בפרשתנו (ו, ד-ט) אומר משה רבנו לעם ישראל את פרשיית 'שמע ישראל'.
לאחר הפסוק הראשון, שבו הציווי הוא לקבל עול מלכות שמים – "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹקֵינוּ ה' אֶחָד" – מתפרטת מצות אהבת ד' – "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ". משמעותו של כל אחד מחלקים אלו מתבררת במשנה בברכות (נד ע"א):
'"בכל לבבך" - בשני יצריך, ביצר טוב וביצר הרע.
"ובכל נפשך" - אפילו הוא נוטל את נפשך.
"ובכל מאדך" - בכל ממונך'.
לפני שניגש לעיין בהסבר המשנה לחלק השלישי, 'בכל מאדך', נעיין במשמעות השורש היסודי שלה, מ'א'ד', בלשון הקדש.
המילה 'מאד' נזכרת פעמים רבות בתורה. כבר בפרשת בראשית, נזכרת המילה 'מאד' ביום השישי, שם מילה זו מייחדת את מידת הטוב שהתגלתה ביום השישי, ממידת הטוב שהיתה בשאר הימים: "וַיַּרְא אֱלֹקִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד" (א, לא). מהתבוננות בהופעותיה הרבות של המילה 'מאד', ניתן לומר שהמילה 'מאד' היא מילת העצמה וחיזוק, שמבדילה ומייחדת את הדבר שהיא מתארת משאר הדומים לו, שמיוחד ובולט מהם. המילה 'מאד' יכולה להתייחס לתואר (ולא לעצם מוחשי), כגון טוב מאד, יפה מאד, כבד מאד, חזק מאד, גדול מאד - או לפעולה, כגון ויחר מאד, עצמת מאד, וירבו מאד, גברו מאד.
הבנה זו, מעוררת קושי כפול במילים "בכל מאדך":
- המילה 'מאדך' לא מתייחסת כאן לאיזשהו תואר או פועל, וזו 'חריגה' משמעותית מצורת הופעתה הרגילה של המילה, ודורשת ביאור ממילא, מה מובנה כאן.
- חריגה נוספת, שקשורה לאותה נקודה, היא העובדה שמצורפת למילה 'מאד' האות 'ך', שמייחסת אותו לשומע, "בכל מאדך". במובן הרגיל של המילה מאד, זה כמובן לא שייך: אפשר לייחס פעולה לאדם, וכמובן גם עצמים ששייכים לו, וגם תואר שמתייחס אליו. אך מילה שכל עניינה התייחסות לתואר או לפעולה, אין משמעות לייחוסה לאדם. לדוג', אי אפשר לומר 'ההרבה שלך', 'המעט שלך'.
כעת נתבונן בשני הפירושים שאומרת לנו המשנה:
- בכל ממונך. לכאורה, מפרשים חז"ל – מאד=ממון. מדוע מפרשים כך את המילה 'מאד'? האם מצינו משמעות כזו בתנ"ך? כמדומני שאין מקום שזה פשט המילה.
נראה את דברי הגמ' (בברכות סא ע"ב), שיסייעו בידינו להבין את סיבת הפירוש הזה:
'רבי אליעזר אומר: אם נאמר "בכל נפשך" - למה נאמר "בכל מאדך"?
ואם נאמר "בכל מאדך" - למה נאמר "בכל נפשך"?
אלא, אם יש לך אדם שגופו חביב עליו מממונו - לכך נאמר בכל נפשך.
ואם יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו - לכך נאמר בכל מאדך.'
נראה שר' אליעזר מתקשה, אחרי שנאמר כבר שאהבת ד' צריכה להיות עד מסירות נפש – מה מוסיף "בכל מאדך", שלא כלול ב"בכל נפשך"?
