גרים עמונים ומואבים הם הגרים היחידים שאינם ראויים לבוא בקהל ישראל לעולם. מהו החטא האיום שעשו בני מואב, שהביא לדחייתם בצורה מוחלטת? נימוק התורה לאיסור זה מפתיע: "לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה' גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה' עַד עוֹלָם. עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם" (דברים כג, ד-ה). יש להבין: אמנם אם היו מקדמים את ישראל בלחם ומים ודאי היתה זו מידה טובה, אך האם יש כאן תביעה שהיא כה ברורה מאליה? וכי מניעת חסד כה חמורה היא? כן שואל הכלי יקר: "גם אין הדעת נותנת להרחיק שתי אומות בעבור שלא קדמום בלחם...". יש להוסיף על כך ולשאול: מדוע הימנעות זו של מואב נחשבת לחטא, והרי ישראל כלל לא היו זקוקים להם באשר היה להם מן ושליו?

מצינו בדברי חז"ל והמפרשים מספר פירושים:

א. לגימה – דרך ארץ בסיסית ביותר

סנהדרין קג: "א"ר יוחנן משום רבי יוסי בן קסמא גדולה לגימה שהרחיקה שתי משפחות מישראל שנאמר (דברים כג, ה) על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים [רש"י: שתי משפחות - עמון ומואב שלפי שלא קדמו ישראל בלחם ובמים נכתב שלא יבאו בקהל]. ורבי יוחנן דידיה אמר מרחקת את הקרובים ומקרבת את הרחוקים ומעלמת עינים מן הרשעים ומשרה שכינה על נביאי הבעל ושגגתו עולה זדון. מרחקת את הקרובים [=למדנו] מעמון ומואב..." חז"ל מלמדים כי שורש חטאם של מואב נובע מכך שמדובר ב'לגימה' – בהענקת מזון לאחרים. זהו מעשה אנושי קיומי ויסודי מאד. התורה מלמדתנו כאן כי ישנם מקרים בהם החסד איננו רק בגדר מעלה של לפנים משורת הדין, אלא הוא נחשב כיושר וכדין אשר מצופה שייעשה. הוא נתבע כיחס בסיסי ומתחייב.

במדרש ויקרא רבה (לד, ח) מבואר שהענקת מנות קיום היא מידת דרך ארץ כה בסיסית עד שהתורה שוללת מי שנמנע ממנה, גם אם לא היה בה צורך ממשי לישראל: "ר' סימון בשם ר' אליעזר אמר בה שיטה חורי: מי הן שלא עשו חסד עם מי שלא היו צריכין לחסד עמוני ומואבי עם ישראל דכתיב (דברים כג) על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים וכי צריכין היו להם ישראל? והלא כל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר היה המן יורד להן והבאר עולה והשליו מצוי להם וענני כבוד מקיפות אותם ועמוד ענן נוסע לפניהם! אלא דרך ארץ הוא הבא מן הדרך מקדימין להם במאכל ובמשתה. מה פרע להן הקדוש ברוך הוא מתוך כך? 'לא יבא עמוני ומואבי'. והרי דברים קל וחומר! ומה אם מי שלא עשו חסד עם מי שאינו צריך חסד ראה מה פרע להם שכרם, מי שאינו עושה חסד עם מי שצריך חסד על אחת כמה וכמה"[1].

ב. נבלה וכילות

בספר החינוך (מצוה תקסא) מתבאר כי החומרה של חטא מואב נובע מכך שהוא בוצע באופן רשמי ובפרהסיא. ביחסים בין בני אדם, וקל וחומר ביחסים בין לאומיים התעלמות רשמית ומופגנת היא חמורה ושלילית, בלי קשר להקשר המדויק בו היא נעשית: "משרשי המצוה. מה שמפרש בפרשה: 'על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים ואשר שכר עליך וגו''. והודיענו הכתוב מזה גודל מעלת גמילות חסדים והרחקת מדת הנבלה והכילות, ועל כן צונו לקבע שנאה עמהם שהשחיתו והתעיבו להראות תכלית רשעם ונבלותם, שלא להקדים אפילו בלחם ובמים לקראת קהל גדול עיפי הדרך העוברים בגבולם, ואשר שכר עליהם מואב את בלעם לקללם. ואף על פי שהמצרים שעבדו בנו וצערונו זמן רב לא נתרחקנו מהם כי אם עד דור שלישי. וידענו בזה שיפה לו לאדם לעשות כמה חטאים ולא נבלה אחת גדולה, כי בהסכמתו בעשית הנבלה המכערת, ולא יחוש לגלות דעתו ובושתו נגד עמים רבים מראה בזה רע מזגו ותכלית פחיתותו, וכי אין בו עוד תקנה להכשיר עצמו ולהיטיב מעשהו, ונתחזק עוותו עד שלא יוכל לתקן, ואיש כמוהו אינו ראוי להתערב בעם הקדש המבורך".

