"וַיְהִי כִּי הֵחֵל הָאָדָם לָרֹב עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּבָנוֹת יֻלְּדוּ לָהֶם. וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ וַיֹּאמֶר יְהֹוָה לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם בְּשַׁגָּם הוּא בָשָׂר וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה. הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ בַּיָּמִים הָהֵם וְגַם אַחֲרֵי כֵן אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶל בְּנוֹת הָאָדָם וְיָלְדוּ לָהֶם הֵמָּה הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם אַנְשֵׁי הַשֵּׁם". (בראשית ו א-ד)
פסוקים אלו מתארים את השחיתות החברתית והמוסרית שאליה הגיעה האנושות בדורות שקדמו למבול, ואשר גרמו לבואו. התיאור ימשיך גם בתחילת פרשת נח, אלא ששם מודגש עניין הגזל, וכאן מודגש עניין העריות. הדמויות המרכזיות בפסוקים אלו הן "בְּנֵי הָאֱלֹהִים" ו"הַנְּפִלִים", שמהותם התפרשה בדרכים שונות כפי שנראה לקמן.
"בְּנֵי הָאֱלֹהִים"
השאלה המרכזית היא: מיהם "בְּנֵי הָאֱלֹהִים" ומיהן "בְּנוֹת הָאָדָם"?
שיטה א – בני השרים והשופטים
אונקלוס והמיוחס ליונתן תירגמו "בְּנֵי רַבְרְבַיָא" – בני הגדולים, וכך מתפרש בבראשית רבה (כו ה): "בני דייניא"; כך גם כתב רש"י בפירושו הראשון: "בני השרים והשופטים", וכן מפרשים נוספים.[1] והסביר הרמב"ן: "אם כן, יספר הכתוב כי הדיינין – אשר להם לעשות המשפט – בניהם עושים החמס בגלוי ואין מונע אותם". שאר האנשים היו יראים מפני השופטים, אך בניהם שלהם עשו ככל העולה על רוחם. לפירוש זה, מלבד הקלקול שעליו מדובר בפסוק, מופיעה ברקע שחיתות במערכות השלטון והמשפט, המנצלות את כוחן כדי לפגוע באלו שתחתיהם, במקום לכונן סדרי משפט וצדק.
לשיטה זו, "בְּנֵי הָאֱלֹהִים" שבפסוק ב – הם "הַנְּפִלִים" שבפסוק ד; בני הגדולים – או לפחות חלקם – היו גדולים גם מבחינה פיזית, ונקראו 'נפילים', ולכן הצאצאים שנולדו מזיווגם עם בנות האדם היו גיבורים באופן מיוחד, כאמור בפסוק ד. וכך כתב הרד"ק:
"הַנְּפִלִים" הם הענקים, ויקראו 'נפילים' ואם הם גבוהים מאוד ממידת שאר בני אדם, והטעם: שייפול הרואה אותם מרוב תמהון ובהלה,[2] וכן "וְאוּלָם הַר נוֹפֵל יִבּוֹל" (איוב יד יח). אמר, כי בימים ההם היו בארץ אנשים בעלי קומה יתרה מאוד, והסיבה [לכך היא] כמו שכתבנו באריכות ימי הנזכרים שהיו יחידים,[3] כן היו הנפילים יחידים ביתרון מידת גופם, והם נקראים נפילים וענקים.
"וְגַם אַחֲרֵי כֵן אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶל בְּנוֹת הָאָדָם" – פירושו, וגם אחרי כן שרבו בני האלוהים והיו בועלים בנות האדם אשר בחרו להם, כל שכן שהיו בארץ נפילים שהיו רואים אותם יפות מראה ובעלות קומה; והנפילים היו מבני הגדולים וכאשר היו בועלים כמותן היו הנולדים מהן גם כן כמותם באיכות וכמות, ו"הֵמָּה הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם" – כלומר שהם נזכרים בפי הדורות הבאים אחריהם שהיו אלה הגיבורים מזמן קדמון, זהו "אֲשֶׁר מֵעוֹלָם, אַנְשֵׁי הַשֵּׁם" – שהיה להם שם [=פירסום] בפי הדורות הבאים אחריהם.
זיהוי 'הנפילים' עם 'בני האלוהים' הוא הכרחי לפירוש זה, שכן לולא כן לא מובן מה היה מיוחד בבניהם של בני האלוהים שעשה אותם לבעלי גבורה חריגה וראויה לציון, יותר משאר בני האדם. עם זאת, עדיין אין העניין מיושב היטב, הן מבחינה לשונית והן מבחינה עניינית:
מבחינה לשונית – בפסוק אין כל רמז לכך שהנפילים הם בני האלוהים, ואדרבה – מהשימוש בכינויים שונים משמע שאלו הן דמויות שונות; וכשמתאר פסוק ד את הולדת "הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם" נוקט דווקא בכינוי 'בני האלוהים', אף על פי שהיה מתאים יותר להזכיר את הנפילים, שכן מימדיהם הפיזייים (כפי המשתמע מ'נפילים') הם אלו שגרמו לכך שנולדו בניהם כך, ולא מעמדם החברתי (המשתמע מ'בני האלוהים').