תשובתו של ר' אליעזר, היא שיש אדם שממונו חביב עליו מגופו, ולכן בא הפסוק לומר לו, שאהבת ד' צריכה להיות גם בכל ממונו. הממון חשוב מאד לאדם באופן טבעי, זו עובדה שאין עליה עוררין. השאלה רק עד כמה, האם יותר מנפשו או לא. [יש מקום להתבונן מדוע: האם בגלל שקיומו הגשמי תלוי בה – הוא צריך ממון כדי לקנות מזון, מקום לגור וכו'? או בגלל הכבוד שהיא נותנת לו, בכך שהיותו בעל אמצעים נותנת לו מקום של השפעה ושליטה? כנראה ששני הדברים נכונים.]
על פי זה ניתן להבין מדוע פירשו כאן חכמים את המילה 'מאד' כממון: כיוון שזה הדבר שהכי חשוב לאדם, עד כדי כך שיש אנשים שהממון חשוב להם מנפשם[1]. [2]
אך כעת אנחנו מבינים גם את הצד השני של המטבע. אחרי שהבנו מדוע פירשו את המילה 'מאד' כ'ממון' – אנחנו יכולים להבין גם מדוע התורה קוראת כאן לממון בשם המיוחד 'מאד': כיוון שהפסוק בא לומר שאהבת ד' היא מעל הכל וכוללת הכל, הנקודה המשמעותית לעניין זה בממון היא שהוא 'יותר מהכל' בשביל האדם.
- כעת נעבור לפירוש השני של המשנה ל"בכך מאדך":
'דבר אחר, "בכל מאדך" - בכל מדה ומדה שהוא מודד לך הוי מודה לו'. ויש גרסאות שמוסיפות שתי מילים: '(הוי מודה לו) במאד מאד'.
בפירוש זה נראה לכאורה שמפרשים את המילה 'מאדך' ע"י שניים-שלושה שורשים: 1. לשון מדה (ומדידה). 2. לשון הודאה. 3. לשון מאד.
וכך מפרש הרש"ר הירש:
פירוש "ובכל - מאדך" על ידי "בכל מדה ומדה שהוא מודד לך הוי מודה לו" נסמך על דמיון הצלילים של "מדד" ו"מודה" ל"מאד". אולם נראה שאין פירוש זה מתרחק מתחום משמעות התיבה, אלא שיש להעביר את הכלליות של "כל" מן ההיקף אל המצבים; ולפי זה פירוש "בכל מאדך" הוא: בכל רכוש, ונמצאנו למדים מכאן שיש להודות לה' באהבה בכל מצב רכוש שהוא קובע לנו. ואכן עיקרו של "מאד" איננו רק רכוש כספי אלא הוא מציין את מכלול כל האמצעים לכל ביצוע; הוא כולל אפוא את כל מה שה' מודד לנו בהנהגת חסדו.
אולם פירוש "מאד" במשמעות "מדד" מוצדק בייחוד משום שיש דוגמות לכך שאחת מאותיות השורש של הכפולים הופכת לאל"ף. כך "ימאסו" (תהלים נח, ח) במקום "ימססו", "בזאו" (ישעיה יח, ב) במקום "בזזו".
לפי פירושו הראשון של הרש"ר הירש, משמעות 'מאדך' היא 'מדידה שלך', והכוונה למידה שד' מדד לך.
ולא עוד, אלא אפשר שפירוש "מאד" איננו אלא: מידה, ונמצאת משמעות "ובכל - מאדך": בכל המידה או בכל מידה הנמדדת לך, ומכאן "מאד" כמִלִּית של גודל, המציין איכות או כמות מופלגת. וכעין זה "אנשי מדות" (במדבר יג, לב), "בית מדות" (ירמיה כב, יד): אנשים גדולים מאד, בית גדול מאד; וכן גם "איש מדה" (דברי הימים א' יא, כג; כ, ו): איש גדול במידה יתירה.
לפי פירושו השני של הרש"ר הירש, הפירוש היסודי של המילה 'מאד' הוא מידה גדולה, ומכאן מגיעה המשמעות של המילה 'מאד' בכל מקום כתיאור של העצמה והרחבה של שם או פעולה.
