אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָם
בפרשת ויחי המסיימת את ספר בראשית, יעקב אבינו מברך את כל בניו לפני מותו, "איש אשר כברכתו ברך אותם". כל השבטים הם שבטי י-ה וכל אחד ואחד מהם הוא אוצר סגולה פלאי ועליון, לכן יש עניין להתבונן מהי סגולתו ומעלתו המיוחדת של כל שבט ושבט.
במאמר זה ברצוננו לעסוק באופיו ומעלתו של שבט אשר. שבט זה נראה טפל, ואולי השולי שבכל השבטים. אשר הוא מבני השפחות ולא מבני האמהות. גם בתוך השפחות נראה שיש חילוק בין בלהה שפחת רחל, שעל ידה נבנית ויולדת רחל, כאומרה "וְאִבָּנֶה גַם אָנֹכִי מִמֶּנָּה"[א], לעומת זילפה שפחת לאה שיולדת לאחר שלאה כבר ילדה ארבעה בנים. גם מבין בניה של זילפה, אשר הוא האחרון. אם כן, אשר הוא אחרון השבטים- מבני השפחות והאחרון שבהם.
במדרש תדשא נאמר שמכל שבט עמד שופט לישראל, מלבד שבט שמעון שמפני מעשה זמרי אין לו מלך ושופט, ומלבד השבטים ראובן וגד השוכנים בעבר הירדן המזרחי[ב]. שבט אשר כלל אינו מוזכר במדרש למרות שגם שבט זה לא העמיד שופט לישראל. אולם, למרות שאשר הוא כאחרון השבטים ולא העמיד שופט ומלך, אנו מוצאים שגם לו, ככל שבטי י-ה, ישנם מעלות מופלאות, כפי שנראה להלן.
מֵאָשֵׁר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ
ברכתו של יעקב אבינו לשבט אשר נסובה סביב העושר הגשמי שלו יזכה: "מֵאָשֵׁר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ וְהוּא יִתֵּן מַעֲדַנֵּי מֶלֶךְ"[ג]. הלחם השמן הוא ביטוי לשפע פרנסה ועושר עצום. גם בפרשת "וזאת הברכה", בברכותיו של משה רבנו לשבטים, מתברך שבט אשר בעושר גשמי ובריבוי שמן: "וּלְאָשֵׁר אָמַר בָּרוּךְ מִבָּנִים אָשֵׁר יְהִי רְצוּי אֶחָיו וְטֹבֵל בַּשֶּׁמֶן רַגְלוֹ"[ד].
ניתן לדרוש על שבט אשר את הפסוק "בשמאלה עושר וכבוד"[ה]: נחלתו של אשר נמצאת בצפון ארץ ישראל. הצפון שייך לעושר, כפי שאומרים חז"ל "הרוצה להעשיר- יצפין"[ו], ואכן שבט אשר הוא העשיר שבשבטים.
הגמרא במנחות מרחיבה ומלמדת על רוב עושרו של אשר: "אמר רבי לוי: לא לן אשר באכסניא מימיו, ירש גבהי פלטריות, מה שלא ירש יהודה ארצות"[ז]. בעל "תורה שלמה" מפרש, שאשר היה עשיר ולכן היה שקט ושליו במקומו, ולא היה צריך להיות נודד ממקום למקום כדרך הסוחרים, ולכן "לא לן באכסניה מימיו". לרוב עושרו של אשר, גבהי הפלטריות שלו, כלומר, מגדלין ומיני פלטין גבוהים ומעולים, הן יותר מכל הארצות של יהודה. מסביר ה"יפה תואר", שלמרות שליהודה יש את שטח הנחלה הגדול ביותר ולמרות שהוא מלך, ארצו של אשר יפה ונאה יותר.