מבחינה עניינית – כיצד נוצר הצירוף המקרי שדווקא בני השרים והשופטים הם ענקים? אלו שני עניינים שונים שלכאורה אין כל קשר ביניהם! ניתן ליישב זאת ולומר שהאנשים שהיו בעלי ממדים גדולים וכוח רב ניצלו אותם כדי לשלוט על החברה, וממילא קנו לעצמם גם מעמד חברתי גבוה כשרים ושופטים, וכמותם גם בניהם היו 'נפילים' – ענקי ממדים. אך עצם ההיווצרות של ענקים השונים בקנה מידה כה משמעותי משאר בני האדם[4] - הינו עובדה תמוהה שקשה למצוא לה הסבר טבעי, ואת ההסבר שנתן לכך רד"ק קשה לקבל מבחינה ריאלית.
בפירוש זה ישנם קשיים נוספים מצד פשט הפסוקים עצמם:
האחד - שם 'אלוהים' נזכר לאורך כל הפרשה כשמו של הקב"ה, וישנו דוחק באמירה שכאן הכתוב חורג מכך באופן העשוי להטעות את הקורא.
השני - מדוע התופעה התקיימה דווקא אצל "בְּנֵי הָאֱלֹהִים" ולא אצל השופטים והשרים עצמם?[5]
השלישי – מהזכרת הכינוי "בְּנֵי הָאֱלֹהִים" לעומת הכינוי "בְּנוֹת הָאָדָם", משמע שאותם בני אלוהים לא היו בני אדם. הנגדה זו חוזרת על עצמה בפסוק ד ביתר הדגשה: "אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶל בְּנוֹת הָאָדָם, וְיָלְדוּ לָהֶם"; משמע מלשון הפסוק שמדובר בו על תופעה חריגה, זיווג של זוג שאינו טבעי, שאף אפשרות ההולדה מכך אינה מובנת מאליה.
שיטה ב – מלאכים
המובן הפשוט לכאורה הוא ש"אֱלֹהִים" האמור כאן הוא הקב"ה, ואם כן "בְּנֵי הָאֱלֹהִים" הם המלאכים. ביטוי זה מופיע במקומות נוספים במקרא במובן מובהק של מלאכים – דבר המהווה סיוע משמעותי לשיטה זו: "וַיָּבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים לְהִתְיַצֵּב עַל ה' וַיָּבוֹא גַם הַשָּׂטָן בְּתוֹכָם" (איוב א ו; ב א), "בְּרָן יַחַד כּוֹכְבֵי בֹקֶר וַיָּרִיעוּ כָּל בְּנֵי אֱלֹהִים" (שם לח ז).
כך כתב רש"י בפירושו השני: "השרים ההולכים בשליחותו של מקום", על פי מדרש 'פרקי דרבי אליעזר' (פרק כב):
רבי אומר: ראו המלאכים, שנפלו ממקום קדושתן מן השמיים, את בנות קין מהלכות גלויות [...] ותעו אחריהן, ולקחו מהן נשים, שנאמר: "וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם" וגו'.
רבי יהושע בן קרחה אומר: המלאכים אש לוהטים, שנאמר "מְשָׁרְתָיו אֵשׁ לֹהֵט" (תהלים קד ד), והאש בא בבעילה בבשר ודם ואינה שורפת את הגוף?! אלא, בשעה שנפלו מן השמיים ממקום קדושתן, כוחן וקומתן כבני אדם, ולבושן גוש עפר [...].
רבי צדוק אומר: מהם נולדו הענקים המהלכים בגבה קומה, ומשלחים ידם בכל גזל וחמס ושפיכות דמים, דכתיב: "וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים" (במדבר יג לג), ואומר: "הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ".
לשיטה זו, בני האלוהים הם מלאכים שירדו ממקומם בשמיים אל עולמם של בני האדם, ובהתאם לכך גם גופם השתנה וקיבל תכונות אנושיות, וכן נפשם השתנתה ונכנס בה יצר רע – שגרם להם לנצל את כוחם ולחטוף לעצמם נשים מבנות האדם. כפי שמציין המדרש, ההתנהגות הפרוצה לא באה רק מצידם אלא גם מצד בנות האדם, ולדבריו הכוונה היא דווקא לבנות ממשפחת קין – שהיו נוהגות בפריצות, ובכך עוררו את המצב שנוצר לבסוף. למרות השתנות טבעם – נשארו בהם גם תכונות מלאכיות, ולפיכך צאצאיהם היו גבוהים וגיבורים באופן מיוחד.