אך 'הכתב והקבלה' מבאר שכוונת חז"ל בפירוש זה לבאר ש'מאדך' זהו כח הבחירה, שהוא היתרון שיש לאדם על שאר הברואים, בכך המציאות שלו 'מאד' לעומת מציאותם, נניח שהוא 'חי מאד' לעומת חייהם, וזו הכוונה ב'מאדך', מה שנותן לך את ה'מאדיות' במציאות:
ונ"ל שלא הוציאו רבותינו מלת מאדך מפשטי' שהוראתו היתרון, כמו הר גבוה מאד, שענינו יש להר זה בענין הגבהות יתרון על שאר הרים וכדומה, כי כבר ידענו שהבחירה הנתונה לאדם היא יתרונו על כל הברואים, כי לכל הברואים יש להם מדה קצובה ומשוערת עד שאין בכחם לנטות ממנו אל הפוכו, אמנם האדם הוא יחיד בזה שאין המדות קצובים מדודים אליו, אבל הוא מעצמו יוכל לנטות אל אחת מהמדות הן לטוב והן להפוכו, ולזה תכונה הבחירה בשם מאד, שהוא היתרון והמאד של האדם על כל שאר הברואים;
אמנם בעין החוש ראינו שמדות בני אדם הם נבדלות זו מזו בטבע, יש אדם שבטבעו להתאכזר, ויש אדם שבטבעו לרחם, וכן הוא נוהג בכל המדות (כמ"ש בבלק בהבדל אדם לאיש), ומסבה זו אדם זה נוטה מצד טבעו יותר לעשות טוב ויקל עליו לעמוד נגד יצרי תאוותיו המפתים אותו לרע, ואדם אחר נוטה מצד טבעו יותר להיות פועל רע ולזה צריך שמירה גדולה וגדרים הרבה לבלי הלכד ברשת תאוותיו, וצריך התגברות והתקוממות יתרות להלחם מעמוד נגדם, ושני בני אדם אלה אף שנטיית טבעיהם משונה הרבה זה מזה, לזה טבעו מדודה לו באופן שנוטה לטוב ולזה אל הפוכו, בכל זאת אין להם להתרעם על אופן בריאת טבעיהם אלה, וכמו שיודה וישמח זה שנטיית טבעו נוטה לטוב על שהוקל עליו עבודת ה' באין צורך להתגברות נגד יצרי תאוותיו, ככה יודה וישמח זה אשר נטיית טבעו נוטה לרע, כי אף שבחירתו לטוב קשה עליו ביותר, הנה נגד זה שכרו הרבה יותר כי לפום צערא אגרא (כמ"ש בבלק בקרא דאיוב פעל אדם ישלם לו וגו'), ועד"ז מכוון מאמר רבותינו בכל מדה ומדה שהוא מודד לך במלת מאדך שאמרה תורה, כי הבחירה היא המאד של אדם, ובכל אופני הבחירה שנמדד' לאדם בין קשה בין רפה תאהוב את ה' לעבדו ולשמור מצותיו.
'הכתב והקבלה' מבאר לפי דרכו, שכוונת חז"ל בפירוש זה לומר שעל האדם להודות לד' גם על תכונות טבעיות לא טובות שנברא עמן, כי על ידם הוא יכול לזכות לטובה יתירה.
יש להעיר על דבריו כמה הערות:
- יש בפירושו דוחק, שאין הוא מסביר את ה'מאדך' מצד אחד המובנים שמנינו לעיל שנראה שהמשנה מתכוונת לבאר, וצריך לומר שנקטה בלשון דומה רק כדי לזכור או משהו כזה.
- הגמ' מביאה משנה זו כמקור לכך שצריך לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה, וכפי שמתבאר בגמ' הכוונה למאורעות שמברכים עליהם ברוך דיין האמת, וממילא פירוש 'בכל מדה ומדה' הוא מידה טובה ומידת פורענות, ולא מידות שאדם נולד עמן. ואף שמצד המהות היסוד זהה, ומסתבר שכמו שיש להודות על אירועים רעים ולקבלם בשמחה כמו שמקבל מאורעות טובים, כך גם ביחס לתכונות טבעיות שנולד עמן – אך משמע שפשט המשנה מדבר על מאורעות ולא על מידות, שעליהן לא מברכים לא 'הטוב והמטיב' ולא 'דיין האמת'.