וְטֹבֵל בַּשֶּׁמֶן רַגְלוֹ
הגמרא מספרת על העושר המופלא של שבט אשר תוך עיסוקה בשמן שהובא למקדש:
תנו רבנן, "וטובל בשמן רגלו" – זה חלקו של אשר, שמושך שמן כמעיין. אמרו, פעם אחת נצרכו להם אנשי לודקיא לשמן. מינו להם אומוסטוס אחד, אמרו לו, לך והבא לנו שמן במאה ריבוא. הלך לירושלים, אמרו לו לך לצור. הלך לצור, אמרו לו לך לגוש חלב. הלך לגוש חלב, אמרו לו לך לשדהו של פלוני. הלך ומצאו שהיה אוזק תחת זיתיו. אמר לו, יש לך שמן במאה ריבוא שאני צריך? אמר לו, המתן לי עד שאסיים מלאכתי. המתין עד שסיים מלאכתו. לאחר שסיים מלאכתו, הפשיל כליו לאחוריו והיה מסקל. בדרך אמר לו, יש לך שמן במאה ריבוא? כמדומה אני ששחוק שחקו בי היהודים. כיוון שהגיע לעירו, הוציאה לו שפחתו קומקום של חמין ורחץ בו ידיו ורגליו. הוציאה לו ספל של זהב מלאה שמן וטבל בו ידיו ורגליו, לקיים מה שנאמר 'וטובל בשמן רגלו'. לאחר שאכלו ושתו מדד לו שמן במאה ריבוא. אמר לו, כלום אתה צריך ליותר? – אמר לו הן, אלא שאין לי דמים. אמר לו, אם אתה רוצה ליקח – קח, ואני אלך עמך ואטול דמיו. מדד לו שמן בשמונה עשרה ריבוא נוספים. אמרו לו, הניח אותו האיש לא סוס ולא פרד ולא גמל ולא חמור בארץ ישראל שלא שכרו. כיוון שהגיע לעירו, יצאו אנשי עירו לקלסו. אמר להן, לא לי קלסוני, אלא לזה שבא עימי, שמדד לי שמן במאה ריבוא, והרי נושה בי בשמונה עשרה ריבוא. לקיים מה שנאמר (משלי יג ז): "יש מתעשר ואין כול מתרושש והון רב"[ח].
חז"ל מספרים שאדם מהעיר לודקיא נשלח להביא לעירו שמן מארץ ישראל בסכום מופלג של מאה ריבוא. אותו שליח הלך תחילה לירושלים, אך שלחו אותו לצור שבנחלת אשר הנמצאת לאורך רצועת חוף הים התיכון מאזור חיפה ועד צידון, ולבסוף הגיע לגוש חלב[ט]. בגוש חלב שלחו אותו לשדה מסוים, ושם ראה את בעל השדה עובד תחת הזיתים. השליח ביקש לקנות שמן בסכום מופלג, אך בעל השדה לא התרשם מכך וביקש מאותו אדם שימתין לו עד שיסיים במלאכתו, כביכול אין לו עניין במסחר. לאחר שסיים מלאכתו, הפשיל כליו לאחוריו והיה מסקל. רש"י מפרש שנהג כמו שכיר עני, וכדרכו של עני, המשיך לעבד את אדמתו, לסקל ולהשליך אבנים מהפרדס. אותו שליח תמה מדוע נשלח לאדם שנוהג כמו שכיר עני ומסקל שדהו, והטיל ספק האם יש לאדם כזה כמות של שמן במאה ריבוא. אולם כשהגיעו לעיר נהג בעל השדה כעשיר מופלג. שפחתו קידמה אותו בחמין לרחוץ ידיו ורגליו, ולאחר מכן הביאה ספל זהב מלאה שמן לטבול בו ידיו ורגליו, "לקיים מה שנאמר 'וטובל בשמן רגלו'". בסופו של דבר קנה השליח שמן בעשרה ריבוא ועוד שמונה עשרה ריבוא נוספים בהקפה, והתקשה לשכור די חמורים וסוסים להוביל כמות שכזו.
הגמרא מסיימת את סיפורה בפסוק מספר משלי: "לקיים מה שנאמר: "יֵשׁ מִתְעַשֵּׁר וְאֵין כֹּל מִתְרוֹשֵׁשׁ וְהוֹן רָב"[י]. רש"י מפרש שיש מי שנוהג כעשיר אך אין לו כלום, ויש מי שנוהג כעני אך באמת הוא עשיר מופלג. נראה לומר שזהו עומק דמותו של אשר, כמו אותו בעל שדה שהיה עשיר גדול אך עבד עבודת שדהו בעצמו כמו שכיר עני.