על פירוש זה כתב הרמב"ן: "אבל המדרש אשר לרבי אליעזר הגדול בפרקיו, על המלאכים שנפלו ממקום קדושתן מן השמיים, והוזכר בגמרא במסכת יומא,[6] הוא הנאות בלשון הכתוב יותר מן הכל", וכל הקשיים שהצגנו לעיל ביחס לשיטה א – מיושבים לפיו. גם הצורך בהוספת המילה "בָאָרֶץ" אינו מובן אלא לפי פירוש זה, שכן כל המסופר בתורה הוא על המתרחש בארץ, ולשם מה נאמר ש"הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ"? לפירוש זה הדבר מובן, שכן מקומם הטבעי אינו בארץ, ומחדש הכתוב ש"בַּיָּמִים הָהֵם" היו נפילים בארץ, במקומם ובחברתם של בני האדם.
פירוש זה מעורר כמובן את השאלה – כיצד ומדוע הגיעו המלאכים לעולמם של בני האדם?
הרקע לכך מבואר בדברי המדרש (פתרון תורה, אחרי מות):[7]
כיוון שעמדו דורו של אנוש ועבדו עבודה זרה ועמדו דור המבול וקלקלו מעשיהם, היה הקדוש ברוך הוא מתעצב על שברא את האדם. מיד עמדו שני מלאכים לפני הקדוש ברוך הוא, ששמם עזא ועזאל, ואמרו לפניו: ריבונו של עולם, הלא אמרנו לפניך כשבראת את עולמך – אל תברא את האדם, כעניין שנאמר: "מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ" (תהלים ח ה)! אמר להם הקב"ה: ועולם מה תהא עליו? אמרו לפניו: היינו מסתפקין בו [=אנו, בלא בני האדם, מספיקים בעולם]. אמר להם: גלוי וידוע לפנַי – אילו אתם הייתם בעולם הזה, והיה שולט בכם יצר הרע כשם ששולט בבני אדם – הייתם קשים מהם! אמרו לפניו: ריבונו של עולם, תן לנו רשות ונדור עם הבריות, ותראה היאך אנו מקדישין את שמך. אמר להם הקב"ה: אתם שני מלאכים עזא ועזאל – רדו ותדורו עם הבריות. מיד הִשליט בהם הקב"ה יצר הרע, וירדו לארץ. כיון שראו בנות האדם שהן יפות – התחילו לקלקל בהן, ולא יכלו לכבוש יצרם.
עד כה התבאר מי הם 'בני האלוהים' לפי שיטה זו; כעת עלינו לברר את זהותם של 'הנפילים' לפיה.
בזוהר (ח"א לז ע"א) משמע שהנפילים הם בניהם של אותם בני האלוהים:
אמר רבי יצחק: עזא ועזאל כד נפלו מאתר קדושתייהו מלעילא, חמו בנת בני נשא וחטאו ואולידו בנין, ואלין הוו נפילים – דכתיב: "הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ".
[תרגום: עזא ועזאל כשנפלו ממקום קדושתם מלמעלה, ראו את בנות האדם וחטאו [עימן] והולידו בנים, ואלו היו הנפילים – שכתוב: "הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ".]
לפי זה, סוף פסוק ד – "אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶל בְּנוֹת הָאָדָם וְיָלְדוּ לָהֶם" – מהווה פירוש לתחילתו, והוא מסביר כיצד אירע הדבר ש"הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ"; ומוסיף – שאותם נפילים "הֵמָּה הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם".
אך בתרגום המיוחס ליונתן נאמר כי הנפילים הם המלאכים שנפלו בעצמם מן השמיים,[8] ועל שם כך נקראו כן: "שַׁמְחַזָאֵי וְעוּזִיאֵל הִינוּן נְפִילִין מִן שְׁמַיָא וַהֲווֹ בְּאַרְעָא בְּיוֹמַיָא הָאִינוּן" [=הם הנפילים מן השמיים והיו בארץ בימים ההם]. לפי זה, לכאורה, הנפילים הם בני האלוהים; אך כפי שהערנו על שיטה א – מלשון הפסוק משמע שאלו דמויות שונות, ואכן כך פירש רמ"ד וואלי:
ומה שכתוב אחר כך: "הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ בַּיָּמִים הָהֵם", אלו המלאכים שנקראים עזא ועזאל, לפי שהיה בהם עזות פנים יותר משאר המלאכים, שקיטרגו כנגד בוראם לעניין בריאתו של אדם, ובשביל זדונם הגדול הפילם ה' יתברך משמיים [ל]ארץ, ולכן נקראו נפילים. [...] ואחרי נפילתם של המלאכים האלו, היתה גם כן ירידתם של מלאכים אחרים, שהיו מתפארים שיֵרדו לארץ ולא יחטאו, וכבר כתבנו למעלה שיָרדו וחטאו, כי לקחו להם נשים מכל אשר בחרו, וזה שאמר: "וְגַם אַחֲרֵי כֵן אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶל בְּנוֹת הָאָדָם". והנפילים ובני האלוהים אתכלילו בחד קרא [=נכללו בפסוק אחד] לפי שהירידה והנפילה של כולם היתה על קטרוג אחד.