יש להעיר שהן לפי הרש"ר הירש והן לפי 'הכתב והקבלה', נראה שהסיום של 'הוי מודה לו' היא לא חלק מהמשמעות של ה'מאדך', אלא היא בעצם ביטוי של ה"ואהבת... בכל מאדך".
הסבר הרב קוק ב'עין איה'
הרב קוק זצ"ל ב'עין איה' על הגמ' בברכות (חלק ב, פרק ט, אות קפב) מבאר שגם לדרך זו, עיקר הפירוש של ה"בכל מאדך" הוא מלשון מאד (פירוש זה מתאפשר רק לגירסה שהבאנו לעיל (שכמותה גרס העין יעקב, שעליו נכתב ביאור ה'עין איה'), 'הוי מודה לו במאד מאד'.)
למעשה, נראה שהרב משלב בהסבריו את שני ההסברים של המשנה, ומתוך דבריו נראה שהבין את המילה 'מאד' בכל מקום באופן שונה קצת מהביאור שהבאנו לעיל:
לעיל הדגשנו (ע"פ דברי 'הכתב והקבלה') שהמילה 'מאד' מדגישה את ה'יתרון היחסי' שיש לתואר או לפעולה המתוארים ב'מאד' על פני התואר והפעולה לבדם: מה שיפה מאד, הוא יותר יפה ממה שרק 'יפה'. ריבוי מאד, הוא ריבוי יותר מסתם ריבוי. אך הרב אומר שהמילה מאד מציינת את ההפרזה וההרחבה, לא דווקא מצד היתרון היחסי.
מבאר הרב שכל מדרגות האהבה המפורטות בפסוק, נובעות כולן ממדרגה אחת, והיא – הסתכלות על המציאות בכללה, ולא על הפרט לבדו: כאשר ישנה הסתכלות כללית, חפץ בהופעת הטוב הכללי – גם הרעה הפרטית יכולה להפוך לטובה, בהיותה מביאה לטוב לאחרים (לכן 'חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה'). ואדם מוכן למסור את נפשו הפרטית למען הטובה הכללית (לכן 'בכל נפשך', אפילו הוא נוטל את נפשך). וכן הנטיות כולן, יצר טוב ויצר רע, כבר לא נקראים כך אצלו (לכן 'בכל לבבך', לבב אחד שכולל את שני היצרים), כי אצלו כל הנטיות עולות לתכלית הכללית הנבנית מהן, של אהבת ד'.
אומר הרב – כל הקומה הכללית הזו, יכולה להופיע רק בנפש 'מאודית', נפש שרואה ומכירה את הרחבת החיים, בקניינים ובכל התחומים, שיהיו יקרים בעיניו הרחבות החיים, הכרת כללות החיים ולא רק חיי הנפש הפרטית בצמצום. מהכרת רוממות ערך הכלל, יבוא למעלות הטובות הללו, ויוכל גם להודות לד' הודאה מאודית (הוי מודה לו במאד מאד), הודאה כזו יכולה לבוא רק מנפש שואפת ומרגשת, שהרחבות החיים יקרות בעיניה.
יש לציין, שהכתב והקבלה מפרש בתחילת דבריו את המילים 'בכל מאדך' בשני מובנים נוספים למובנים שפירשה המשנה:
- המובן הכי פשוט, אולי, מצד משמעות המילה 'מאד' – בכל 'כח' ה'מאד' של האדם:
'שיהיה ענין מאדך לשון מאד, שהונח להוראת הדבר החוציי היוצא מן הטבע הפשוטה, כמו מאד מאד דהיינו שהוא דבר מיוחד שאינו מצוי, והוא מופרש בענינו מאותו שהוא מצוי תמיד ושכיח, ויאמר בכל מאדך שיאהב ה' מאד מאד בכל כחו'.