אופיו של שבט אשר הוא "אין כול"- הוא אחרון השבטים ואין לו שופט ומלך. בכל זאת ואף על פי כן, זהו השבט העשיר ביותר מבין שבטי ישראל עד ש"ירש גבהי פלטריות, מה שלא ירש יהודה ארצות". עושרו של אשר כה רב שהוא אינו יוצא ממקומו ואינו הולך ללון באכסניה מחוץ לנחלתו. כל מי שצריך שמן מגיע אליו, אך הוא אינו צריך לנהוג כסוחר, לצאת ולבוא, משום שלא חסר לו דבר. בעל השדה שבגוש חלב אינו מתרגש כאשר מגיע שליח לקנות ממנו שמן בסכום מופלג משום עושרו הרב, אלא הוא ממשיך בעבודתו הפשוטה. אם כן, אשר הוא עשיר עצום ובעל הון רב, אך הוא נוהג כאילו אין לו כלום, כאחרון שבשבטים, "מִתְרוֹשֵׁשׁ וְהוֹן רָב"[יא].
יְהִי רְצוּי אֶחָיו
הרמב"ן על פרשתנו מסביר מהו עושרו של אשר המתואר בברכת יעקב:
ועל דרך הפשט, "ברוך מבנים אשר" כטעם "יהי רצוי אחיו" - יאמר שיהיה אשר מבורך מפי כל בני יעקב אביהם ורצוי לכל אחיו, והטעם כי ארצו שמנה ומשם יבואו כל מעדני מלך לכל השבטים, וכולם יאמרו תמיד יברך ה' הארץ הזאת אשר תוציא כפרות האלה. ויהיה מ"ם "מבנים" כמ"ם מה' יצא הדבר (בראשית כד נ) מאל אביך (שם מט כה). ואונקלוס תרגם בריך מברכת בניא אשר, נראה שרצה לומר כי יבואו מכל השבטים לאשר לקנות השמן ויהיו יהודה וישראל רוכליו בחטי מנית ופנג ודבש וצרי וכל זמרת הארץ שיביאו הכול וימכרו לו ויקנו השמן, והנה הוא מבורך מכל הטוב הנמצא לכל השבטים. והוא טעם "רצוי אחיו" שימכרו לו ויקנו ממנו לרצון להם.
עושרו של אשר מוסבר בכך שכל ישראל רוצים לקנות את השמן המשובח שלו תמורת מעדני מלכים, ואשר מתעשר מהם במגוון השפע של השבטים כולם. הספורנו מסביר שלמרות עושרו של אשר השבטים אינם מקנאים בו ושונאים אותו ככל עשיר, אלא הוא "רצוי אחיו" ובכך הוא אף ברוך מכל הבנים:
בָּרוּךְ מִבָּנִים אָשֵׁר. הִנֵּה אָשֵׁר בָּזֶה יִהְיֶה בָּרוּךְ מִכָּל שְׁאָר הָעַמִּים. כִּי אָמְנָם עַל כָּל עָשִׁיר תִּהְיֶה קִנְאַת אֶחָיו וְשִׂנְאָתוֹ בְּצַד מָה. וְהֵפֶךְ זֶה יִקְרֶה לְשִׁבְטוֹ שֶׁל אָשֵׁר, כִּי אָמְנָם "יְהִי רְצוּי אֶחָיו". וְטבֵל בַּשֶּמֶן רַגְלוֹ. וְזֶה שֶׁהוּא הָיָה נוֹתֵן זוֹל בְּשֶׁמֶן בֵּין אֶחָיו לְרֹב הַשֶּׁמֶן אֶצְלוֹ[יב].
