בפרשת וישב מתחילים אנו להיפגש עם העוצמה של משפחת יעקב. אלה הם סממנים ראשונים של עם. כגודל היעוד של עם  ישראל, כך עוצמת מורכבות הכוחות הכלולים בו. הרב צבי יהודה זצ"ל מדגיש בשיחותיו כי שני המאפיינים של יעקב אבינו הם הציבוריות והסיבוכים, ושני היסודות הללו כרוכים זה בזה, משום שציבור לאומי זו מציאות מורכבת, בעלת כוחות אדירים. היכולת לבנות מציאות הרמונית הכוללת את הכוחות האדירים שבאומה, היא משימה מסובכת הכרוכה בהתגוששויות עצומות בין כוחות ונטיות.

חז"ל אומרים כי הביטוי "וישב יעקב" שבפתיחת הפרשה, מבטא את רצונו של יעקב לשבת בשלווה, אך מיד קפצה עליו פרשיית יוסף[1].

יסוד זה עצמו, הוא 'מעשה אבות סימן לבנים'. מתברר כי חיי האומה הישראלית לאורך הדורות הם כאלה שאין בהם הרבה שלווה. יש באומה זו כוחות אדירים שקשה לעמוד על עוצמתם ובוודאי שקשה לאחדם. בעניין המאבק שבין יוסף ליהודה, מביאים חז"ל את הפסוק: "כִּי הִנֵּה הַמְּלָכִים נוֹעֲדוּ עָבְרוּ יַחְדָּו"[2]. אין כאן רק שני אחים, יש כאן שתי אידיאולוגיות, יש כאן מאבק איתנים בין מלכויות. זוהי משפחתו של יעקב אבינו. לצדיקים אין מנוחה בעולם הזה[3], יש להם מטרה גדולה בעולם, ואשר על כן חייהם מלאי כוחות ותסיסות עצומות. זה כך אפילו אצל צדיקים פרטיים, וקל וחומר כאשר מדובר ב"גוי צדיק"[4], שזה מורכב בעשרות מונים.

מטרת החיים של עם ישראל בעולם היא כל כך עמוקה, עד שאפילו יעקב אבינו לא עמד בדעתו עליה. מבחינת יעקב, רק רחל הייתה מיועדת לבנות את משפחתו העתידית, אך ריבונו של עולם לא חשב כך, ודרך נכלי רמאותו של לבן, ריבונו של עולם מצרף את לאה למשפחת יעקב, עד לשלמות הבניין של "כְּרָחֵל וּכְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל"[5]. אנו אף רואים, כי בסופו של דבר השבטים המרכזיים ביותר באומה, כמו יהודה ולוי, נולדו דווקא מלאה ולא מרחל. כל זאת, משום שמשמעות החיים כל עם ישראל היא כל כך מקיפה וחובקת זרועות עולם, עד כי גם מעיני יעקב אבינו היא עדיין נסתרת.

בפרשתנו פוגשים אנו התפתחויות שונות בתוך משפחת יעקב, חלקן אף נראות כלא מוסריות ומצערות, ועם כל זה, בדרך פלא אנו רואים איך דווקא בדרכי חתחתים אלה, נוצרת האומה על כל גדולתה. אומרים על כך חז"ל: "כי אנכי ידעתי את המחשבות. שבטים היו עסוקים במכירתו של יוסף, ויוסף היה עסוק בשקו ובתעניתו, ראובן היה עסוק בשקו ובתעניתו, ויעקב היה עסוק בשקו ובתעניתו, ויהודה היה עסוק ליקח לו אשה, והקב"ה היה בורא אורו של מלך המשיח"[6].

האומה הישראלית איננה אומה אנושית "וְגַם נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם כִּי לֹא אָדָם הוּא לְהִנָּחֵם"[7], גם אנו בני האדם, שהננו חלק מהמציאות המופלאה של עם ישראל, צריכים הרבה מאוד ענווה כדי להבין את מה שעובר עלינו ומה מתהווה בבניינה של האומה. אסור להשתעבד למחשבות קטנות, עלינו להשתדל לרומם את מבטנו ל"עצת ה'", שבבניין כלל ישראל.

מטרת כל הכוחות הללו אינה להגיע לסובלנות קרה ולפשרנות רדודה ביניהן, אלא להגיע לאחדות אלוקית עמוקה, שבה יתברר, שהכוחות הללו באמת אינם סותרים אלו את אלו, ובפשר העמוק של החיים הישראליים יש מקום וצורך הכרחי בכל הכוחות. כנסת ישראל היא "כרכא דכולא ביה"[8], והיא אוגדת באחדות כישרונות ונטיות חיים רבות, המהוות קיבוץ אורגני אנושי הנותן מקום ומשמעות למגוון צדדים ונטיות.

לא פלורליזם קפוא, או חברה 'רב תרבותית', היא פתרון החיים להתרוצצות הכוחות האדירים שבעם ישראל, אלא העלאת החיים למרחב האחדות האלוקית. "אתה הוא ה' אלוקינו בשמים ובארץ". אמונה זו היא הבונה את היכולת האמיתית והגדולה, לעמוד מול מיטתו השלמה של יעקב ולבטא את עומק המשמעות האמונית המקופלת בפסוק "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד". ובשכלול האחדות האלוקית בתחתיות ארץ, לראות את כל אדירות החיים הישראליים המבטאים אמת אמונית זו: "כשם שאין בלבך אלא אחד, כך אין בליבנו אלא אחד". אז ולדורות.

[1] בראשית רבה פד ג, רש"י בראשית לז, ב: "וישב ביקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף צדיקים מבקשים לישב בשלוה אומר הקב"ה לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעוה"ב אלא שמבקשים לישב בשלוה בעוה"ז".

[2] "ויגש אליו יהודה - כי הנה המלכים נועדו זה יהודה ויוסף שנתועדו יחדו"(ילקוט שמעוני בראשית מד).

[3] כהמשך דברי רש"י הנ"ל

[4] ישעיהו כו ב

[5] רות ד'

[6] בראשית רבה פה

[7] שמואל א טו

[8] חולין נו: