"עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ" – שלמות האיש והאישה

"וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים: לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ; אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר, כְּנֶגְדּוֹ" (בראשית ב יח).

נאמרו פירושים רבים למהותו של אותו חיסרון שמחמתו "לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ", וממילא למהותה של השלמת חיסרון זה: "עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ". במאמר זה נדון בפירושים אלו, שחלקם גם משקפים מזוויות שונות את מודל הזוגיות לאור היהדות.

פירוש רש"י

רש"י כתב: "'לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ' – שלא  יאמרו שתי רשויות הן, הקב"ה בעליונים יחיד ואין לו זוג, וזה בתחתונים ואין לו זוג". פירוש זה הוא על דרך הדרש (ומקורו מפרקי דר' אליעזר יב),^[1] אך מהפשט נראה שה"לֹא טוֹב" הוא מכיוון שאין "עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ", ואילו לפירוש זה אין צורך דווקא ב'עזר' כדי שהאדם לא יהיה יחיד בעולמו!

את הביטוי "עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ" פירש: "זכה – 'עֵזֶר', לא זכה – 'כְּנֶגְדּוֹ' להילחם"; גם פירוש זה הוא על דרך הדרש (ומקורו בבראשית רבה יז ג, וכעין זה ביבמות סג ע"א), אך לפי הפשט מסתבר שאין כוונת הכתוב לשני מצבים שונים, וכן הפירוש "כנגדו להילחם" ודאי שאינו כפי הפשט.^[2] ואכן בפרקי דר' אליעזר (שם) פירוש זה מובא כדרשה, שאף מבוססת על שינוי לשון הכתוב: "רבי יהודה אומר: אל תקרי 'כְּנֶגְדּוֹ' אלא 'לְנַגְּדוֹ' - אם זכה תהיה לו עזר, ואם לאו - לנגדו, להילחם" – מה שמוכיח שאין זה פשוטו של מקרא.

ייתכן שפרקי דר' אליעזר ורש"י מביאים פירוש דַּרְשָׁנִי זה מכיוון שהוא מהווה השלמה לפירושם לתחילת הפסוק, לחשש הקיים בהיות האדם לבדו: כשם שהבריות עלולות לומר "הוא שבְּרָאָנוּ", כך גם האישה, שכן נבראה אחריו, והאדם יהיה בעיניה "יחיד בעולמו" ותראה את עצמה כנתונה תחת מדרגתו, ומאחר וכך – גם  שאר הברואים עלולים לומר כן (אף על פי שההשוואה לעניין העדר פרייה ורבייה לא תהיה). לכן נבראה האישה כך שבטבעה חקוק גם "כנגדו להילחם", וכשהיא מתנגדת לאדם ניכר לכל שהם שווים ואין האדם יחיד ועליון בעולם; וגם אם יהיה בבחינת 'זכה' ולא תילחם בו בפועל, מכל מקום טבע זה יתבטא ביחסה כלפיו.

פירושי ספורנו ואברבנאל

הספורנו פירש שמתפקידי האישה הוא להיות "עזר" – לספק  לאדם את צרכיו הגשמיים, כדי שיהיה פנוי לעיסוקים רוחניים, ולפי זה פירש ש"כנגדו" היינו שווה לו בטבעה:

עזר שיהיה כמו שווה לו בצלם ודמות, כי זה הכרחי לו בידיעת צרכיו והמציאם במועדם. ואמר כנגדו כי הנכנס לכף [המאזניים] נגד דבר אחר כשיהיה שווה לו ב[מ]שקל יהיה נגדו בקו ישר [...] אמנם לא היה ראוי שיהיה העזר שווה לו לגמרי, כי אז לא היה ראוי שיעבוד וישרת אחד מהם לחבירו.

לפירוש זה, האדם עומד במרכז והאישה טפלה לו; היא נבראה בצלם ובדמות כמותו כי כך הכרחי כדי שתכיר את טבעו וצרכיו של האדם, אך אינה "נגדו" – מולו בשווה לו, אלא "כנגדו", במעמד קרוב לזה.