וְהוּא יִתֵּן מַעֲדַנֵּי מֶלֶךְ
מה הם מעדני המלך של שבט אשר? השמן המשובח השופע בנחלתו של אשר, "טובל בשמן רגלו", מופק מהפרי המשובח ביותר מבין הפרות שנשתבחה בהן ארץ ישראל. בפסוק המונה את שבעת המינים, הזית הוא הפרי הראשון למילה "ארץ" לאחר החיטה הקרובה ל"ארץ" הראשונה, ומכאן מעלתו ודין קדימותו בברכות. בעבר דרשנו על חמשת הפרות שנשתבחה בהן הארץ, והקבלנו בינן לבין חמש מדרגות הנפש. רימון, תאנה וגפן כנגד "נפש, רוח ונשמה"; תמר כנגד "חיה" והזית שהוא המעולה והעליון מכל פרותיה של ארץ ישראל, כנגד מדרגת "יחידה", המדרגה העליונה ביותר של הנפש.
מבין שבעת המינים שנשתבחה בהן הארץ, החיטה למעלה מהזית, משום שהיא סמוכה למילה "ארץ" הראשונה, וגם בה נשתבחה ביותר נחלתו של אשר. כך דורשים חז"ל "והוא יתן מעדני מלך- זה העומר ושתי הלחם שהם מובאים מחלקו של אשר, שארצו מבכרת פרותיה תחילה"[יג]. כלומר, התבואה, השעורה והחיטה, שבנחלתו של שבט אשר הייתה המשובחת שבכל ארץ ישראל והראשונה להבשיל, וממנה הובאו העומר ושתי הלחם למקדש, הם ביכורי התבואה של כלל ישראל.
בנוסף לתבואה שהובאה למקדש מנחלתו של אשר, גם השמן במקדש לשמן המשחה ושמן המאור הובא מנחלתו של אשר: "מאשר שמנה לחמו, שהיו מספיקין שמן המשחה, שהכרמל בחלק אשר היה"[יד]. מדרש שוחר טוב אומר "שהמלכים היו נמשחים למלך על ידי השמן של אשר".
עוד מוסיף המדרש ואומר: "מאשר שמנה לחמו, אל תקרי "שמנה" אלא "שמונה", שהוא היה מעמיד בגדי שמונה"[טו]. לא נתבאר לגמרי העניין, אך מובן שגם את בגדי הכהן הגדול היו עושים אצל שבט אשר.
אם כן, אשר שבורך בברכה "והוא ייתן מעדני מלך", הוא כעין ה"מטבח" של המקדש. כל התבואה שבמקדש- סולת, עומר ושתי הלחם, וכל השמן שבמקדש, הובאו מנחלתו, ואף בגדי הכהונה נעשו אצלו. שבט אשר הוא מי שמזין את המקום שממנו העולם כולו ניזון[טז].
כִּי אִשְּׁרוּנִי בָּנוֹת
מהו עומק דמותו של אשר שעליו דרש המדרש "מתרושש והון רב"? איך ייתכן שיהיה אדם עשיר שמזין את העולם, ויחד עם זאת "לית ליה מגרמיה כלום"?
דמותו של שבט אשר נקשרת ביותר לנשים ובנות. ראשית, שמו קרוי על שום הבנות. כשזלפה שפחת לאה יולדת את בנה השני, לאה קוראת לו את שמו "אשר": "בְּאָשְׁרִי כִּי אִשְּׁרוּנִי בָּנוֹת וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ אָשֵׁר"[יז]. יתר על כן, כשהתורה מונה שבעים נפש שיורדים למצרים, התורה מונה בתוכם, מלבד דינה, אישה אחת יחידה, היא סרח בת אשר: "וּבְנֵי אָשֵׁר יִמְנָה וְיִשְׁוָה וְיִשְׁוִי וּבְרִיעָה וְשֶׂרַח אֲחֹתָם"[יח].
שרח בת אשר היא דמות מיוחדת מאוד ונקשרה לעניינים מיוחדים. לפי תרגום יונתן בן עוזיאל, כפי שגם נאמר במסכת דרך ארץ, סרח היא מתשעת הצדיקים שעלו בגופם לגן עדן, כמו חנוך ואליהו[יט]. היא זכתה לכך בשל שלושה עניינים מיוחדים שנקשרו בה. ראשית, כאשר יוסף נמכר למצרים ויעקב התאבל עליו, שרח ניגנה לפניו והיא זו שבישרה "עוד יוסף חי"[כ]. עוד אומרים חז"ל שכאשר בני ישראל רצו לצאת ממצרים, שרח בת אשר היא זו שאמרה למשה היכן טמון ארונו של יוסף[כא]. בנוסף, לפי דברי רבותינו, שרח בת אשר היא האישה החכמה מאבל בית מעכה שמנעה מיואב להחריב את כל העיר והביאה לו את ראשו של שבע בן בכרי שמרד במלכות דוד. שם אומרת אותה אישה על עצמה "אנוכי שלומי אמוני ישראל"[כב].