לפירושו, המעשה לא היה כפי שמתואר במדרש פתרון תורה שהבאנו לעיל, שהמלאכים עזא ועזאל רצו לרדת לעולם הזה כדי להוכיח לקב"ה את צדקתם, אלא היה מורכב משני שלבים נפרדים:[9]
בשלב הראשון, שני מלאכים אלו קיטרגו לפני הקב"ה על האדם, והוכיחו לו כביכול שצדקו במה שטענו לפניו בעבר שלא ראוי לברוא את האדם, מפני שעתיד לחטוא. הם לא ביקשו ממנו לרדת לעולם הזה, אלא הוא הפיל אותם אליו שלא מרצונם – כדי להוכיח להם את צדקתו, ואת תוקפו של היצר הרע שעשוי לגבור גם עליהם. אלו הם הנפילים.
בשלב השני – "אַחֲרֵי כֵן", מלאכים נוספים רצו מעצמם לרדת לעולם הזה ולהוכיח את יכולתם לעמוד בפני היצר, ואלו הם "בְּנֵי הָאֱלֹהִים", שלא הופלו לעולם בעל כרחם אלא ירדו אליו מרצונם. גם הם לא הצליחו לעמוד בניסינות העולם, ואף הרשיעו יותר מאשר בני האדם וחטפו לעצמם נשים מכל אשר בחרו.
סימוכין לפירוש זה ישנם בדברי הזוהר (ח"א כה ע"א-ע"ב), שגם בהם מוזכר אותו מעשה:
כד בעא קודשא בריך הוא למעבד אדם, דאמר "נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ" וגו' (בראשית א כו), בעא למעבד ליה רישא על עילאין למהווי איהו פקיד על כולהו. [...] בעו לקטרגא ליה ואמרו: "מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ" וגו' (תהלים ח ה), דעתיד למחטי קמך! אמר לון קודשא בריך הוא: אי אתון הוויתון לתתא כוותיה - יתיר הוויתון חבין מיניה! מיד "וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם" וגו' – חשקו בהון, וקודשא בריך הוא אפיל לון לתתא בשלשלאן, ואינון עזא ועזאל [...] דאינון נפילים.
תרגום: כשרצה הקב"ה לברוא אדם, שאמר "נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ" וגו', רצה לעשותו ראש על העליונים להיות הוא ממונה על כולם. [...] רצו [המלאכים] לקטרג עליו, ואמרו: "מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ" וגו' שעתיד לחטוא לפניך! אמר להם הקב"ה: אם אתם הייתם למטה כמותו, הייתם חוטאים יותר ממנו! מיד "וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם" – חשקו בהן, והקב"ה הפיל אותם למטה בשלשלאות, והם עזא ועזאל [...] שהם הנפילים.
לשיטה זו, 'נפילים' במובן המקורי אינו כינוי כולל לענקים (כפי שסבורים בעלי שיטה א, כמובא שם), אלא כינוי מיוחד למלאכים שנפלו מהשמיים. לפיכך אומר הפסוק: "הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ בַּיָּמִים הָהֵם" – דווקא בימים ההם, אבל אחרי כן כבר לא היו 'נפילים', אלא 'בני אלוהים' ו'גיבורים', כפי שיבואר בהמשך הדברים. עם זאת, 'נפילים' שימש במובן מושאל גם לצאצאיהם של הנפילים המקוריים, שהיו גבוהים, גדולים וגיבורים יותר משאר בני האדם (וייתכן שההשאלה נסמכה על הסברי המפרשים ללשון 'נפילה' על ענק, כמובא לעיל), כפי שאומרים המרגלים ששלח משה: "וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים" (במדבר יג לג), דהיינו: ראינו את "הַנְּפִילִים" שהם "בְּנֵי עֲנָק" – שנולדו מאדם ענק, והם "מִן הַנְּפִלִים" – צאצאים של הנפילים המקוריים, שנפלו מן השמיים. כך פירש גם רש"י שם (אף על פי שכאן פירש כשיטה א): "'הַנְּפִילִים' – ענקים מבני שמחזאי ועזאל שנפלו מן השמיים בימי דור אנוש".
שיטה ג – בני אדם הראשון
הרמב"ן פירש בדרך שלישית:
והנכון בעינַי, כי אדם ואשתו ייקראו "בְּנֵי הָאֱלֹהִים", בעבור שהיו מעשה ידיו והוא אביהם, אין להם אב זולתו. והוא הוליד בנים רבים, ככתוב: "וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת" (ה ד). והיו האנשים האלה, הנולדים ראשונים מאב ואם – בשלימות גדולה מן הגובה והחוזק, כי נולדו בדמות אביהם, ככתוב בשת: "וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ" (ה ג). וייתכן שהיו כל בני הקדמונים אדם שת אנוש נקראים "בְּנֵי הָאֱלֹהִים", כי היו שלושת האנשים האלה בדמות אלוהים. ואז הוחל לעבוד עבודה זרה, והוחל לבוא באנשים חולשה ורפיון. [...]
