בפרשת כי תבוא מתוארת כריתת ברית חדשה עם ישראל. לאורך התורה כולה הקב"ה הולך ומקרב את עם ישראל אליו באופנים שונים. אך רק ברגעים מיוחדים, בשלבים המכוננים של האומה, הוא כורת עם ישראל ברית. מתחילת התורה ועד כה הופיעו ארבעה מעמדים של ברית: הקב"ה כרת ברית עם נח לאחר המבול, לאחר הופעת אברהם וזרעו בעולם, הקב"ה כרת ברית עם אברהם אבינו בברית בין הבתרים, ומאוחר יותר ברית נוספת בברית המילה. ברית נוספת נכרתה עם ישראל בהר סיני בהיותם לעם ה'. וכעת – עם חתימת התורה ועל סף הכניסה לארץ נכרתת הברית החמישית המופיעה בתורה: "אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה לִכְרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מוֹאָב מִלְּבַד הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת אִתָּם בְּחֹרֵב" (דברים כח, סט).
אולם בנוגע לברית זו עולה שאלה: הבריתות שהופיעו בתורה עד כה כללו דברי הסכמה ושותפות משני הצדדים הכורתים את הברית, וכן מעשה המאשר את הברית ונותן לה תוקף: בברית עם נח – נח הקריב לקב"ה והקשת בענן נקבעה כאות הברית; בברית בין הבתרים אברהם לקח על פי ציווי ה' את בעלי החיים ובתר אותם, ואז בתור מעשה ברית התרחש מחזה של מעבר השכינה בין הבתרים; בברית המילה מצוות המילה היא מעשה הברית ועשייתה על ידי ישראל מביעה את הסכמתם ושותפותם בברית; בברית סיני ישראל אמרו: 'נעשה ונשמע', ומשה היזה על העם את דם הברית. על מנת להרחיב את השאלה נציין ששני המאפיינים של הברית – הצהרת הסכמה ומעשה מחייב, מופיעים לא רק בבריתות בין הקב"ה לישראל, אלא גם בברית בין שני אנשים שונים. לדוגמה אברהם העביר לאבימלך שבע כבשות בברית ביניהם בבאר שבע. באופן דומה: יעקב ולבן כרתו ברית על בסיס הקמת גלעד אבנים והזבחים שנעשו שם. ברית שלימה כוללת הבעת שותפות של שני הצדדים, ומעשה המכיל את הברית ונותן לה תוקף.
לאור זאת עולה שאלה על הברית המתחוללת בערבות מואב: משה עומד ומודיע לעם בשם ה' את כללי הברית, אך היכן ההסכמה של ישראל לברית, ומה הוא המעשה שהחיל ברית זו?
המפרשים עסקו בכך והעלו כמה אפשרויות:
א. עצם עמידת ישראל במעמד נאום הברית של משה היא מעשה הסכמה. כך כותב הספורנו (כט, יא וכן משמע במלבי"ם): "'אתם נצבים' עם כל זה הסדר וההסכמה מוכנים להיות עוברים בברית ומזה נראה שכולכם חפצים לקבל עליכם בלב שלם".
באופן דומה פירש במגיד מישרים (פרשת ניצבים) שישראל עמדו וקיבלו עליהם את הברית על פי הכלל של שתיקה כהודאה: עצם העובדה ששמעו כולם את דברי הברית ולא מחו מעידה על קבלה והסכמה.
ב. במעמד בערבות מואב ישראל עמדו ונשבעו. במסכת נדרים (כה א) מחדשים חז"ל שאף שלא נכתב בתורה, בברית בערבות מואב ישראל נשבעו על שמירת התורה[1]. וכן ר' יוסף בכור שור (כט, א וכן כד) מבאר שישראל קיבלו על עצמם מדעת את הקללות. הוא מבאר שהפסוק 'לעוברך בברית ה' אלוקיך ובאלתו' כולל הסכמה של ישראל – הם ישבעו על כך. וכן אומר רבנו בחיי על פי הפירוש הראשון.
ג. בערבות מואב התרחש מעמד של קרבנות וזריקת דם. הרמב"ן (תחילת ניצבים) כותב כי יתכן שכמו בהר סיני, גם בערבות מואב ערך משה מעמד של ברית שכלל זריקת הדם באגנות, אלא שלא הוצרך להזכיר את זה.