בדרך זו פירש גם האברבנאל, וכתב פירוש נוסף בשם 'האפודי' לכ' שב"כנגדו": לא שבהכרח תעמוד מולו בפועל, אלא שגם אם פיזית לא תעמוד לפניו – תמיד  תהיה מוכנה לעזרתו או פועלת לטובתו, "כאילו עומדת לפניו תמיד". בשונה מהספורנו שפירש ש"נגדו" הוא מולו באופן מופשט, כלומר במדרגת האישיות, האפודי מפרש ש"נגדו" הוא עמידה מולו במציאות, כפי הקריאה הפשוטה בפסוק.

פירושי אבן עזרא ורש"ר הירש

אבן עזרא כתב: "ו'עֵזֶר' - כטעם 'טוֹבִים הַשְּׁנַיִם מִן הָאֶחָד' (קהלת ד ט)"; בשונה מהפירוש הקודם,  לפי פירושו אין מטרת האישה להיות עזר לאיש, אלא מעצם מציאותם של שניים כל אחד הוא עזר לשני.

ב'שיטה אחרת' השלים את הפירוש ופירש גם את "כְּנֶגְדּוֹ": "'כְּנֶגְדּוֹ' – כמו  '[וְאִם יִתְקְפוֹ הָאֶחָד] הַשְּׁנַיִם יַעַמְדוּ נֶגְדּוֹ' (שם ד יב), כי האישה הפך האיש, כאשר הזכיר בעל ספר היצירה אמ"ש בזכר ואש"ם בנקבה".

לפירושו, "נֶגְדּוֹ" בהקשר זה אינו 'שווה לו' (כפירוש הספורנו), אלא 'מולו'; ולא במובן הפיזי כאברבנאל, אלא במובן המהותי – הפוך  ממנו, כמו שבפסוק בקהלת השניים עומדים מול התוקף, בכיוון הפוך משלו. כוונת הדברים היא שהאיש ואישה הפוכים זה מזו במהותם הרוחנית (וכמו שמביא מספר יצירה, ששונים הם באופן המיזוג של האש והמים, שמסמלים את מידות הדין והרחמים). עניין היות העזר 'כנגדו' דווקא הוא, שכך מהויותיהם משלימות זו את זו ויוצרות 'אדם' שלם.

לפי זה ניתן לומר, שהביטוי "עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ" כולל שתי בחינות המקבילות לשני החסרונות שב"הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ"; החיסרון הפרקטי מתמלא בהיות לו 'עזר', והחיסרון המהותי של העדר צורת אדם שלם מתמלא ב'כנגדו'.

בכיוון דומה פירש רש"ר הירש, מתוך עמידה על המורכבות שבמושג 'נגדו', שמצד אחד מבטא שוויון, ומאידך – ניגודיות:

האישה הועמדה בתחום פעילות האיש; שם היא חסרה, ושם תהא "עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ". ו"עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ" איננו מביע שיעבוד, אלא שוויון גמור ועצמאות שווה. האישה היא "כְּנֶגְדּוֹ", לצידו של האיש, מקבילה לו, בשורה אחת. [...] האישה נוטלת חלק מן החובות, הכלולות בתפקיד האדם; כך יוכל האיש למלא ביתר שלימות את החובות שעדיין נותרו לו. אך לשם כך יש צורך, שה'עזר' יהא 'כנגדו' – לא  'עימו': אל יפעל עימו במקום אחד, אלא יפעל כנגדו במקום אחר, בשורה אחת ממולו. אילו היה העזר נוצר בדמות איש, היו מוטלות עליו כל חובות האיש, ואף הוא היה זקוק ל'עזר'. משום כך הוא נוצר כאישה; האישה עומדת בצד האיש, לא עימו ולא תחתיו; היא פועלת 'כנגדו', בשורה אחת ובנקודה אחרת. כל אחד יפעל בתחום המיוחד לו, וכך ישלימו זה את זו.