וכאשר "הֵחֵל הָאָדָם לָרֹב" ונולדו להם הבנות, היו אלה בני הראשונים – בחוזקם, ולרוב תאוותם, היו בוחרים הנשים הטובות בעלות הקומה והבריאות. וסיפר בתחילה [בפס' ב] כי יקחו אותם לנשים דרך חמס, ואחר כך סיפר כי "יָבֹאוּ" דרך זנות "אֶל בְּנוֹת הָאָדָם" שאינן באותה המעלה, ולא יוודע הדבר עד שיולידו להם בנים ויכירו כי אינם מבני שאר האנשים, רק [=אלא] לבני האלוהים האלה נולדו, שהם גדולים מאוד, אבל הם נופלים [=פחותים] מאבותם בגובה וכוח, כלשון "לֹא נֹפֵל אָנֹכִי מִכֶּם" (איוב יב ג), והמה גיבורים כנגד [=לעומת] שאר בני האדם. ואמר שהיה זה בדורות הראשונים אשר היו נקראים "בְּנֵי הָאֱלֹהִים", בהיותם בתכלית השלימות שיולידו מבנות האדם נפילים, "וְגַם אַחֲרֵי כֵן" כי הנפילים עצמם יולידו נפילים מהם [...] וזה פשט הגון בפרשה הזאת.
פירוש זה ממוצע בין שני קודמיו; 'אלוהים' הנזכר כאן אינו במובן חוּלי של שרים ושופטים, אלא שם קודש, ומאידך – 'בני האלוהים' אינם מלאכים אלא בני אדם, הקרובים ליצירת האדם הראשונית שנעשתה על ידי אלוהים. ייתכן שהיו אלו בני אדם הראשון שנולדו לאחר שת, וייתכן שגם בניהם של שת ואנוש (שכן באדם שת ואנוש היתה מעלה מיוחדת מחמת קרבתם ליצירה האלוהית הישירה), שניצלו את כוחם הפיזי לקחת לעצמם נשים כרצונם ובניגוד לרצונן. פסוק ב ("וַיִּקְחוּ") מספר על כך שלקחו בדרך נישואין (כלשון הכתוב: "כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה" – דברים כב יג) מבנות האדם שהיו טובות בעיניהן בגובה ובכוח,[10] ופסוק ד ("אֲשֶׁר יָבֹאוּ") מספר על כך שאת שאר הנשים, הפשוטות יותר בעיניהם, היו מנצלים לזנות, ודבר זה היה נודע בעת ש"יָלְדוּ לָהֶם" בנים הדומים להם בגודל ובגבורה. הנפילים הראשונים היו "בַּיָּמִים הָהֵם" – בדורות הראשונים של האנושות, ימי אדם שת ואנוש, "וְגַם אַחֲרֵי כֵן" – לאחר דורות אלו, היו בניהם קיימים, שהיו קטנים מהם אך גדולים וגיבורים משאר האנשים.
"וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ"
בתיאור זה מצד עצמו אין הכרח שמופיע דבר שלילי: פועל 'לקיחה' לגבי אישה אינו מציין בהכרח חטיפה, אלא גם קידושין או נישואין בצורה מוסכמת (כמובא לעיל בשיטת הרמב"ן), ו'הבחירה' גם היא אין בה דבר שלילי. אך מאחר ובפסוק הבא מובעת מורת רוחו של הקב"ה מכך, על כרחנו שהמציאות שמתאר כאן הפסוק היתה שלילית, והקלקול שבה רמוז ככל הנראה במילים "מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ"; אפשר לפרש שהיו לוקחים נשים גם באונס, וקלקול זה מתאים למתואר בהמשך הפרק (פס' יא): "וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס", ואפשר לפרש שבכלל "מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ" היו גם בחירות אסורות, וכדברי בראשית רבה (כו ה, המובאים ברש"י): "'מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ' – אלו נשי אנשים. 'מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ' – זה זכר ובהמה".
נראה שהדרשה הראשונה מבוססת על פשט המילים – בני האלוהים לקחו להם גם נשים נשואות, אם הן מצאו חן בעיניהם והם בחרו בהן. הדרשה השנייה, נראה שמבוססת על המילה "כֹּל" המיותרת לכאורה, ולמד המדרש שבאה לרבות גם בחירות בכאלו שאינם מ"בְּנוֹת הָאָדָם" – שבני האלוהים לקחו אותם להם ל'נשים', דהיינו ל'בני זוג' כמו נשים.