ד. ישראל קיבלו את הברית כאשר קמו ואמרו: 'הנסתרות לה' אלוקינו'. הכתב והקבלה (כט, כח) מחדש שהפסוק שהנסתרות לה' אלוקינו' אינו חלק מדברי משה, אלא הוא התשובה של עם ישראל לדבריו: "והנה ההערה גדולה מאד איך יעבירם משה בברית התורה, והם לא יקיימו ויקבלו דברי הברית הזאת בפה מלא, כמו שעשו בברית הראשון? ולולי דמסתפינא הייתי אומר כי מאמר פסוק זה: 'הנסתרות וגו'' הוא מאמר המקהלה (קאָהר), והיא תשובת ישראל אל משה, ובזה קיימו עליהם ועל זרעם אחריהם דברי הברית הזאת באמרם: 'הנסתרות לה' אלהינו, והנגלות וגו'' ומי שיעבור בסתר יהיה משפטו בידי ה' לבדו היודע תעלומות לב, ואין אדם יודע טומנתו של חברו, אבל אם תהיה בגלוי יהיה חוב לנו ולבנינו לבער הרע מקרבנו, ואם לא נעשה בהם דין יענשו הרבים על פשעי היחיד".
בדרך זו פירש גם באור החיים (כט, כח): "הנסתרות וגו' והנגלות. פירוש: היא תשובת ישראל למשה, שהנסתרות לא יתחייבו בהם אבל הנגלות קיימו וקבלו עליהם הערבות, ואומרו ולבנינו עד עולם כאן קבלו עליהם ועל זרעם אחריהם כמו שהתנה משה בפסוק ולא אתכם וגו' כמו שפירשנו".
ה. על גבי דברי המפרשים ניתן להציע אפשרות נוספת: בברית בערבות מואב ישנו חידוש מיוחד הנוגע לכלל ספר דברים: את הברית הזאת לא הקב"ה אמר לישראל, אלא משה הוא שעמד והודיע את כל דבריה לישראל. ככלל חומש דברים מיוחד בכך שבמהלכו משה מכתיב את התורה בתור נציג ה', אך בו זמנית משה הוא נציגם של עם ישראל המקבל את דברי התורה מטעם העם. הרי משה הוא מנהיג הדור שעמד בשם ישראל על הר סיני לקבל את התורה. הוי אומר שבברית של ערבות מואב מתרחש מעמד מיוחד בו אותו אדם הוא גם נציג של הקב"ה וגם נציג של ישראל.
ניתן להמשיל זאת לשני צדדים המקיימים עסקה ביניהם. בדרך העולם – כל צד יכול לשלוח בא כוח מטעמו, ומעשה החתימה של שני באי הכוח מכל צד יתן תוקף לעיסקה. אך יש מצב מיוחד בו אותו אדם ממונה כבא הכוח של שני הצדדים. במקרה כזה אין לו אלא לכתוב במעמד עצמו מסמך ובו הוא מאשר בחתימתו את תוקף ההסכמה של שני הצדדים.
מתוך כך מובן שאין צורך לחפש מעשה של הסכמה מצד ישראל מלבד נאומו של משה. הברית בערבות מואב נכרתת מעצם העובדה שראש העם משמיע לעם בעצמו את חובת קיום המצוות. הוא משמיע את אזהרות הברית לא רק בתור שליח ה', אלא גם כמלך העומד ומודיע לעמו מה היא דרך ההתנהלות הנקבעת כחוק בהתאם לאופי העם ותכונותיו.
נמצא שבברית מואב יש חידוש עצום ובו התרחש חיבור כה גדול בין שני הצדדים הכורתים את הברית – הקב"ה וישראל – עד ששני הצדדים שולחים את אותו הנציג עצמו לשם כריתת הברית. כלומר לקראת סוף חיי משה הוא עצמו גילם את החיבור הגדול ביותר האפשרי בין שמים וארץ, עד שלא היה עוד צורך במעשה נוסף של ברית בכדי לקבוע את מחויבות ישראל לנהוג על פי דרך ה'.
[1] זה לשון הגמרא שם: "ואכתי לא עביד דמישתבע אדעתא דנפשיה? והתניא: וכן מצינו במשה רבינו, כשהשביע את ישראל בערבות מואב, אמר להם: הוו יודעים, שלא על דעתכם אני משביע אתכם אלא על דעתי ועל דעת המקום, שנאמר: ולא אתכם לבדכם וגו'; מאי אמר להו משה לישראל? לאו הכי קאמר להו: דלמא עבידתון מילי ואמריתון על דעתינו, משום הכי אמר להו על דעתי...".
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.