מכל הדברים שהבאנו כאן נראה לומר, שבתוך שבטי ישראל שבט אשר הוא שמסמל את דמות האישה. הוא ה"נוקבא" שבין השבטים. כך דורשים חז"ל: "מאשר שמנה לחמו- אין לחמו אלא אישה, שנאמר (בראשית ל"ט) "כי אם הלחם אשר הוא אוכל"[כג] .כמו האישה, שבט אשר הוא בעל מעלות עצומות והעשיר שבשבטים אך נוהג כמי שלית ליה מגרמיה כלום, כפועל פשוט וכמשרת. על זו הדרך יש לפרש "והוא ייתן מעדני מלך", שלמרות העושר העצום שיש לו, הוא נוהג כעבד שרק מגיש את המעדנים. אכן לפי הכלל "עבד מלך – מלך", העבד- כיוון שהוא עובד בבית המלכות ונותן את מעדני המלכים, הוא מקבל מעדנים כמו המלך, ובכל זאת הוא אינו תופס את עצמו כבעל הבית על עושרו אלא כמי דלית ליה מגרמיה כלום, ולכן הוא נותן ומגיש ממעדניו לאחרים. גם בהקשר הזה ניתן לפרש על שבט אשר את הפסוק "בשמאלה עושר וכבוד". כמו האישה הנמצאת, על פי חכמי הסוד, בקו שמאל ובשמאלו של בעלה, מגישה לו מאכלים ומכבדתו, כך שבט אשר.
חכמינו מונים מעלה עליונה נוספת של שבט אשר, שלא רק שהוא מגיש את מעדני המלך, אלא בנותיו נאות. לכן כל המלכים בישראל וכן הכוהנים הגדולים לקחו את נשותיהן משבט אשר:
ר' לוי אמר: שהיו בנותיהם נאים והיו נשואות לכוהנים, שנמשחו בשמן המשחה, שמן זית. ר' סימון אמר: שהיו נשואות למלכים, שנמשחו בשמן זית"[כד].
וכן דורש המדרש:
מאשר שמנה לחמו, שבנותיו נאות, שנאמר 'כי אשרוני בנות', וכן הוא אומר 'יהי רצוי אחיו' בבנותיו, "והוא יתן מעדני מלך" שבנותיו ראויות למלכות שנאמר: "המלבישכם שני עם עדנים"[כה].
אם כן, מעלתו של שבט אשר הנקרא על שם הבנות- "באשרי כי אשרוני בנות" היא בנותיו, כמו שרח בת אשר. לבנות אשר יש מעלה מיוחדת לדורות עולם בכך שהן נשות מלכי ישראל ונשות כוהנים גדולים. במדרש מבואר ש"מעדני מלך" הם התכשיטים והקישוטים של נשות שבט אשר שנישאו למלכי ישראל- "המלבישכם שני עם עדנים". עוד מבואר בהקשר לנשים, ש"תרשיש", האבן היקרה המונחת על החושן כנגד שבט אשר, דומה בצבעה לאבן יקרה שמתקשטות בה הנשים[כו].
דמותו של שבט אשר היא דמות ה"נוקבא" שבין השבטים. הוא כעין אחרון שבשבטים, טפל ורחוק, והוא אינו מעמיד שופט ומלך, כי לא מתגלה בו המלכות באופן זכרי, אלא הוא הצד הנקבי שבמלכות, ש"לית ליה מגרמיה כלום". שבט אשר הוא עשיר עצום, בעל "הון רב" אך יחד עם זאת הוא "מתרושש". למרות עושרו העצום ולמרות היותו מפרנס את כולם, שבט אשר אינו רואה את עצמו כבעל הבית אלא הוא נשאר במקומו ולא יוצא מנחלתו, כמו "כל כבודה בת מלך פנימה". גם אם מגיעה לידיו עסקה של מאה ריבוא, הוא אינו יוצא ממקומו וממלאכתו משום שמעולם לא היה חסר לו דבר. מחמת מעלתו העליונה, שבט אשר הוא זה שנותן את כל השפע למקדש. ועוד יותר, שאשר הוא צד הנוקבא שבמלכות ובכהונה הגדולה, שנשות המלכים והכוהנים באות מאשר, "אשרוני בנות".