מכך שנאמר "וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים" – בהוספת המילה "נָשִׁים" המציינת מעמד של אישה כלפי בעלה, ולא "ויקחו להם מהן" – דהיינו מבנות האדם שנזכרו בתחילת הפסוק, נראה שנלמדה הדרשה האמורה בהמשך דברי המדרש: "דור המבול לא נימוחו מן העולם עד שכתבו גימומסיות [=כתֻבּות] לזכר ולבהמה". את החומרה היתרה שישנה בכתיבת ה'כתובה' לאלו, פירש ה'ידי משה': "רוצה לומר שהיו מנאפים עם זכר ובהמה תמיד כמו עם אשתו שכותבין לה כתובה [...] ולא דרך עראי אלא תמידות"; וב'עץ יוסף' פירש: "שהפקירו עצמן לעריות בפרהסיא". אך נראה שמלבד עניין התמידות והפרהסיא, כתיבת הגימומסיות מהווה ומבטאת מיסוד של תופעת הזנות – הפיכת הזנות עם זכר ובהמה, המהווה חריגה מגבולות הטבע הבסיסיים ביותר, למסגרת חוקית ורשמית. בכך ישנו רובד נוסף של חומרה: מלבד עצם העבירה, התעצבו פניה ה'חוקיים' של החברה באופן המנוגד לרצון ה' ולמוסר האנושי. יש לך אדם העובר על רצון ה' אך מודע לכך שהוא סוטה מהמסלול; חמור ממנו הוא היוצר מסלול חלופי וקובע אותו כמסלול הראוי – וכל שכן אם ציבור עושה זאת.[11]
"בַּיָּמִים הָהֵם, וְגַם אַחֲרֵי כֵן"
מהי כוונת הפסוק בשני ציוני זמן אלו?
פירוש הרד"ק
לעיל הובאו דברי הרד"ק, שפירש: "'וְגַם אַחֲרֵי כֵן' שרבו בני האלוהים והיו בועלים בנות האדם אשר בחרו להם, כל שכן שהיו בארץ נפילים שהיו רואים אותם יפות מראה ובעלות קומה". לפירושו כוונת הכתוב היא: "הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ בַּיָּמִים הָהֵם" – בימים הראשונים להיות נפילים בארץ, וכל שכן ש"אַחֲרֵי כֵן" היו נפילים רבים, מפני ש"יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶל בְּנוֹת הָאָדָם וְיָלְדוּ לָהֶם" בנים גדולים בכוח וגבורה, וכך התרבו הנפילים. לפי זה, "וְגַם אַחֲרֵי כֵן" לא מציין שלב אחר בהיסטוריה, אלא את ההמשך הטבעי של הדורות.
פירוש זה קצת קשה, שכן גם משך זמן של כמה דורות יכול להיקרא 'הימים ההם' ואין צורך לחלקו ל'ימים ההם' ו'אחרי כן', מה גם שלא היה שינוי בין 'הימים ההם' לבין 'אחרי כן' מלבד התרבות הנפילים – פרט שאינו מפורש בפסוק.
פירוש אבן עזרא
נראה שמחמת כן פירש אבן עזרא ש"וְגַם אַחֲרֵי כֵן" מציין שלב אחר בהיסטוריה: "'אַחֲרֵי כֵן' – אחר המבול. והנה 'בני ענק' בתחילה היו ממשפחת 'בני האלוהים'". לפירושו, כוונת הכתוב היא: "הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ בַּיָּמִים הָהֵם" – לפני המבול, "וְגַם אַחֲרֵי כֵן" נותרו מצאצאי בני האלוהים שבאו על בנות האדם, ו"הֵמָּה הַגִּבֹּרִים" שהיו ידועים בעולם עוד שנים רבות אחרי המבול. הראיה שהביא לדבריו היא מכך שבני הענק, הנזכרים בדברי המרגלים ששלח משה, הם צאצאיהם של בני האלוהים בפרשתנו, כפי שמתארים המרגלים: "וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים" (במדבר יג לג).
פירוש זה מעלה את השאלה – כיצד נותרו מצאצאי בני האלוהים לאחר המבול, ולא נמחו בו בין כל האנושות?
הרמב"ן התייחס לכך, וכתב (לאחר הבאת דברי אבן עזרא): "ואם כן, או תהיינה נשי בני נח מזרעם וידמו להם, או שיודה במאמר הדורש בעוג שפלט מן המבול,[12] ויוסיף הוא שנמלטו גם אחרים עימו"; הרמב"ן מציג שתי אפשרויות ליישוב השאלה: האחת, על דרך הפשט – היחידים שנאמר עליהם בתורה ששרדו מהמבול הם נח ואשתו, בניו וכלותיו; ייתכן שכלותיו או חלקן היו מבני הנפילים, וטבע זה עבר לחלק מצאצאיהן. השנייה, על דרך הדרש – ניתן לומר שהנפילים שרדו במבול אף על פי שהיו מחוץ לתיבה, בהתבסס על דרשת חז"ל שנאמרה לגבי עוג, ולהרחיב אותה גם לענקים נוספים – שכן לא מסתבר שכל הענקים שחיו בארץ ישראל היו צאצאים של עוג.