לפירושו, "כְּנֶגְדּוֹ" מתפרש כפירוש הספורנו דלעיל – בשווה לו (ולדעתו הכ' אינה כ' הדמיון שממעטת מהשוויון המוחלט), וגם כפירוש אבן עזרא – בכיוון הפוך משלו. בין האיש והאישה ישנו שוויון גמור, אך לא זהוּת. האישה אינה העתק של האיש, אלא עומדת כשפניה לכיוון ההפוך, למגמה שונה מזו של האיש. לכל אחד מהם מהות שונה ותפקיד ומגמה שונים, אך אינם שוללים אלו את אלו, אלא אדרבה – משלימים אלו את אלו.

פירושי הרמב"ן והרשב"א

בשונה מהפירושים דלעיל, הרמב"ן מפרש כי אמירה זו מתייחסת לאופן ההולדה של האדם:

איננו נראה שנברא האדם להיות יחיד בעולם ולא יוליד, שכל הנבראים זכר ונקבה מכל בשר נבראו להקים זרע, וגם העשב והעץ זרעם בהם. אבל ייתכן לומר כי היה כדברי האומר דו פרצופים נבראו, ונעשו שיהיו בהם טבע מביא באיברי ההולדה מן הזכר לנקבה כח מוליד, או תאמר – זרע, כפי המחלוקת הידוע בעיבור,^[3] והיה הפרצוף השני עזר לראשון בתולדתו. וראה הקב"ה כי טוב שיהיה העזר עומד לנגדו והוא יראנו וייפרד ממנו ויתחבר אליו כפי רצונו. וזהו שאמר "אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ".

וטעם "לֹא טוֹב" שלא יאמר בו "כי טוב" בהיותו לבדו, שלא יתקיים כן, [ו]במעשה בראשית ה"טוב" הוא הקיום – כאשר  פירשתי במאמר "וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב".

הרמב"ן פותח את הצעת שיטתו בכך שלא מסתבר שמלכתחילה נברא האדם ללא אישה וממילא ללא יכולת להוליד, שכן המשכיות הדורות היא דבר בסיסי בטבע הנבראים. לפיכך הוא נוטה לדעה שהאדם נברא מלכתחילה כזכר ונקבה המחוברים זה לזו מאחוריהם, ומה שכתוב (בפס' כא) "וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו" היינו אחד מצדדיו.^[4] באופן זה – אומר הרמב"ן – היה  הכח המוליד עובר מהזכר לנקבה בדרך תוך-גופית, ונמצא שמראשית יצירתו יכל האדם להוליד.

פירוש אמירת הקב"ה בפסוקנו הוא: לא טוב שהאדם ימשיך להיות כפי שהוא עתה, שזוגתו מחוברת אליו מאחוריו וכך הוא גוף אחד הקיים 'לבדו'; אעשה שהעזר והשותף שלו בהולדה – לא יהיה מאחוריו אלא 'כנגדו', מולו. בסוף דבריו מדגיש שאין זו הימלכות וחרטה מחמת שהמצב הנוכחי אינו טוב, אלא שמלכתחילה נוצר כך האדם באופן זמני ולא באופן 'טוב' – דהיינו באופן הראוי להיות קיים תמיד.

גם בשו"ת הרשב"א (ח"א סי' ס) פירש שהכתוב מתייחס לעניין ההולדה: "אמר הכתוב 'אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ', רוצה לומר שהוא מוליד כמינו. שאין הנולד ממי שאינו מינו 'כְּנֶגְדּוֹ' וכיוצא בו". אך בשונה מהרמב"ן שפירש על פי הדעה שהאדם נברא מתחילה זכר ונקבה מחוברים, ומשמעות הכתוב היא "אעשה שהעזר (הקיים כבר) יהיה כנגדו", הוא מפרש על פי הדעה השנייה שמתחילה נברא אדם לבדו ואחר כך נעשתה האישה, ומשמעות הכתוב היא: אעשה (מהצלע שאקח ממנו) אישה שתהיה לו לעזר בהולדה, והיא תהיה 'כנגדו' דהיינו ממינו, אנושית כמותו (כעין פירוש הספורנו).