וקדמו לו כעין זה כבר הראשונים:
הרמב"ן אומר: 'כלומר מאד מאד, והטעם רב רב אהוב אותו.'
הראב"ע מפרש: 'מטעם 'מאד מאד'. והטעם - לרוב אהוב אותו בכל מה שתוכל, ותהיה אהבה גמורה בלב'.
- קודם לכן מציע הכתב והקבלה שהכוונה ב'מאדך' כמו 'עסקך':
'מלת מאד הוא נפרד מן אודות, שהוראתו העסק, כמו אודות באר המים, אודות ישראל וכדומה, וביאור בכל מאדך בכל עסקך, שיהיה תכלית העסק בהם אהבת ה', שבמאמר בכל לבבך ירצה בו התנועות הגופניות שתהי' התכלית בהם האהבה, ובכל נפשך ירצה התנועות הנפשיות הרוחניות, ובכל מאדך היינו העסקים החיצוניים ועניני מו"מ'.
לסיום הערה להרחבה במקום אחר:
הזכרנו את המקום הראשון בתורה שנאמרה בו המילה 'מאד', ביום השישי. הבנו בפשטות שה'מאד' נסוב על ה'טוב'. אלא שיש להעיר, שזה לא כל כך פשוט, כי צריך להבין ביחס לאיזה טוב נאמר על כל המציאות שהיא טובה מאד, הרי אין למה להשוות אותה?
באופן פשוט נראה שהתשובה היא שהכלל כולו הוא טוב מאד, לעומת כל דבר העומד בפני עצמו, שהוא טוב אך לא טוב מאד, כמו שנאמר בשאר הימים.
אך הכתב והקבלה מפרש בגלל קושיה זו שכוונת המשפט היא שה'מאד' הוא טוב, ומסביר בכך את דברי חז"ל במדרש שם, ש'טוב מאד' זה המוות. [לפירושו, זהו מקום נוסף שהמילה 'מאד' מציינת מציאות עצמית, ולא מתארת פועל או שם אחר.]
[1] ייתכן שהלימוד הוא על דרך הביאור, שמה שנאמר קודם לכן בכל נפשך – זה לא דווקא בכל נפשך, אלא בכל מאדך, גם בכל דבר שהוא ה'מאד' שלך, שבד"כ זה נפשו של אדם, אך בא הפסוק לרבות שזה גם הממון שלך, אם הוא 'מאודך'.
[2] הרמב"ן מבאר באופן אחר את סיבת כינוי הממון במילה 'מאד':
'ויקרא הממון "מאד" כי יכנה אותו ברבוי, כמו שקורא לו "המון", טוב מעט לצדיק מהמון רשעים רבים (תהלים לז טז), והנם ככל המון ישראל (מ"ב ז יג). ויקרא "חיל", ישאו על כתף עירים חיליהם (ישעיה ל ו), חילך כל אוצרותיך (ירמיה יז ג) את החיל הזה (להלן ח יז). יאמר בכל רבוי ממונך, וכמוהו אשר שב אל ה' בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאדו (מ"ב כג כה), מפני התנדבו בענין ביעור ע"ז ועשיית הפסח:'
ב'עין איה' על ברכות (חלק ב, פרק ט אות קפב), הרב זצ"ל עוסק בעיקר בביאור הפירוש השני של המשנה, 'בכל מדה ומדה...'. אך בתוך דבריו נראה שהוא רומז להגדרה קצת אחרת, מדוע הממון נקרא 'מאד', שכן הוא אומר 'כמה מתרחבים החיים בכל משאלותיהם הרחבים ע"י הקנינים, ע"כ הם נקראים מאד, 'מאדך' שהם בנויים רק על ההפרזה והמאודיות שבחיים'. כלומר, מפרש הרב קוק שהמילה 'מאד' לא מורה דווקא על יתרון, אלא על הפרזה והרחבה. ולכן היא מתאימה לתאר את הממון, שמציאות האדם ושלטונו מתרחבים על ידו.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
