פרשתנו מסיימת את תקופת השבטים וקובעת את המבנה היסודי של עם ישראל. בהתאם למערכת התפקידים והיחסים שנוצרה אפשר כבר לומר מה "יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים". מאז חזרתו לארץ יעקב נעשה פסיבי יותר ויותר ונותן את ה'במה' לבניו וכאן הוא חוזר לפעול ומסכם כיצד כל הכוחות שהתגלו והתבררו אצל כל אחד מהבנים יחזרו לבנות יחד את עם ישראל: "הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ בְּנֵי יַעֲקֹב וְשִׁמְעוּ אֶל יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם".
בשעת הסיכום הזו יעקב נדרש להכריע בכמה סוגיות. ההכרעה הראשונה של יעקב היא נתינת הבכורה ליוסף, שמשמעותה היא יצירת שני שבטים חדשים- מנשה ואפרים. ההכרעה השניה היא דחיית ראובן והעברת המלכות ליהודה. ההכרעה השלישית היא יצירת מעמדם המיוחד של שמעון ולוי.
שלושת ההכרעות קשורות זו בזו- כיצד? המספר היסודי של השבטים נשאר תמיד 12 כפי שנאמר כאן בסיכום הברכות: "כָּל אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר". לכן בכל עניין שבו שותפים כל השבטים בשווה כגון בקורבנות הנשיאים, בחלוקת הנחלות וכד' יהיו רק 12 שבטים. מאידך אנו רואים שהמשמעות של הבכורה היא חלוקת השבט הבכור לשני שבטים וכך נוצרים 13 שבטים. הפתרון הוא ליצור מעמד מיוחד לאחד השבטים שיבדיל אותו מהאחרים ויגרום שיתנהל באופן שונה. בפועל מעמד זה ניתן לשבט לוי שממנו יצאה הכהונה.
חטאו של ראובן הביא לפיצול תפקיד הבכור-הכהן-המלך לשלושה: "יֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז- לָךְ הֲוָה חָזֵי לְמִסַּב תְּלָתָא חוּלָקִין בְּכֵירוּתָא כְּהֻנְתָּא וּמַלְכוּתָא". ובדברי הימים: "וּבְנֵי רְאוּבֵן בְּכוֹר יִשְׂרָאֵל כִּי הוּא הַבְּכוֹר וּבְחַלְּלוֹ יְצוּעֵי אָבִיו נִתְּנָה בְּכֹרָתוֹ לִבְנֵי יוֹסֵף בֶּן יִשְׂרָאֵל וְלֹא לְהִתְיַחֵשׂ לַבְּכֹרָה. כִּי יְהוּדָה גָּבַר בְּאֶחָיו וּלְנָגִיד מִמֶּנּוּ וְהַבְּכֹרָה לְיוֹסֵף". ובתרגום שם מוסיף: "אוֹף לֵוִי הֲוָה חֲסִידָא וְלָא חָבוּ בְּעֶגְלָא וְאִישְׁתְּקִילַת כְּהוּנְתָּא רַבְּתָא מִבְּנוֹי דִרְאוּבֵן וּמְטוּלַתְהוֹן מִכֻּלְהוֹן בּוּכְרַיָא וְאִתְיְהִיבַת לְאַהֲרן וּבְנוֹי וּמַטְרַת קוּדְשָׁא לְלֵיוָאֵי".
נראה שאם ראובן היה נשאר הבכור בכל המובנים היו שני בניו נחלקים לשני שבטים שאחד מהם היה שבט המלכות ואחד שבט הכהונה. באופן כזה ייתכן ששבט הכהונה של ראובן לא היה נמנה עם שאר השבטים אך היה יכול להסתמך על אחיו בשבט השני מראובן. בחלוקת הנחלות שני חלקי שבט ראובן היו מקבלים נחלה אחת או ששבט המלכות היה מקבל נחלה ושבט הכהונה היה מצטרף לנחלת אחיו ולא היה נצרך להתפזר בין כל השבטים האחרים. כיוון ששבט יוסף הפך לשני שבטים אך לא קיבל את הכהונה שני השבטים שיצאו ממנו הם שבטים 'רגילים' ואי אפשר להחסיר אחד מהם מן המניין ולכן שבט לוי שלא נמנה במספר 12 השבטים לא קיבל נחלה אחת אלא הוצרך להתפזר בין כל השבטים כדברי יעקב כאן: "אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל".
אמנם על פי הפשט החלוקה של לוי בין השבטים היא תוצאה שלילית של מעשה שכם. אך אין זו התוצאה ההכרחית שהרי במעשה שכם היה שותף גם שמעון וכלפיו המשמעות של 'אפיצם בישראל' לא היתה כמו לוי שהתפזר לגמרי בין כל השבטים אלא שנחלתו נכללה בנחלת יהודה. אם כן לפיזור של לוי יש סיבה נוספת כפי שביארנו.
המשמעות העיקרית של חלוקת השבטים המחודשת היא כאמור בחלוקת הנחלות- אפרים ומנשה מקבלים נחלה משלהם ושמעון ולוי לא מקבלים. בדברי יעקב אליהם מצאנו שינוי נוסף- אפרים ומנשה נקראים מעתה בני יעקב-ישראל ואילו שמעון ולוי לא יקראו כך. כלפי מנשה ואפרים הוא אומר: "וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק" וכלפי שמעון ולוי הוא אומר: "בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי" ומפרש רש"י: "אל יתיחד עמהם שמי שנאמר בן קרח בן יצהר בן קהת בן לוי, ולא נאמר בן יעקב". נראה שיש קשר בין הדברים. שם ישראל נקרא על נחלתו- 'נחלת יעקב' היא 'ארץ ישראל'. מי שנקרא שמו של ישראל עליו יכול לקבל נחלה בארץ ישראל. אמנם שם ישראל יכול להופיע אצל לוי במקום אחד: "כשנתיחסו בני קרח על הדוכן, נאמר בן קרח בן יצהר בן קהת בן לוי בן ישראל". בבית המקדש-בית ה' יש גם ללוי נחלה: "עַל כֵּן לֹֽא הָיָה לְלֵוִי חֵלֶק וְנַֽחֲלָה עִם אֶחָיו ה' הוּא נַֽחֲלָתוֹ" וזהו חלקו בארץ ישראל.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