פירוש הרמב"ן
ראינו לעיל את פירוש הרמב"ן, לפיו בני האלוהים הם בני אדם הראשון וייתכן שגם בניהם של שת ושל אנוש. לשיטתו, פירש את המילים "בַּיָּמִים הָהֵם, וְגַם אַחֲרֵי כֵן" כך: "ואמר שהיה זה בדורות הראשונים אשר היו נקראים 'בְּנֵי הָאֱלֹהִים', בהיותם בתכלית השלימות שיולידו מבנות האדם נפילים, 'וְגַם אַחֲרֵי כֵן' – כי הנפילים עצמם יולידו נפילים מהם".
לפירושו, ההבדל המהותי בין 'הימים ההם' לבין 'אחרי כן' – וכפי שהערנו לעיל, מלשון הפסוק משמע שאכן קיים הבדל כזה – הוא ש'הימים ההם' הם הימים הקרובים לראשית הבריאה, שאז האנשים היו 'בני אלוהים' – גדולים וחזקים בטבעם, כפי שהסביר הרמב"ן לעיל, ואילו 'אחרי כן' הוא בדורות שאחריהם; הפסוק מחדש שאף על פי שהיתרון שהיה לבני האלוהים נבע מהיותם קרובים ליצירה האלוהית הישירה של אדם הראשון – יתרון כעין זה היה קיים גם בדורות שבהם כבר לא היו 'בני אלוהים', בקרב צאצאיהם 'הנפילים'.
שלא כפירוש אבן עזרא, הרמב"ן נוקט כפי הפשט שלא נותר שריד מאותם נפילים לאחר המבול, ולפיכך מפרש ש'אחרי כן' היינו דווקא עד המבול; והמילים 'אשר מעולם' אין מובנן שהגיבורים הידועים היום הם המשך של משפחת הנפילים שהיתה קיימת מעולם, אלא "כי האנשים אחרי המבול כאשר יִראו גיבורים, יזכירו [את] אלה, ויאמרו: כבר היו גיבורים מאלה לעולמים אשר היו לפנינו, והיו 'אַנְשֵׁי הַשֵּׁם' בכל הדורות אחרי כן" – כלומר צאצאי בני האלוהים הם אותם גיבורים שהבריות רגילות להזכיר כאגדה קדומה שהיו מעולם, בזמני קדם, והרי הם 'אנשי שם' – מפורסמים וידועים.[13]
פירוש ה'תולדות יצחק'
ה'תולדות יצחק' פירש ש"אַחֲרֵי כֵן" היינו אחרי האמור בפסוק ג: "וַיֹּאמֶר ה': לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם בְּשַׁגָּם הוּא בָשָׂר, וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה". פסוק זה נאמר בין תופעת "וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ" שבפסוק ב, לבין תופעת "אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶל בְּנוֹת הָאָדָם" שבפסוק ד. לפירושו, אמירת הקב"ה בפסוק זה מהווה התראה על בוא המבול בעוד מאה ועשרים שנה, והיא אשר גרמה לתמורה שחלה בהתנהגות בני האלוהים, כפי שמתבטא בשינוי שבין פסוק ב לפסוק ד:
"הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ" – הם ענקים, שאותם בני השרים היו גיבורים גדולי הקומה; "וְגַם אַחֲרֵי כֵן אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶל בְּנוֹת הָאָדָם וְיָלְדוּ לָהֶם" – הכוונה, שבתחילה הרשיעו שהיו גוזלים הבנות בעודן בבית אביהן ולוקחים אותן לנשים, אבל אחר התראת המבול לא הרשיעו כל כך לגזול אותן, אבל היו באים דרך זנות לבנות האדם.
פירוש רמ"ד וואלי
ראינו לעיל את שיטת רמ"ד וואלי, לפיה הפסוק מתפרש כך: "הַנְּפִלִים", שהם המלאכים שנפלו ממקומם בשמיים, "הָיוּ בָאָרֶץ" בימים הקדמונים, "וְגַם אַחֲרֵי כֵן" כשכבר לא היו נפילים בארץ, היו את "בְּנֵי הָאֱלֹהִים" שהם המלאכים שירדו מרצונם לאחר מכן, ואף כשגם הם כבר לא היו, היו בעולם צאצאיהם שנולדו מבנות האדם; ומציין הפסוק שצאצאים אלו הם הגיבורים הידועים בזמן כתיבת התורה (כמו אלו שפגשו המרגלים בארץ ישראל), "אַנְשֵׁי הַשֵּׁם" – בעלי שם, מפורסמים בגודלם ובגבורתם, וידועים בכך שהם "מֵעוֹלָם", כלומר שמשפחת גיבורים זו קיימת מאז ימיה הראשונים של האנושות.[14]
[1] רס"ג, אבן עזרא, רד"ק, בכור שור, הגר"א
[2] את הכינוי 'נפילים', לשיטה זו, יש שפירשו בדרכים נוספות: החזקוני פירש: "נפלאים בגובה, חסר א', דוגמא 'וְנִפְלִינוּ אֲנִי וְעַמְּךָ' (שמות לג טז)" – כלומר נבדלים ושונים משאר בני האדם. 'פענח רזא' כתב: "שכל הרואה אותם ידמה בנפשו מרוב גובהם שייפלו עליו".
