מסדר הדברים בסוף פרשת כי תבוא ובתחילת פרשת ניצבים נראה היה שכבר הסתיים הנושא של הברכות והקללות. אולם אז מגיעים גילויים חדשים אודות הטוב והרע שיופיעו לאורך חיי עם ישראל: מתגלה כי בסופו של דבר הטוב והרע אינן שתי אפשרויות שוות בחיי האומה, אלא הטוב חזק מן הרע. גילוי זה מופיע באופן כפול: גם מצד תהליכי ההיסטוריה העתידית, וגם מצד הבחירה: מצד האפשרויות של ישראל לחטוא לעומת האפשרות שלהם ללכת בדרך הישר.

א.      הטוב חזק מן הרע בהיסטוריה

פרק ל בפרשת ניצבים פותח בהתיחסות למצב היסטורי לא פשוט: עם ישראל עתיד לעמוד במצב בו כל הברכות אך גם כל הקללות יבואו עליו: "וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ...". פסוק זה משנה בבת אחת את המבט על מסכת הקללות הארוכה שתוארה בפרשת 'כי תבא': היא לא נתפסת רק כאיום ואפשרות עתידית תיאורטית, אלא כהנחה הסתורית שביום מן הימים עם ישראל עתיד ככל הנראה לחוות הכל על בשרו. כשקוראים את הקללות קשה לשער עד כמה קשה יכולה להיות ההתגשמות של כל הקללות, וכעת התורה מתייחסת למצב עתידי זה. בנקודה זו, המבט החוזר על הברכות והקללות נראה קודר ביותר.

ודוקא אל מול מצב זה, חשוב מאד לראות מה התורה אומרת עליו. היא ממשיכה ואומרת מיד כי הקללות יובילו באורח כמעט סיבתי אל תשובה ועבודת ה': "...וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה. וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ. וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה. אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ. וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ". המלבי"ם (ל א) כותב כי כאן מתבשרים ישראל שבסופו של דבר גם הקללות תתגלנה בתור מתנה: "ירמוז שהקללה גם כן מתנה כמו הברכה, להביאך לתכלית הנרצה: 'והשבות אל לבבך'. יצוה להשיב אל לבו, וגם יעוד והבטחה, שיתקיים בהם כל הברכות והקללות כנ"ל, [ואז] תשיב אל לבבך".

יעוד עתידי זה מהווה גילוי חדש ביחס לתופעת הקללות והברכות בתורה. בפרשת בחוקותי הופיעה לראשונה מסכת של קללות, ובה בישר ה' כי האחרית תהיה טובה. אולם האחרית הטובה שם לא כללה אלא הבטחה של ה' שלא ישכח את ישראל וממילא לא יביאם לכיליון. אך אין שם הבטחה גלויה שה' ישיב את ישראל לארצם וישוב להטיב להם (ויקרא כו, לט-מה): "וְהַנִּשְׁאָרִים בָּכֶם יִמַּקּוּ בַּעֲוֹנָם בְּאַרְצֹת אֹיְבֵיכֶם וְאַף בַּעֲוֹנֹת אֲבֹתָם אִתָּם יִמָּקּוּ. וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲוֹנָם וְאֶת עֲוֹן אֲבֹתָם בְּמַעֲלָם אֲשֶׁר מָעֲלוּ בִי וְאַף אֲשֶׁר הָלְכוּ עִמִּי בְּקֶרִי. אַף אֲנִי אֵלֵךְ עִמָּם בְּקֶרִי וְהֵבֵאתִי אֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם אוֹ אָז יִכָּנַע לְבָבָם הֶעָרֵל וְאָז יִרְצוּ אֶת עֲוֹנָם. וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר. וְהָאָרֶץ תֵּעָזֵב מֵהֶם וְתִרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ בָּהְשַׁמָּה מֵהֶם וְהֵם יִרְצוּ אֶת עֲוֹנָם יַעַן וּבְיַעַן בְּמִשְׁפָּטַי מָאָסוּ וְאֶת חֻקֹּתַי גָּעֲלָה נַפְשָׁם. וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם. וְזָכַרְתִּי לָהֶם בְּרִית רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם לִהְיוֹת לָהֶם לֵאלֹהִים אֲנִי ה'". מן הבשורות הללו ניתן להבין שלאחר הרעות, ישראל ישובו לנקודת הבחירה הראשונית: הואיל וה' לא יכלה אותם הם ישרדו, וכך יוכלו לעמוד במבחן מחדש, ואם יבחרו בטוב – ישובו למעלתם הראשונה.

ברשימת הקללות של פרשת כי תבא כלל לא נזכר שתהיה אחרית טובה. אל מול זאת, הפסוקים בפרשת ניצבים מחדשים שיש סיבתיות בהיסטוריה של עם ישראל: הקללות ישיבו אותנו אל ה', ויובילו אותנו אל הגאולה.

ב.       הטוב חזק מן הרע – בבחירה הנפשית

בהמשך הפסוקים בפרק ל מתגלה שגם מצד כח הבחירה השוכן בתוך הנפש של עם ישראל – גם שם הטוב גובר על רע. מיד לאחר בשורות הגאולה, משה ממשיך אל נושא שנראה חדש, אולם הוא פותח במילה 'כי' המבהירה על קשר לנושא הקודם: "כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ". מה בעצם משה אומר כאן? פסוקים אלו מבארים מדוע בעצם ברור כי התשובה תגבר על החטא והטוב יגבר על הרע. הסיבה היא שבאמת מצוות ה' הן קרובות לטבע של עם ישראל וקל לו לעשות אותן יותר מאשר לעבור עליהן. בסופו של דבר מצד תכונות הנפש של ישראל, מצוות ה' מתאימות להם וטוב להם לקיימם יותר מאשר לחטוא.

גילויים אלו שופכים אור חדש על סוגיית הקללות והברכות שהופיעו בפרשת תבוא כשתי אפשרויות שקולות העומדות זו מול זו. אך בפרשת ניצבים התגלה שהטוב חזק מן הרע משתי בחינות: גם מצד העובדה ההסטורית שכל הקללות יובילו אל גאולה ותשובה, וגם מצד העובדה הנפשית שישראל נוטים אל המצוות וחשים שהן מותאמות אליהם.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.