרותיה הקדושים של הארץ.

עלינו להמשיך ולהבעיר בעירה עצומה אל הארץ אשר אראך, ולא להרפות. עלינו לרצות רק את ה' יתברך ולהיות מוכנים ללכת מעבר לכל הלבושים. עד שה' יתברך יאיר אור חדש על ציון, ויתגלה גילוי אלוקי אמיתי. אז אנו מובטחים שכל מה שלמדנו בגלות יקבל הארה חדשה- "והיה ברכה... ונברכו בך כל משפחות האדמה". כל הדורות של הגלות, כל בתי המדרשות, כל הפלפולים דאורייתא, כל הלימודים של פנימיות התורה, כל הדרכים בעבודת השם, כל המסירות נפש למען שמו יתברך, כל הגוונים של הדבקות האלוקית- הכול יקבל ברכה חדשה מכוח בקשתנו אליו.

הקריאה הגדולה הזאת מהדהדת בתוך נשמותינו והיא מוטלת עלינו. על מנת להיענות לה אנו זקוקים לאומץ, עוז, אמונה פנימית ואף בדידות, כיאה ל"עם לבדד ישכון". עלינו רק לבקש את ה' יתברך. להיות מוכנים להעמיק מעבר לכל הלבושים החיצוניים, ואפילו מכל הלבושים הפנימיים הדקים שבדקים, כדי להוליד תורה חדשה. אנחנו צריכים להיות כמו אברהם אבינו- הולכים לארץ לא נודעת, שאור חדש עומד להאיר בה. דוגמה למסירות כזו אנו מוצאים אצל מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל, הוא אברהם של דורותינו, שבאומץ לב שאין כדוגמתו ינק בדבקות ובמסירות את כל מה שלימדו לפניו, חדר את הלבושים, והלך אל הארץ אשר אראך, למקום חדש ולארץ מופלאה[יב].

גם עלינו מוטל לאחוז בשני הקצוות בכל לב. להתמסר מעומק לב ונפש לכל מה שהנחילו לנו רבותינו, לכל פרטי ההלכה והידורה, לכל שפע פלפולה של תורה, לכל דרך וגוון בעבודת ה' שהתפתחה במהלך הדורות; ויחד עם זאת לכוון אל מי שעומד מעבר לכל גילוי ומלבוש. ככל שנעבוד את עבודת הקודש הכפולה הזאת ביותר אומץ, יותר טהרה ויותר לשם שמים, לשמו יתברך שלפני ולפנים מכל הלבושים, ממילא כל הלבושים של הקדושה יימלאו אור מתורתו של משיח על ידינו, כל חד וחד לפום שיעורא דיליה. וככל שנלך לקול הקריאה הזאת, אז אורו של משיח יאיר על ידינו לתת ברכה על כל הלבושים של תורתם של רבותינו ועבודתם של רבותינו, ולהבדיל, משם גם הלאה- לכל התרבויות החיצוניות, לכל החברות החיצוניות, לכל ההקשרים של האומות והמערכות של חולין, ואפילו של טומאה, שעל ידי משיח צדקנו יתהפך הכול לטובה ולברכה. יהי רצון שנזכה, במהרה בימינו.

[א] בראשית יב, א-ב.

[ב] תהילים מה יא

[ג] בראשית רבה לט א

[ד] אכן אנו מוצאים שעיקר ההתגלות של ה' לאברהם הייתה דווקא לאחר שאברהם נפרד מכל משפחתו, כולל לוט בן אחיו- "אחרי היפרד לוט מעימו..." (בראשית יג יד).

[ה] בראשית רבה לט א

[ו] בראשית לא לו. ראה שפת אמת לך לך תרל"ב: "שכל העולם נמשך אחר נקודה אחת וכו'... שכל דבר קיומו הביטול והדיבוק למה שלמעלה עד שהכול בא אל הנקודה האמיתית מהשי"ת שמחייה כול...".

[ז] בראשית רבה מב ח

[ח] שפת אמת לך לך תרל"ב: "...ונקודה זו רצה אברהם לראותה איך נותנת חיים לכל הנבראים שלא להיות נפרדים אף שהם בעוה"ז, וע"י הביטול 'לך לך' זכה לראותה"...

[ט] שפת אמת תרל"ב: "...אף כי ציווהו השי"ת ללכת ולהניח הכול לא יעלה על דעת אדם לומר כי ציווהו השי"ת להיות נפרש מעוה"ז רק אדרבה, להמשיך קדושתו ית' בכל מעשיו. וזהו לך לך כעניין שכתוב "והחיות רצוא ושוב". פי' שכל דבר השגה צריך האדם להכניס בעומק ליבו ושיתפשט נקודה זאת בכל מעשיו ועי"ז הוא מתקיים...".

[י] לפי תיקוני זוהר תיקון כב, סה א

[יא] אורות הקודש ג עמ' קיט: "את האופי העצמי אי אפשר לשום אדם לדעת, אפילו של עצמו, וק"ו של זולתו, לא של יחיד, וק"ו של אומה. אנו הולכים סביב להמרכז של הידיעה...".

[יב] אפילו את ההחזקה בכך אנו צריכים לעזוב במידה כזו או אחרת, כפי שאמר הרב זצ"ל בעצמו- 'אל תהיו לי קוקיסטים'.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.

באדיבות ישיבת רמת גן