אַשְׁרֵי תִּבְחַר וּתְקָרֵב
מתוך דברינו עד כה אנו למדים שלשבט אשר ישנן מעלות טובות, כפי שלכל שבטי ישראל ישנן מעלות טובות. אולם למעלה מכל זאת, הנקודה העליונה מכול בדמותו של אשר אינה רק שיש לו תפקיד ומעלה מיוחדת בתוך כלל ישראל אלא יש מקום לומר ששבט זה מבטא ומייצג את מעלתם של כלל ישראל.
המדרש מלמד, שלא רק שיש בשבט אשר בנות זוג למלכים וכוהנים אלא שבט אשר הוא בת זוג גם כלפי מעלה, והוא שמייצג את היותם של כלל ישראל רעייתו של ה' יתברך:
ביום עשתי עשר יום נשיא לבני אשר, פגעיאל בן עכרן. א"ר תנחומא: כל השבטים לשם גאולתן של ישראל, ולשם שבחן נקראו שמותם, ואשר נקרא שמו, לשם גאולתן של ישראל כמה דתימא (מלאכי ג): "וְאִשְּׁרוּ אֶתְכֶם כָּל הַגּוֹיִם כִּי תִהְיוּ אַתֶּם אֶרֶץ חֵפֶץ אָמַר ה' צְבָאוֹת". ולשם שבחן, כמה דתימא (תהלים קמד) "אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לּוֹ אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁה' אֱלֹקָיו". אין אישורן של ישראל, אלא על שבחרו בהקב"ה להיות להם לאלוהים, והקב"ה בחר בהם, להיותם לו לעם סגולה.
ולפיכך, כשבא נשיא אשר להקריב, הקריב קרבנו על שם הבחירה שבחר הקב"ה בישראל מכל האומות, כמה דתימא (דברים יד) "ובך בחר ה' אלוהיך להיות לו לעם סגולה" וגו'. ועליהם נאמר (תהלים סה) "אשרי תבחר ותקרב" וגו'. ולכך הקריב קרבנו: "קערת כסף" כנגד אוה"ע שהם היו תחלה לאברהם. "שלשים ומאה משקלה" אלו ע' בני נח, וששים מלכות שאמר שלמה (שיה"ש ו) "ששים המה מלכות"...
כף אחת עשרה זהב מלאה קטורת - מכולם לא בחר הקב"ה, אלא בישראל, שנאמר (שיה"ש ו) "אחת היא יונתי תמתי, אחת היא לאמה ברה היא ליולדתה". על זה הם מאושרים מכל האומות כמו דתימר (שיה"ש ו) "רָאוּהָ בָנוֹת וַיְאַשְּׁרוּהָ" מי הם כל הבנות – אומות העולם, "מלכות ופילגשים ויהללוה"- אלו האומות[כז].
לדברי המדרש, כל שמות השבטים מבטאים את שבחם וגאולתם של ישראל. שבט אשר נקרא כך על שם הגאולה "ואשרו אתכם כל הגויים", ועל שם שבחן- "אשרי העם שככה לו". שבט אשר מבטא את ברית הזוגיות שבין ישראל לאביהם שבשמים- "אשרי העם שככה לו - אשרי העם שה' אלוקיו". ישראל בוחרים בקב"ה והקב"ה בוחר בישראל ומתוך כך הוא מקרבם ומביאם לתוך ביתו "אשרי תבחר ותקרב ישכון חצריך".
