החל מפרשת כי תבוא החל משה לפרוס את הברית שנכרתת עם ישראל בסוף התורה. ברית זו נפרסת גם בפרשיות ניצבים וילך והאזינו. בפרשת כי תבוא נפרס מבט רחב ומפורט על החיוב של ישראל במצוות ה', ועל הברכה והקללה הנובעות מכך. מהו אם כן, השלב הבא בברית שמתחדש בתחילת פרשת ניצבים?

בפסוקים אלו משה מעצים בשם ה' את הברית עד בשלוש קומות נוספות: א. הדורות הבאים ב. האנשים הפרטיים. ג. הערבות ההדדית.

א.      הדורות הבאים

הקומה הראשונה המתחדשת בברית נוגעת לציר הזמן: הברית אינה עם דור ההווה, אלא היא נצחית.

בתחילת הפרשה מביט משה על כל אנשי ישראל העומדים מולו, ומגדיר: הברית מוטבעת מעתה והלאה גם על אלו שיוולדו בעתיד (יג-יד): "וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת הָאָלָה הַזֹּאת. כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם". בכך הברית מקבלת משמעות חדשה לגמרי בתור ברית נצחית של עם. הברית אינה רק מול העומדים לפני משה, אלא מוטבעת בנפש הלאומית עצמה.

בעקבות כך מבאר משה כי הסכנה של לימוד מהגויים איננה רק סכנה ישירה כפי שהתבאר עד כה בחומש, אלא זו סכנה לדורות. הוא משתמש במשל של שורש שנפגם, ועתיד להוביל לפירות באושים (טו): "כִּי אַתֶּם יְדַעְתֶּם אֵת אֲשֶׁר יָשַׁבְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְאֵת אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בְּקֶרֶב הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עֲבַרְתֶּם... פֶּן יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ שֵׁבֶט אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם ה' אֱלֹהֵינוּ לָלֶכֶת לַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָהֵם פֶּן יֵשׁ בָּכֶם שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה". השימוש בשורש כמשל מדגיש את הקלקול העתידי שעלול לצמוח, יותר מאשר את ההווה. ואכן משה מתאר כי הקללות שפורטו בפרשה הקודמת יעמדו לדורות עד שהדור האחרון ילמד מהן לקח (כא): "וְאָמַר הַדּוֹר הָאַחֲרוֹן בְּנֵיכֶם אֲשֶׁר יָקוּמוּ מֵאַחֲרֵיכֶם". המבט על דורות הבנים העתידיים ממשיך גם בפסוקים הבאים. משה חותם עם מוסר ההשכל המעשי מן הקללות: "הַנִּסְתָּרֹת לַה' אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת".

ב.       הקללה המפורטת ליחידים ולשבטים

הקומה השניה של הברית נוגעת להיקפים של בני ישראל עליהם היא חלה: היא אינה נוגעת רק לכלל העם, אלא לכל אחד ואחד.

כפי שהברית שולחת זרועות אל הדורות העתידיים, כן היא מתרחבת ומופנה לא רק לאומה בכללה, אלא אף לתאים הפרטיים של העם (יז): "פֶּן יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ שֵׁבֶט... וְהִבְדִּילוֹ ה' לְרָעָה מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל". הראב"ע (יח) כותב כאן כי משה מזהיר כאן מפני מי מן האומה שיבחר ללכת בשרירות ליבו תוך כדי שהוא חושב שצדקת הרבים תציל אותו: "'שלום יהיה לי' אף על פי שאלך בשרירות לבי, כי בצדקת הצדיקים אחיה, כי הם רבים, ואני יחיד חוטא, על כן כתוב אחריו לא יאבה ה' סלוח לו (יט), כי אז, והטעם - מיד יכרת".