ג.  כפיות טובה – רעה כנגד טובה

דרך נוספת במפרשים מזכירה כי מעמון ומואב היתה ציפיה ליחס מיוחד לישראל, מחמת החוב המוסרי ההיסטורי שלהם כלפי ישראל. עמון ומואב חבים את עצם קיומם לישראל, ועל כן התעלמות מישראל זוהי בגידה ורוע. במדרש אגדה (כי תצא) נאמר: "'על דבר אשר לא קדמו אתכם' – לא זכרו הטובה שעשה אברהם ללוט, שאלמלא אברהם – לא נמלט לוט מסדום, שנאמר: 'ויהי בשחת אלהים את ערי הככר ויזכור אלהים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפכה' (בראשית יט כט), והם לא באו מעולם אלמלא לא ניצל לוט".

גם הרמב"ן (דברים כג, ה) הדגיש את כפיות הטובה של עמון ומואב: "הכתוב הרחיק שני האחים האלו שהיו גמולי חסד מאברהם, שהציל אביהם ואמם מן החרב והשבי, ובזכותו שלחם ה' מתוך הפיכה, והיו חייבים לעשות טובה עם ישראל והם עשו עמם רעה".

בדרשות ר"י אבן שועיב פרשת כי תצא מדגיש כי העוול המוסרי של עמון ומואב הוא אכן עצום משום שמדובר בקרובי משפחה. ציפיה יסודית היא מעם להתיחס בכבוד ולסיע לעם המקורב אליו בקשר דם: מדובר בגמילות חסדים בסיסית ביותר, וכאשר מואב ועמון נמנעו ממנה ביחס לישראל, זו התנהלות מחפירה כפליים: "והטעם על דבר אשר לא קדמו אתכם וגו'. כלומר שזה גמילות חסד שיש לאדם לגמול אותו לשונא, אף כי לאחים כמונו ובני לוט שעשה עמהם אברהם אבינו חסד גדול ולאמם, כי בזכותו נצולו מתוך ההפכה והם גמלו רעה כזאת".

ד. הצורך של הבא מן הדרך בשאלת שלומו

בזוהר מבואר כי חטא מואב לא היה נעוץ בהימנעות מן האוכל והמים עצמם אלא בעצם שאלת השלום והיחס המכבד כלפי מי שבא מן הדרך. (זוהר חדש כרך א לך לך, מב, א): "אמר ר' חייא: מכאן למדנו כל המקדים ויוצא לקראת הבא מן הדרך ונותן לו שלום מעלה עליו הכתוב כאלו אכילה ושתיה הוא נותן לו. מנא לן? מהאי קרא דכתיב: 'על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים'. וכי צריכין ישראל ללחם ולמים? והלא המן יורד להם שהיה טב ושפיר מכל אכילה שבעולם! אלא מפני שלא באו להקדים להם שלום העלה עליהם הכתוב כאילו חסרו מחייתם. וכל המקדים שלום לחברו ויוצא לו לדרך מעלה עליו הכתוב כאלו נותן לו לאכול ולשתות".

השב מדרך ארוכה של יסורים וקשיים זקוק באופן קיומי שיבואו לקבלו ולדרוש בשלומו. יש לזכור שישראל היו מצויים באותה שעה לאחר מאות שנות גלות מארצם, בהן שועבדו בפרק, הומתו באכזריות ולאחר מכן נדדו במדבריות וחוו אין סוף יסורים ומשברים. כאשר הם שבים לאחר כל אלו לארצם, הרי שהתעלמות מהם, דומה למצב בו ניצול שואה שהפך לאסיר ציון יגיע לחוף מבטחים לאחר עשרות שנות סבל ויסורים ויזכה להתעלמות מוחלטת.

מכלל הפירושים שהבאנו עד כה, מתברר כי חומרת חטאם של עמון ומואב אינה נובעת  ממעבר על איסורים חמורים במיוחד, אלא מסיבה בסיסית יותר: מעוות בדרך-ארץ, ומהעדר המידות היסודיות ביותר של אחווה, הכרה בטוב ועזרה לסובל.

אולם על גבי כל הדעות הללו, יש להביא בחשבון רמה נוספת של חטא עמון ומואב: הם לא התעלמו מנוודים פשוטים שעברו בגבולם, אלא הם התעלמו מעם ישראל, העם הנבחר על ידי ה'.

ה. חוסר הכרה בשכינה המלווה את ישראל

איסור ביאת מואבי ועמוני בקהל מיוחד הוא. הוא מופיע בין פסולי החיתון כגון כרות שופכה וממזר, אך עם זאת הוא איננו נובע מפגם נקודתי המצוי באותו האיש הפרטי, אלא נובע מתכונתה של אומתו בכללה. התורה מצביעה על שני אירועים אשר מבטאים את התכונה הרעה של מואב: האירוע הראשון הוא "עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם". פסוק זה נאמר בלשון רבים מפני שהוא כולל את עמון יחד עם מואב. אך מיד לאחר מכן מביאה התורה נימוק נוסף הנאמר בלשון יחיד מפני שהוא נוגע למואב בלבד: "...וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם לְקַלְלֶךָּ". רק מלך מואב שכר את בלעם (ביארנו על פי רבנו בחיי, ה'פנים יפות' והעמק דבר).