[3] בפרק ה פס' ד הביא את הסבר הרמב"ם שהאריכו אותם יחידים ימים מחמת הנהגות בריאותיות מיוחדות שהיו ידועות להם.
[4] כדברי המרגלים: "וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים, וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם" (במדבר יג לג).
[5] יישוב לכך מופיע במדרש ה'ספרי' (בהעלותך פו): "מה היו בני הדיינים עושים, היו אוחזים נשים מן השוק ומענים אותם. אם כך היו בני הדיינים עושים, קל וחומר לשאר הדיוטות". אך בפשט הפסוק לא משמע כך, וגם את הקל וחומר ניתן לדחות ולומר שאדרבה בני הדיינים מועדים לכך יותר, כמו שהתבאר לעיל. ואבן עזרא יישב זאת כך: "וטעם הבנים, כי תאוותם גדולה מאבותם", וגם בזה יש מן הדוחק.
[6] המעשה רמוז בתלמוד (יומא סז ע"ב), בו מובאת ברייתא האומרת שהשעיר לעזאזל "מכפר על מעשה עוזא ועזאל" – הם המלאכים שנפלו מן השמיים, כפי שיובא לקמן, ו"מעשה עזא ועזאל" היינו איסורי עריות.
[7] מעשה זה מופיע גם במדרשים מאוחרים יותר (בראשית רבתי כאן, ילקוט שמעוני רמז מד), ושם במקום 'עזא' מופיע 'שמחזאי'.
[8] אם כי "בני האלוהים" מתורגמים שם כ"בני רברביא", כשיטה א.
[9] לפירושו, התיאור שמופיע במדרש הנזכר מהווה עירוב של שני השלבים.
[10] נראה שאין הכוונה לבנות שהיו שוות להן במימדים והתכונות המיוחדות, שאם כן גם הן היו נקראות "בנות אלוהים" ולא "בנות האדם", אלא לבנות רגילות שהיו גבוהות ובריאות יותר מהשאר.
[11] רעיון זה מופיע גם בדברי התלמוד (חולין צב ע"א-ע"ב), האומר כי אף על פי שבני נח אינם מקייימים את המצוות שנצטוו בהן, ישנן שלוש הנהגות אנושיות בסיסיות שהם מקיימים: "אחת שאין כותבין כתובה לזכרים, ואחת שאין שוקלין בשר המת במקולין, ואחת שמכבדין את התורה". ופירש רש"י: "שאין כותבין כתובה לזכרים – דאף על פי שחשודין למשכב זכור ומייחדין להם זכר לתשמישן, אין נוהגין קלות ראש במצווה [=ציווי, איסור] זו כל כך שיכתבו להם כתובה"; כלומר, למרות שהם עוברים על האיסור, מודעים הם לכך שאין זה לגיטימי, ואינם מזלזלים בציווי ה' בצורה כה קיצונית כך שיכתבו לזה כתובה – מעשה המבטא, כאמור, ניגוח ומחיקה מוחלטת של עצם יסוד הציווי.
[12] זבחים קיג ע"ב, ראה שם בביאור האופן שבו ניצל ממי המבול
[13] לפירושו, מה שאמרו המרגלים "וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים" (במדבר יג לג) לא היה נכון, שכן הנפילים שראו בארץ לא היו "מִן הַנְּפִלִים" הקדמונים; אך ניתן לפרש בדוחק שכוונתם היא שנפילים אלו דומים לקדמונים, ואף הם "מִן הַנְּפִלִים" – כלומר מתוך קבוצת הנפילים ("מִן" במובן של יחידים מתוך קבוצה). ושם כתב הרמב"ן: "והם מן הנפילים הקדמונים אשר שמעתם עליהם כי 'הֵמָּה הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם אַנְשֵׁי הַשֵּׁם'. ולפי שהיה עניין הנפילים שבדורות נח נודע בעולם, הזכירו להם שאלו בני הענק מהם כדי ליראם ולבהלם" – אך לא מוכרע מדבריו אם היו אלו דברי אמת או לא.
[14] לא מפורש בדבריו כאן שאכן הענקים שבזמן כתיבת התורה הם המשך לדורות הנפילים (כאבן עזרא דלעיל, ולא כרמב"ן), אך השלמנו זאת על פי המשתמע מדבריו כאן ובבמדבר יג לג.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