פירוש הראב"ד

הראב"ד בהקדמתו לספרו ההלכתי 'בעלי הנפש', פירש את הביטוי "עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ" כמציין את הייחודיות שבזוגיות מין האדם ואת יתרונה על פני זוגיות בעלי החיים, ותולה זאת באופני יצירתם השונים:

ומה נפלאו מעשי הבורא ומי יבין סודם, כי כל הנבראים נבראו זכר ונקבה, והאדם נברא אחד ואחר כך ברא לו ממנו עזר כנגדו [...] כי לטובת האדם ולהנאתו בראו האל אחד, כי אילו נבראו זכר ונקבה מן האדמה כאשר נבראו שאר כל הנבראים היתה האישה אצל האדם כבהמה הנקבה אצל הזכר, שאינה מקבלת עליה שולטנות הזכר ולא עומדת אצלו לשימושו [...] גם אינם מיוחדים זה לזה, לפי שתחילתם זה נברא בפני עצמו וזה נברא בפני עצמו.

ולכן ראה הבורא צורך האדם והנאותיו, וברא אותו יחידי ולקח אחת מצלעותיו ובנה ממנה את האישה, והֵביאה אל האדם להיות לו לאישה ולהיותה אצלו לעזר ולמסעד מפני שהיא נחשבת אליו כאחד מאיבריו [...]. ואמר "לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ", כלומר אין טוב שיהיה האדם מתבודד כמו הבהמה שאין הנקבה מתייחדת אל הזכר, ולכן "אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ", אבראנו בעניין שתהיה לו עזר כנגדו: 'עזר' – שתהיה  משמשתו בכל צרכיו, 'כנגדו' – שתהיה  עומדת אצלו תמיד. על כן בראה הבורא מגוף האדם.^[5]

בעלי החיים נוצרו כל פרט בנפרד – הזכר לעצמו והנקבה לעצמה; לפיכך בהמשך ההיסטוריה אין בהם טבע של זוגיות זכר מסויים עם נקבה מסויימת, והחיבור ביניהם הוא מקרי ולא מהותי. לעומת זאת, במין האדם האישה נוצרה מגוף האיש, ולפיכך זוגיות האיש והאישה מתקיימת רק מתוך מסגרת שמייחדת אותם זה לזו, ובה הם כאילו עומדים תמיד זה מול זו ואינם פונים לכיוונים אחרים.

לדברי הראב"ד, התיאור "לְבַדּוֹ" אינו מתייחס דווקא למצב שבו האדם שרוי ללא אישה, אלא אף אם ישנה אישה עימו בעולם אך אינה מיוחדת לו בקשר פנימי – הרי הוא 'לבדו', ומצב זה 'אינו טוב'. כפי שהזכרנו לעיל, זוגיות איש ואישה יוצרת אותם יחד לצורת אדם שלם, ויש בכך ערך עליון ומהותי הרבה מעבר לרובד המעשי של המשכיות הדורות הקיים גם אצל בעלי החיים; לפיכך אומר כאן הקב"ה שיש לעשות לאדם "עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ" – אישה שתהיה מיוחדת לו.

לפירוש זה, ניתן לפרש שהכ' במילה "כְּנֶגְדּוֹ" מורה שאין הכוונה שתהיה מולו ממש, אלא שאף כשמבחינה פיזית אינה עומדת מולו, היא אגודה בו ומיוחדת לו כאילו עומדת נגדו (וכעין פירוש 'האפודי', אך לא רק לעניין הסיוע אלא בעיקר לעניין ברית הזוגיות הכרותה ביניהם).

