פלא הוא שפרשתנו נקראת 'חיי שרה', שהרי מסופר בה בדיוק על ההיפך - על מות שרה אמנו.

אמנם למותה של שרה יש גם פן עמוק יותר, שהוא בעצם 'חיי שרה'.

"צדיקים במיתתם קרויים חיים"[1]. אין זו קלישאה, אלא עניין פנימי. 'צדיק' הוא אדם, שהתוכן הרוחני הוא עיקר חייו. חיים אלה אינם נפסקים עם המיתה הפיזית, בהרבה מובנים הם הולכים ומתגברים. הגוף מת, אך הנשמה חיה וקיימת.

שרה אמנו אף זכתה לממש יסוד זה בקישור שבין עם ישראל לארצו. במיתתה היא מסובבת את קניין מערת המכפלה בחברון, הקניין הראשון של עם ישראל בארץ. היא ממשיכה את מפעל חייה לאחר מותה, ומעמיקה בכך את הקשר הנצחי שבין ישראל לנחלתו. אלה הם חיי שרה.

ואמנם הקשר שלנו לארץ ישראל אינו מתחיל מהקניין, הוא עמוק מכך. ארץ ישראל היא שלנו משום שהקב"ה בורא עולם, החליט ברצונו לתת ארץ זו לעם ישראל[2]. זו סיבה מהותית יותר מכל קניין. ועם זאת, בנוסף לשייכותנו האלוקית אל הארץ, אבותינו מעמיקים את בעלותנו עליה מכוח זכויות הקניין האנושיות, והופכים את בעלותנו על הארץ לצודקת גם במובן המשפטי הפשוט.

כהמשך לזיקה האלוקית שלנו לא"י, גם רכישת נחלה בארץ איננה רכישה נדל"נית, אלא מעשה בעל תוכן רוחני עמוק. "וַיָּקָם שְׂדֵה עֶפְרוֹן אֲשֶׁר בַּמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר לִפְנֵי מַמְרֵא הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ וְכָל הָעֵץ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר בְּכָל גְּבֻלוֹ סָבִיב. לְאַבְרָהָם לְמִקְנָה לְעֵינֵי בְנֵי חֵת בְּכֹל בָּאֵי שַׁעַר עִירוֹ". מהו "ויקם"? מביא רש"י שהוא מלשון תקומה: "תקומה הייתה לו שיצא מיד הדיוט ליד מלך". קניית חלקת אדמת בא"י ע"י אבותינו היא תקומה לאדמת ארץ ישראל, מפני שהיא שייכת כעת לאברהם אבינו ולזרעו. היא שייכת כעת לבעלים המסוגל להוציא ממנה את ערכה הנשגב.

אמנם חשוב לדייק ברש"י זה: אברהם אבינו מכונה כאן מלך, ועל מי הוא מלך? לא שמענו על ממלכתו של אברהם אבינו.

אלא אברהם אבינו הוא מלך במובן המהותי של המלכות. אברהם אבינו הוא המשך של "מלכותך מלכות כל עולמים". מלכות מבטאת סדר, אחדות בחיים, הרמוניה, מקור כללי אשר כל פרטי החיים מונהגים על פיו. המלכות העמוקה ביותר בעולם היא המלכות האלוקית. מלכות זו היא המשך של הכרת האחדות האלוקית שמובנה השלם הוא האחדות של הבריאה כולה: "אחד אלוקינו שבשמיים ובארץ"[3]. הרמב"ם במו"נ נבוכים מתאר את המלכות הזאת כפי שבאה לידי ביטוי אצל שלושת האבות ומשה רבינו: "כי אלו הארבעה - רצוני לומר; ה'אבות' ו'משה רבנו' - התבאר בהם מן ההתאחדות באלוה - רצוני לומר, השגתו ואהבתו מה שהעיד עליו הכתוב, וכן השגחת האלוה בהם ובזרעם אחריהם גדולה - והיו עם זה מתעסקים בהנהגת בני אדם והרבות ממון ומשתדלים במקנה ובכבוד; והוא אצלי ראיה שהם, כשהיו עושים המעשים ההם, לא היו עושים אותם רק באבריהם לבד, וליבותם ודעותם לא יסורו מלפני האלוה. ויראה לי כי אשר חייב היות אלו הארבעה עומדים על תכלית זה השלמות אצל האלוה והשגחתו עליהם מתמדת ואפילו בעת התעסקם להרבות הממון - רצוני לומר, בעת המרעה ועבודת האדמה והנהגת הבית - היה מפני שתכלית כוונתם הייתה בכל המעשים ההם - להתקרב אל האלוה קרבה גדולה. כי תכלית כוונתם כל ימי חייהם - להמציא אומה שתדע האלוה ותעבדהו, "כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו'" - הנה התבאר לך כי כונת כל השתדלותם היתה לפרסם 'יחוד השם' 'בעולם' ולהישיר בני אדם לאהבתו. ומפני זה זכו לזאת המדרגה - כי העסקים ההם היו עבודה גדולה גמורה"[4].

יכולתנו לרשת את הארץ תלויה בחוסן הרוחני והמוסרי מכוחו אנו באים. אין לנו ברירה - אנחנו צריכים להיות מלכים במובן העמוק כהמשך של אבותינו. להיות מלכים כמו אבותינו אין כוונתו כוחנות לאומית. זו מלכות רדודה. המלכות האמיתית מכוחה נזכה לרשת את הארץ ראשיתה במלכות הפנימית: ביושר, בטוּב, בעין הטובה, בחסד בלתי גבולי, ביכולת להשליט את התוכן הרוחני והמוסרי על מכלול חיינו, גם אלה הארציים החברתיים והפרטיים.

הקשיים הנוכחיים בירושתנו את הארץ צריכים לעורר ולניע אותנו אל מלכות זו.

מבחן אחיזתנו בארץ ישראל כולה - ובאופן מיוחד בחברון, מקום קנייננו ההיסטורי הראשון בא"י - איננו בעיה כלפי חוץ. לא הגויים הם הבעיה אלא אנחנו. בכדי לממש את המשמעות העמוקה של הקניין הישראלי בחברון ובכל חבלי ארץ ישראל, צריכים אנו, עם האומה כולה להיות תלמידי אמת של אברהם אבינו צור מחצבתנו. להיות מלכים בארץ ישראל. מול מלכות זו, שום אויב אינו יכול לעמוד.

[1] קהלת רבה ט ד

[2] רש"י הראשון על החומש

[3] הגדה של פסח "אחד מי יודע"

[4] מו"נ ג' נא