המדרש מסביר ששבט אשר מקריב את קרבנו כנגד כל אומות העולם משום שהוא יורד לבין האומות הנמשלות במדרש לבנות, וכביכול נעשה דומה להם, אך בכל זאת הקב"ה בוחר דווקא בו- "ראוה בנות ויאשרוה". דווקא מהדמיון לכל האומות מתגלה מעלתם של ישראל, ועל ידי שבט אשר מתגלה הבחירה של הקב"ה בישראל, "אחת היא יונתי".
וּלְאָשֵׁר אָמַר
כוח העשירות הוא אחד מכוחות הנפש שבכל אדם. כשכוח זה משתבץ בצורתו העליונה האלוקית והאמיתית בשבטי י-ה, הוא מתגלה בשבט אשר ככוח של מי שבעומקו ובפנימיותו אינו מחזיק לעצמו כלום. שבט אשר מלמד שעושרם האמיתי של ישראל מתגלה במעלה המיוחדת של "מתרושש והון רב". הכלי למידת העשירות העצומה כמידתו של שבט אשר היא היכולת להיות "מתרושש", שלית ליה מגרמיה כלום, בחינת הנוקבא, "באשרי כי אשרוני בנות". כמו שבט אשר המלא עושר עד בלי די אך אינו שם ליבו לכך ומעולם לא יצא מחלקו אלא נמצא בנחלתו ותמיד נותן ומשפיע, כך בעל העושר צריך לנהוג כמרושש, שמח ומאושר בחלקו ואינו "לחוץ" על העושר. הדבר דומה לאישה, "כל כבודה בת מלך פנימה", ששמחה בחלקה ואינה צריכה לצאת החוצה, וזהו כבודה.
כאשר אדם עשיר נוהג כ"מתרושש" אז יש לו שפע שכולם רוצים ממנו, וממילא הוא הופך להיות גם נותן מעדני מלך. אפילו המלך מעוניין לקחת את השפע דווקא ממי שמכיר את מקומו וממי שליבו לא גס בעושרו. עשירות שכזו היא שראויה לעלות על שולחן מלכים לכן העומר ושתי הלחם, שמן המשחה ושמן המאור, מגיעים למקדש מנחלתו של שבט אשר. ומשום שאשר אינו מראה בעלות על העשירות שלו, כל שבטי ישראל גם הם רוצים לקחת מהעשירות הזו ללא כעס ושנאה, מברכים אותו על כך ומתברכים ממנו. כך פירש הספורנו, "ברוך מבנים אשר", שכולם היו מתברכים ממנו, שהיה נותן להם את השמן בזול מרוב שהיה לו עושר עד בלי די[כח]. נתינת מעדני מלך על ידי אשר מגלה את עשירותם של ישראל כמלכה שמאכליה מעטרים את שולחן המלך.
יותר מהעושר הפיזי ויותר מהיופי הפנימי של שבט אשר המתגלה במידת ההתרוששות שלו, ניחן שבט אשר אף ביופי חיצוני. לדברי חז"ל, הבנות של שבט אשר היו היפות ביותר בכל בנות ישראל, ולכן הן נעשו נשות מלכים וכוהנים גדולים הנמשחים בשמן זית. השמן הטוב שגדל בנחלתו של אשר, "טובל בשמן רגלו", היה מיועד הן למאכל והן לעדן את הגוף. לכן בנות אשר היו יפות ומעדנות עצמן בשמנים, ובכל זאת לית להן מגרמן כלום, ובשל כך היו ראויות להיות נשות המלכים ונשות כוהנים גדולים.
כאשר אדם שכל העושר מושפע בו לא גס ליבו בכך והוא אף מוצא בקרבו את הצד ש"לית ליה מגרמיה כלום", הוא נעשה מלא חן ויופי, והוא מאושר, ועוד יותר מכך- הוא מגלה בתוך ישראל את הסגולה של היותנו בת זוג לה' יתברך.
ניתן לרמוז את גילוי אופיו ויחודו של שבט אשר לפי פנימיות התורה בהקבלה לארבע אותיות שם הוי"ה וקוצו של יו"ד. הה"א תתאה כנגד שלית ליה מגרמיה כלום, שאין שופט ומלך משבט אשר. הוא"ו כנגד שהוא עשיר עצום, כולם באים אליו והוא ומשפיע שפע בכל הוא"ו קצוות. ה"א עילאה כנגד שהוא נותן למקדש את התבואה והשמן. יו"ד כנגד בנותיו הנישאות למלכים וכוהנים גדולים, וקוצו של יו"ד כנגד היותו של אשר בת הזוג לה' יתברך הבוחר בישראל, "יונתי תמתי".
רָאוּהָ בָנוֹת וַיְאַשְּׁרוּהָ
מה הדבר החביב ביותר על ה' יתברך? יש לומר שמכל ישראל המלך אוהב באופן חבוי ועמוק דווקא את הסגולה של ישראל ואת הצד הנשי שבהם, את נקודת ה"נוקבא" הפנימית. את "כל כבודה בת מלך פנימה" של דוד המלך ושאר מלכי ישראל, ושל אהרן הכהן הגדול ושאר הכוהנים הגדולים. הפנימיות שמתגלה בשבט אשר "מתרושש והון רב", שלמרות העושר הגדול הוא נשאר בבחינה של נוקבא, זוהי סגולתן של ישראל. אותה הקב"ה אוהב ובגללה הוא בוחר בנו מכל העמים.
לכאורה נראה ששבט אשר הוא שבט שולי ורחוק, אולם באמת סגולתן של ישראל היא, שגם השבטים הרחוקים והנמוכים שבהם, הם עליונים ונשגבים, וכולם מבהיקים כאבנים טובות ומרגליות. בחושן המונח על ליבו של הכהן הגדול כל אחד מהשבטים נהפך לאבן טובה, ואפילו אחרון השבטים כְּאָשר זוכה באבן יקרה ומיוחדת, לא רק מפני שמלמדים עליו זכות אלא משום שכאשר מתבוננים בכל שבט ושבט וממילא בכל צד באישיות, מוצאים שהוא יקר עד בלי די. יהי רצון שנזכה לראות את ישראל שוכן לשבטיו בארצו, וכל גווני הפנים והיופי של כנסת ישראל מתגלים ומאירים. "אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לּוֹ אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁה' אֱלֹקָיו".
[א] בראשית ל ג
[ב] מדרש תדשא פרק ח
[ג] בראשית מט כ
[ד] דברים לג כד-כו
[ה] משלי ג טז
[ו] בבא בתרא כה ע"א
[ז] בראשית רבה עא י
[ח] מנחות פה ע"ב
[ט] התוספות מפרש "הלך לצור – אין זה צור המעטירה אלא צור אחרת שהייתה בארץ ישראל".
[י] משלי יג ז
[יא] בעניין זה נראה לומר שהאבן היקרה של שבט אשר המשובצת בחושן נקראת דווקא "תרשיש" מלשון "מתרושש". (הערת העורכת)
[יב] ספורנו דברים לג כד
[יג] מדרש הגדול
[יד] לקח טוב בראשית מט כ
[טו] בראשית רבה צח טז
[טז] ראה פירוש כלי יקר: "לפי שאשר היה מספיק שמן לבהמ"ק למנחות ולשאר צרכי המקדש, וידוע שכל השפע והשובע בא לעולם מן המקדש, ע"כ אמר שמאשר שמנה לחמו של ישראל, שמנה תחת שמן, והוא ייתן מעדני מלך כי הוא ייתן למקדש והמקדש ייתן אל כל העולם כמלך כעם".
[יז] בראשית ל יג
[יח] בראשית מו יז
[יט] תרגום יונתן בן עוזיאל בראשית מו יז
[כ] לפי פירוש בעל הטורים על דברים לג כד, שרח הייתה נביאה ולפיכך ידעה שיוסף חי.
[כא] תרגום יונתן בן עוזיאל במדבר כו מו
[כב] שמואל ב כ יט
[כג] מדרש אגדה במדבר א יב, וכן ראה זוהר ויחי רמו ע"א
[כד] בראשית רבה עא יג
[כה] בראשית רבה צט יא
[כו] במדבר רבה ב ז: "אשר- אבנו תרשיש וצבע מפה שלו דומה לאבן יקרה שמתקשטות בו הנשים, ומצויר עליו אילן זית"...
[כז] במדבר רבה יד י
[כח] ספורנו לעיל הערה יב
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.