בלשון השגורה בפינו כיום, משמעות השורש ע'נ'ה' הוא החזרת תשובה על שאלה או על טענה. זו אותה משמעות של מילים משורש ע'נ'ה' הנפוצות בתנ"ך, בדרך כלל כאשר מדובר במישהו המשיב למישהו אחר שפנה אליו קודם לכן. מתאים לכך תרגום אונקלוס, שמתרגם פעלים משורש ע'נ'ה' במשמעות של תשובה: "ויען" – 'ואתיב'; "ועניתָ" – 'ותתיב'; וכיו"ב.
אך במקומות אחדים אין הפועל בא בעקבות פנייה מוקדמת אל העונה. ישנם שני מקומות כאלה בפרשתנו:
בסדר מצוות הבאת ביכורים (כו, ה) שבתחילת הפרשה, נאמר בתורה מה יש לעשות לאחר הבאת הביכורים והנחתם, על ידי הכוהן, ליד המזבח: "וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב." כעין זה בהמשך הפרשה, בפירוט צורת אמירת ה'ארורים', נאמר (כז, יד): "וְעָנוּ הַלְוִיִּם וְאָמְרוּ אֶל כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל קוֹל רָם".
מה משמעות המענה במקומות אלה?
אצל המפרשים אנו מוצאים כמה פירושים, שניתן לחלק אותם לשתי קבוצות:
יש מפרשים שמבארים גם את המילים "וענית" ו"וענו" במובן המקובל, ומבארים שהיו דברים שקדמו לאמירה המפורשת בפסוק, שבגללם גם במקומות אלה המענים הם תשובות.
לדוגמה, הראב"ע אומר בפירוש אחד שאולי הכהנים שואלים את מביא הבכורים 'מה זה שהבאת', ודבריו הם תשובה לשאלתם.
גם ביחס לדברי הלויים, הנצי"ב ב'העמק דבר' מפרש בשני אופנים את מענה הלויים. בפירושו השני הוא מבאר, על פי דברי הירושלמי, ש'קול רם' האמור בפסוק הוא קול ד', שהלויים שמעו אותו וענו אחריו, וכך שמעו כל ישראל את קול הלויים, שהצטרפו לקול ד'.
אמנם, בשני המקומות יש מי שמפרשים באופנים אחרים, שאינם קשורים, לכאורה, למובן הרגיל של תשובה על שאלה כלשהי.
הראב"ע בפירושו השני ב'מקרא ביכורים', והמלבי"ם בפירושו הראשון לאמירת הלויים, מבארים שישנה צורת שימוש בשורש ע'נ'ה' שבה המשמעות היא לשון של התחלת דיבור. ולכאורה זה ממש מנוגד לפירוש הפשוט של מענה.
באופן אחר מבאר רש"י ביחס ל'מקרא ביכורים', שענייה היא לשון הרמת קול.
מה הקשר בין משמעויות אלו למשמעות הפשוטה של המענה? הרא"ם מבאר את דברי רש"י, שהרמת הקול הייתה ביחס לדיבור קודם של מביא הביכורים, שאמר לפני כן (כו, ג): "הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱלֹקֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ", ומכאן ואילך, המשיך ואמר בקול רם יותר. ומבואר בדברי הרא"ם שיש קשר בין המענה לדיבור שלפניו, אלא שכיוון שכאן הדיבור הקודם לא היה שאלה של הזולת, אלא דיבור שלו עצמו – ה'מענה' הנוכחי נסוב עליו, בא ומבאר את כל הרקע להבאת הביכורים שקדמה לו, ולכן הוא נאמר בהרמת קול יחסית.
ביחס לפירוש הראב"ע והמלבי"ם שהבאנו, שזו לשון של התחלת דיבור – נראה לבאר ע"פ המלבי"ם, הסבר יסודי שמבאר את המענה שיש במקומות רבים, גם כאשר מדובר בתחילת דיבור. המלבי"ם מבאר ש"במקום שיש שאלת 'מה זאת', אז התחלת הדיבור נקרא מענה", ומהמשך דבריו מבואר שאין כוונתו שקדמה בפועל שאלת 'מה זאת' למענה, אלא שהדיבור מגיע כתגובה והסבר למציאות שתובעת הסבר. כך הנחת הביכורים תובעת הסבר, מדוע הוא עושה זאת, ועל זה בא מביא הביכורים ומבאר במענה פיו. וכך כל המעמד של ישראל בהר גריזים ובהר עיבל דרש הסבר. והלוויים באו ונתנו לו את המשמעות בדבריהם. כלומר – המענה הוא לאו דווקא תשובה לשאלה מפורשת, אלא גם הסבר ומתן טעם למציאות שתובעת הסבר 'בלי מילים'.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