לו היה הנימוק הראשון עומד לבדו, יכולים היינו לחשוב כי עיקר השלילה של מואב (ועמון) היא בהיותם בעלי מידה רעה של חוסר חסד, כפיות טובה וכדומה[2]. על פי נימוק זה, שוללים היינו אותם לכאורה אף אם התנהגות זו היתה מופנית כלפי עמים אחרים ולא כלפינו. על כן בא הנימוק השני ומבאר – אין מדובר על מידה רעה גרידא, אלא על תפיסה מסויימת של אומה זו ביחס לעם ישראל. השילוב של שני החטאים שהזכירה התורה מלמד על איבה הממוקדת בעם ישראל. מבחינת בני מואב ועמון, עם ישראל הוא עם מיותר ואף מפריע. על כן הם אינם מסייעים לו, כנגד חוקי האחווה הבסיסיים, ומאוחר יותר, כאשר מתברר שישראל מסתדרים בעצמם ועומדים להיכנס לארץ, מואב דואגים גם לקללם ולפגוע בהם. תפיסת מואב את ישראל בתור גורם מזיק ומיותר בקהילת העמים ניכרת בדברי בלק: (במדבר כב, ד): "עַתָּה יְלַחֲכוּ הַקָּהָל אֶת כָּל סְבִיבֹתֵינוּ כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר אֵת יֶרֶק הַשָּׂדֶה". בכינוי "הקהל" ובדימוי לבעל חיים הלוחך עשב מביע בלק בוז וזלזול, כאילו שמדובר בהמוני עם שנקהלו יחדיו ולא בעם מכובד.

יחד עם זאת, יש לשים לב שמואב מודעים למעלת ישראל ומעריכים את גדלות רוחם. שכירת בלעם נובעת מהבנה שישראל הוא עם רוחני וקדוש, ואין הוא עם ככל העמים. על כן יש להילחם עם ישראל באמצעות 'כלי מלחמה' רוחניים. היה ראוי שתפיסה שכזו תגרום להבעת כבוד וידידות לישראל. אך תחת זאת מואב שוכרים את בלעם כדי להשמידם.

מדברים אלו עולה כי הדחייה של מואב מקהל ישראל לדורות אינה עונש חיצוני, אלא היא תוצאה טבעית – מי שטועה במהות הנשגבת של ישראל ומכנה אותם 'קהל' בדרך זלזול, הראה בזה את ריחוקו ממעלתם, ועל כן אינו ראוי לבוא 'בקהל ה''.

בספר מגיד מישרים (פרשת כי תבא) מתבאר כי עיקר חובת עמון ומואב להקביל את פני ישראל בלחם ובמים, איננה מצד עזרה למסכן ורחמים כלפיו, אלא להיפך – מצד הכבוד הנדרש כלפי אדם קדוש אשר השכינה מלווה אותו: "והיינו אם בא חכם לעיר הקביל פניו, דמצוה למיפק לאורחא לקבלא אנפוי דהא כיון דכמה מיני סכנות שכיחי באורחא ואי לאו שכינתי דמתלוה בהדיה לא הוה משתזיב הילכך בעי למיפק לאקבלה פני שכינתא דאתיא בהדיה והיינו רזא דאשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים". [תרגום: אם בא חכם לעיר – הקביל פניו, שמצוה לצאת לדרך לקבל את פניו, שהרי כיון שכמה מיני סכנות שכיחות בדרך, ובלעדי שכינת ה' שמתלוה אליו לא היה ניצל מהן. לכן צריך לצאת לקבל את פני השכינה שבאה איתו. וזהו הסוד של 'אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים"]. עמון ומואב שסירבו לעזור לישראל הביעו בכך סירוב להכיר בישראל כעם שאלוקים איתו.

בדרך זו הלך גם בעל 'קדושת לוי' (דברים כג, ד-ה). הוא מבאר כי התעלמות עמון ומואב מישראל באה לשלול את התפיסה של עליונות ישראל משאר העמים: "'לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים' – הכלל הוא שישראל נקראו 'בני בכורי', הרצון בזה שכל שפע נשפע על ידי תפארת ישראל, ומהתמצית יונקים כל האומות על ידי תפארת ישראל, ונמצא כל האומות הם צריכין להחזיק טובה לישראל על זה. והנה עמון ומואב כחשו זאת שעיקר השפע לתפארת ישראל והם המשפיעים לכל העולם, וזהו 'אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים'". כלומר המילים 'קדמו אתכם' פירושם – שמואב לא ידעו להעריך את ישראל בתור מי שעומד לפני כל העמים וממעל להם בבכורתו וגדולתו.

[1] ובאופן שונה מעט נאמר בפסיקתא זוטרתא (לקח טוב דברים פרשת תצא לט, ב): "מיכן אמרו אפילו המלך באכסניותו צריך עזרה, שהרי ישראל היו אוכלין את המן ושותים מי הבאר ואף על פי כן, כתיב: 'על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים'".

[2] ובכך די כדי לאסור את בני עמון.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.