השורש י'כ'ל' מבטא את המסוגלות, האפשרות המציאותית לעשות דבר מה. בהתאם לכך, אי-היכולת מבטאת את אי-המסוגלות לעשות את הפעולה. כך לדוגמה נאמר בפרשת 'ויחי' (בראשית מח, י) על יעקב אבינו: "וְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל כָּבְדוּ מִזֹּקֶן לֹא יוּכַל לִרְאוֹת"; ובדברי יתרו למשה רבנו (שמות יח, יח): "כי כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר לֹא תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ".
אמנם, בפרשתנו ובפרשות הקודמות יש כמה איסורים שנאמרים, למרבה ההפתעה, בלשון של חוסר יכולת. כך בפרשת 'ראה' (יב, יז-יח) נאמר: "לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ מַעְשַׂר דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ". ברור הדבר שלא מדובר שם בהיעדר אפשרות פיזית, אלא באיסור, וכפי שאמר רש"י שם: "רבי יהושע בן קרחה אומר יכול אתה, אבל אינך רשאי". כך ודאי צריך לפרש גם בכמה מקומות בפרשתנו. לדוגמה, בעניין חיוב השבת אבדה נאמר (כב, ג): "לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם", אף שטכנית כמובן שאפשר להתעלם. וכן נאמר בדין המוציא שם רע על אשתו (כב, יט), "לֹא יוּכַל לְשַׁלְּחָהּ כָּל יָמָיו", אף שאם יתן לה גט היא תהיה מגורשת, כמבואר במסכת מכות (טו ע"א). מדוע משתמשת התורה באיסורים אלה בלשון 'לא תוכל' ו'לא יוכל'?
באמת, יש מקומות נוספים שבהם נאמר חוסר יכולת, למרות שלא מדובר על חוסר יכולת פיזית. לדוגמה, יהודה אומר ליוסף (בראשית מד, כב): "וַנֹּאמֶר אֶל אֲדֹנִי לֹא יוּכַל הַנַּעַר לַעֲזֹב אֶת אָבִיו וְעָזַב אֶת אָבִיו וָמֵת". כמובן שטכנית בנימין יכול לרדת למצרים, אלא שיש בכך בעיה חמורה, כמו שיהודה מפרט מיד: החשש שימות בעצמו או שיגרום למות אביו.
נראה שההגדרה הראשונית שהגדרנו אינה מדוייקת: אי-יכולת איננה מוגדרת דווקא על ידי ההיתכנות הפיזית המציאותית: יכולים להיות גורמים בחיריים, שמחמתם נעשית פעולה 'בלתי אפשרית', שאין יכולת לעשותה. כלשון 'הכתב והקבלה' ביחס לאיסורים אלו: 'כי אין הבדל בין הנמנע מן הדבר שסבתו חסרון יכולתו, לבין הנמנע מסבת רצון המצוה עליו'.
אך עדיין אין בכך כדי לענות ולבאר מדוע דווקא במקומות אלו – בניגוד לרובם המוחלט של שאר מצוות 'לא תעשה' שבתורה - משתמשת התורה בלשון מיוחדת זו, שגם לאחר ההסבר הנ"ל, עדיין זו לשון שמשמעותה הראשונית היא חוסר אפשרות מציאותית - כפי שבולט כל כך בדברי ר' יהושע בן קרחה הנ"ל, ש'יכול אתה, אלא שאינך רשאי'?
ה'כתב והקבלה' מציין מכנה משותף למקומות שבהם נאמר איסור בלשון 'לא תוכל': צורה זו נאמרת במקרה שהאיסור נאמר כבר קודם לכן, והסיום של התורה במילים 'לא תוכל' נובע מהאיסור שדובר בו קודם לכן: "אחרי שהזהיר על הדבר לבלי עשותו, יאמר אח"כ לשון לא תוכל". כך לאחר איסור הבמות נאמר "לא תוכל לאכול בשעריך"; לאחר חיוב השבת אבדה נקבע האיסור להתעלם; ולאחר שנצטווה המוציא שם רע שהאישה שהוציא עליה שם רע תהיה לו לאישה, מתווסף הכלל שלא יוכל לשלחה כל ימיו.
הערה זו עדיין מצריכה ביאור: מה החידוש שהיא מחדשת? הרי האיסור כבר נאמר קודם לכן!
המלבי"ם מבאר: "בא לשון זה לרוב במקום שבענין אחר יכול לעשות כן", כלומר מדובר במצב שיש לו גם אופני היתר בהקשרים אחרים. לדוגמה, יש שעת היתר לבמות, ויש נשים שמותר לגרש, וכדומה. נראה לבאר לפי דבריו, שהתורה באה לציין שגם באיסורים שהיה מקום לחשוב שהם קלים יותר, שהרי יש להם 'צד היתר' - אופן מסוים שבו הם מותרים – גם הם בתוקף גמור, שנכון לומר עליו שהאדם 'אינו יכול' לעשותם. כך נראה גם מפירושו של המהר"ל בביאור 'גור אריה' לפרשת ראה, שמבאר שנכתב לשון "לא תוכל" לגבי איסור אכילה מחוץ למקדש, שבא ללמד שאפילו אם אדם לא מסוגל להגיע למקדש, עדיין אסור לו לאכול מחוץ למקדש.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