הרש"ר הירש מבהיר את הצורך בברית שתופנה אל היחידים: "פסוקים טו-כ באים למנוע את הטעות, כאילו הודעות הברכות והקללות נותנות את דעתן רק לבגידת האומה, ואילו היחיד יכול לכתוב כתב שחרור לעצמו כדי לחיות בניגוד לתורה, ובלבד שהכלל שומר על נאמנותו לה' ותורתו. היה צורך לתת את הדעת לטעות מסוכנת זו לאור דברי פרק כז שנאמרו בפרוס התקופה שכלל העם ייפרד בה לפרטים המתיישבים בארץ כיחידים, ולצורך אותה תקופה הרי הוא מבטא את העריבות ההדדית של כל ישראל להקמת התורה ולקיום מצוותיה. בהתאם לעקרון הזה לא מילא היחיד את תפקידו אם היה נאמן לחובתו רק בחיי היחיד, אך לא פעל ככל יכולתו למען קיום התורה בחוג הרחב של הציבור. על פי זה כבר פירשנו את משמעות הברכות והקללות האמורות בפרק כח. הללו, ובייחוד הקללות, מביאות לתודעת היחיד שעתיד הוא להיות שותף לסבל אם יצפה מתוך אדישות בבגידת הכלל ובחורבן הכלל שיבוא בעקבותיה. משום כך היה מקום לחשוש שיטעו בהבנת העריבות ההדדית על ידי שיעברו לקיצוניות השניה, והיחיד יהיה סבור שיצא ידי חובתו אם השתתף בפעילות למען קיום התורה כמשימת הכלל, אך הפקיע את חיי היחיד שלו משלטונה של תורת ה'; שכן חלקו בברכת הכלל כבר מובטח לו, אפילו חיי היחיד שלו לא יוכלו לשאת את מבט עינו הבוחנת של ה'. פסוקים טו-כ באים לשלול את האשלייה המסוכנת הזאת".

והנה לפלא הוא שלמרות שבחטא ההתייחסות היא לשבטים או למשפחות הבודדות, הקללות שיבואו כתוצאה מחטא זה מזכירות מאד את עונשי האומה בכללה (כא): "וְרָאוּ אֶת מַכּוֹת הָאָרֶץ הַהִוא וְאֶת תַּחֲלֻאֶיהָ... וְאָמְרוּ כָּל הַגּוֹיִם עַל מֶה עָשָׂה ה' כָּכָה לָאָרֶץ הַזֹּאת... וַיִּחַר אַף ה' בָּאָרֶץ הַהִוא... וַיִּתְּשֵׁם ה' מֵעַל אַדְמָתָם בְּאַף וּבְחֵמָה וּבְקֶצֶף גָּדוֹל וַיַּשְׁלִכֵם אֶל אֶרֶץ אַחֶרֶת כַּיּוֹם הַזֶּה". מתגלה כאן עוצמת הברית המוטלת על כל אחד ועל כל שבט: תוצאת חטאם תושלך עליהם בכובד של גלות שזהו עונש האמור בדרך כלל לאומה בכללה. ואכן קודם לפסוקים שהבאנו התורה קובעת במפורש כי לאותו השבט החוטא תגענה כל הצרות האמורות לאומה בכללה – "לֹא יֹאבֶה ה' סְלֹחַ לוֹ כִּי אָז יֶעְשַׁן אַף ה' וְקִנְאָתוֹ בָּאִישׁ הַהוּא וְרָבְצָה בּוֹ כָּל הָאָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה וּמָחָה ה' אֶת שְׁמוֹ מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם".    

ג.        הערבות ההדדית

הקומה השלישית של הברית נוגעת לעוצמת החיוב של כל אחד מאיתנו בברית זו: כולנו ערבים אחד לשני ועל כולנו מוטל לדאוג לוודא את הליכת העם בדרך ה'.

לאחר שתי ההתפרטויות של הברית – לדורות הבאים וליחידים, מגיע החידוש הגדול של הערבות ההדדית: "הַנִּסְתָּרֹת לַה' אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת". הערבות ההדדית מלמדת באיזו עוצמה מוטלת הברית על כל אחת מן היחידות הפרטיות שבעם – כל אחד עלול לגרום בחטאו לצרות וגלות של האומה בכללה.

האור החיים כותב כי את הפסוק הזה לא אומר רק משה, אלא עם ישראל כולו עמד ואמר אותו מול משה. בפסוק זה ישראל מקבלים עליהם אחריות לאכוף את שמירת המצוות. בולט מאד כיצד יש כעין שותפות בין הקב"ה ובין ישראל: שניהם מתחלקים באכיפת יישום התורה – הנסתרות באחריות הקב"ה, והנגלות הם באחריות ישראל.

ובנקודה זו אנו פוגשים את שיא ההתפתחות שחלה בברית בפרשת ניצבים. בפרשת כי תבוא ישראל היו הכתובת של הברית בלבד – משה בעצם הודיע להם אלו תוצאות תיגרמנה מכל דרך – עשיית המצוות או אי עשייתן. אך בפרשת ניצבים ישראל הופכים להיות לא רק מצווים ומוזהרים על התורה, אלא הם הופכים להיות אחד מן ה'בעלים' של התורה, כלומר הם עברו צד בברית אל הצד של הקב"ה. ישראל הפכו להיות האחראים על קיום התורה ביחד עם הקב"ה.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.