פירוש נוסף

ניתן לפרש באופן נוסף:

"לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ" – משום  שבמצב זה אינו יכול להוציא אל הפועל, לבטא ולפתח, את המידות הטובות שבין אדם לחבירו – העזרה, הנתינה, ההתחשבות וכדומה; הצורך בהיות מידות אלו באדם אינו נובע מכך שיש אנשים זולתו הזקוקים לעזרתו, אלא הן נצרכות עבור האדם עצמו, על מנת שיהיה אדם טוב ומוסרי. המידות שבין אדם לחבירו מהוות גם בסיס למערכת היחסים שבין אדם למקום,^[6] והן מהוות חלק משלימות האדם. בהיות האדם לבדו, ללא יכולת להוציא אל הפועל מידות אלו ולפתחן, הן תשקענה ותתנוונה בקרב נפשו, וכך מעמדו המוסרי יהיה חסר.

לפיכך, "אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר" – האישה  תהיה לאדם לעזר, בעצם זה שהוא יעזור לה; בכך היא תהיה לו לעזר להביא את עצמו לשלימותו הרוחנית, על ידי פיתוח וביטוי של מידות טובות ומוסר (כמובן, על גבי המובן הפשוט של 'עזר', ואין מקרא יוצא מידי פשוטו).

עזרה זו תהיה "כְּנֶגְדּוֹ" – מולו ובשווה לו; ויש לך שני מובנים: האחד, שבאותה המידה שבה הוא יעזור לה (בפועל) כך היא תעזור לו (לתיקון מידותיו והשלמתו הרוחנית), משום שזו תוצאה של זו, כאמור; לפי זה מובנת משמעות הכ' ב"כנגדו" – כפי אותה המידה שהוא יגיש עזרה, נתינה ותמיכה לאישה העומדת נגדו, כך היא תהיה לו לעזר להביא את עצמו לשלימות מוסרית על ידי מימוש מידותיו. המובן השני הוא, שכל מערכת יחסים זו תהיה הדדית: גם היא תעזור לאדם ותממש כלפיו את המידות התרומיות שבין אדם לחבירו, כפי המובן הפשוט של הכתוב, ובכך הוא יהיה לה לעזר רוחני, כאמור. שניהם יעמדו זה מול זו, במעמד שווה והדדי של עזר גשמי ורוחני.

[1] "אמר הקב"ה: אני יחיד בעולמי וזה יחיד בעולמו. אני אין פרייה ורבייה לפני, וזה אין פרייה ורבייה לפניו. לאחר כן יאמרו הבריות, הואיל ואין לפנייו פרייה ורבייה: 'הוא שבְּרָאָנוּ!' – "לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ'".

[2] יש לציין כי מובנה המקורי של המילה 'נגד' (על כל הטיותיה) הוא 'מול', ומזה נגזר הפועל 'להתנגד', שמובנו הוא 'לעמוד מול' ובדרך כלל משמש במובן של עמידה מול מישהו מתוך מלחמה וכד', אך בפסוקנו ודאי שהפשט הוא במובן של 'מולו', וכפי שנראה בפירושים הבאים.

[3] ראה פירושו לויקרא יב ב

[4]  "'וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו' - רב ושמואל: חד אמר פרצוף, וחד אמר זנב" (ברכות סא ע"א, עירובין יח ע"ב).

[5]בדומה לזה כתב הרשב"א (שם): "[...] שתהא האישה לקוחה מגופו ומצלעותיו להיותה כאחד מאבריו ולהשתוקק בתועלת בעלה והבעל משתוקק בתועלתה. [...] על כן נבראת עצם מעצמיו, להיות הדבקות בהם אמת וחזק יותר מדבקות הבן לאב ולאם שהוא מגופם, כי זה יותר - דבר שנלקח חלק ממש מאבריו".

[6] דוגמה לדבר: בתלמוד (שבת לא ע"א) מסופר על גוי שבא אל הלל כדי להתגייר על מנת שילמדנו את כל התורה על רגל אחת, ואמר לו הלל: "דעלך סני לחברך לא תעביד" [=מה שעליך שנוא, לחברך אל תעשה], ופירש שם רש"י שדבר זה כולל את התורה כולה: "רֵעֲךָ וְרֵעַ אָבִיךָ אַל תַּעֲזֹב' (משלי כז י) – זה  הקב''ה; אל תעבור על דבריו, שהרי עליך שנאוי שיעבור חברך על דבריך".

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.