פעמים רבות בתורה, נוספת לפעלים שונים האות ן'. אותם פעלים נזכרים במקומות אחרים בלי האות ן', ולפעמים עמה. נביא כדוגמאות לפעלים כאלה, שנוספה להן האות ן', מפרשתנו, פרשת ואתחנן:

ילמדו-ילמדון, תקרבו-תקרבון, תעמדו-תעמדון, תשחיתו-תשחיתון, תאבדו-תאבדון, תאריכו-תאריכון, תשמדו-תשמדון, יראו-יראון, ישמעו-ישמעון, יאכלו-יאכלון, יריחו-יריחון, תחיו-תחיון, תירשו-תירשון, תרבו-תרבון, תלכו-תלכון, תשמרו-תשמרון, תגדעו-תגדעון, תשרפו-תשרפון.

אם נתבונן ברשימת זו, נבחין בכמה נקודות חשובות שעל פיהן נוכל 'למפות' את הפעלים:

• כל הפעלים, ללא יוצא מן הכלל, הם פעלים שמתייחסים לרבים, שצורתם הרגילה מסתיימת באות ו' המנוקדת בשורוק, והאות ן' שמצטרפת אליה יוצרת את הסיומת 'וּן'.
• ניתן לחלק את הרשימה לשתי קבוצות:

חלוקה ראשונה היא בין הפעלים שמתחילים באות י', והפעלים שמתחילים באות ת'.

• אך כאשר מתבוננים בפסוקים בהם נזכרים הפעלים שמתחילים באות ת', רואים שניתן לחלק חלוקה משנית בתוכם, בין פעלים בצורתם הפשוטה, שנאמרים כציווי או כתיאור עתידי לנוכחים, לבין פעלים שנוספת להם ו' ההיפוך בתחילתם, ובכך הם מתארים את פעולות הנוכחים בעבר.
• עפ"י הבחנה זו, נראה שהחלוקה המהותית היא למעשה בין פעלים מתארים – בין אם מתארים את עבר הנוכחים, עתידם או את עתיד הנסתרים – לבין פעלים שמהווים ציווי לנוכחים.

כעת ניגש לשאלה המתבקשת - מה משמעות תוספת אות ן' זו לפעלים?

הכתב והקבלה מבאר בפרשתנו את מה שנאמר על פסיליהם של העמים שהם "מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם, עֵץ וָאֶבֶן, אֲשֶׁר לֹא יִרְאוּן וְלֹא יִשְׁמְעוּן וְלֹא יֹאכְלוּן וְלֹא יְרִיחֻן" (דברים ד, כח). לדבריו, משמעות ן' זו קשורה למשמעות תוספת האות נ' בכלל בפעלים: הנ' מציינת נפעלות של דבר מזולתו, כמו שניכר בבנין 'נפעל', ע"י הוספת האות נ' בתחילת הפועל, כגון נשמר, נאמר, נאכל וכדו'. כך גם תוספת האות ן' בסוף המילה, מורה על נפעלות הנושא מהתואר המתאר אותו. לדוגמה, ראש-ראשון: ראש הוא התואר עצמו, וכאשר אומרים על פלוני שהוא ראשון, הוא נפעל מהתואר שלו, שמתאר אותו ככזה.

עפ"י זה מבאר הכוה"ק שגם תיאור הפסלים ש'לא יראון ולא ישמעון וכו' – בא לציין לא רק את העובדה שהם לא יראו ולא ישמעו, אלא יותר מכך, שאין להם אפילו תואר ותכונה לאכול. תיאור כזה מבטא את אפסיותם ושקרם באופן יסודי יותר מאשר תיאור העובדה שהם לא יראו ולא ישמעו, שיכולה להתפרש כידיעה מציאותית בלבד.

אמנם, הבנה זו מובנת לגבי פעלים מתארים. אך מה נאמר בפעלים המהווים ציווי? מה משמעותו המיוחדת של ציווי המסתיים באות ן'?

נתבונן בפסוק בסוף הפרשה, בו שני פעלים נאמרים ללא הסיומת ן', ושניים אחרים נאמרים עמה. גם פסוק זה מתייחס לעבודה זרה, אך לא מתאר אותה אלא מצווה את ישראל עליה: "כֹּה תַעֲשׂוּ לָהֶם מִזְבְּחֹתֵיהֶם תִּתֹּצוּ וּמַצֵּבֹתָם תְּשַׁבֵּרוּ וַאֲשֵׁירֵהֶם תְּגַדֵּעוּן וּפְסִילֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ" (דברים ז, ה).

מדוע ביחס למזבחות ולמצבות הפעלים נאמרים ללא הסיומת ן', וביחס לאשרות ולפסלים נאמרים פעלים עם הסיומת ן'[1]?

נראה שהחילוק היסודי הוא בין מזבחות ומצבות שהן אמצעי לעבודת הפסלים, לבין האשרות והפסלים שהיו ה'עבודה זרה' עצמה.

את תוכן החילוק מבאר הכוה"ק עפ"י תרגום יונתן לפסוק בפרשת שמות.

עוד לפני יציאת מצרים, כאשר ד' מתגלה למשה, הוא מצוה אותו או מודיע לו מראש מה יהיה כשיצאו: "וְהָיָה כִּי תֵלֵכוּן לֹא תֵלְכוּ רֵיקָם" (שמות ג, כא). בפסוק זה, הניגוד בין שתי הצורות חריף במיוחד: אותה פעולה ממש, מתוארת פעם אחת עם ן' ופעם אחת בלעדיה! אומר התרגום יונתן שם: " וִיהֵי אֲרוּם תַּהֲכוּן מִן תַּמָן פְּרוּקִין לָא תַהֲכוּן רֵיקָנִין" (ויהי כי תלכו משם פדוים לא תלכו ריקים). ומבאר הכוה"ק:

'תוספות דבריו כלולים בנו"ן התלוי בסוף התיבה שהוא כמו תאר הקבוע במתואר, וטעמו הליכה מהם לעולם ואין בה חזרה'.

דהיינו, כל פועל מתייחס לנושא הפועל אותו, ותוספת האות ן' מבארת שפעולה זו קבועה כל כך עד שהיא מהווה תואר למי שפועל אותה.

עפ"י דבריו, ניתן לבאר באופן דומה את הציוויים ביחס לאיבוד הע"ז בארץ ישראל, שאיבוד הע"ז עצמה צריך להיות עצמי לישראל, ועל כן נאמרו לגביו פעלים בתוספת האות ן'.

הכוה"ק מבאר עקרון זה בכמה מקומות, אף שיישומו שונה מעט ממקום למקום, אך העקרון הכללי זהה.

כך הוא מבאר את המילה 'יחצון', בדין שור שהמית שור אחר, שנאמר "וּמָכְרוּ אֶת הַשּׁוֹר הַחַי וְחָצוּ אֶת כַּסְפּוֹ וְגַם אֶת הַמֵּת יֶחֱצוּן" (שמות כא, לה):

כמדומה אני שבכוונה נתוסף אות נו"ן במלת יחצון, כי היה די לומר בלא נו"ן, כמו לא יחצו ימיהם (תהלים כ"ה), אבל תוספת הנו"ן תודיענו החלוקה לשנים חצאים שוים בצמצום, כי אות נו"ן הנתלית בפעלים יראה שבא להורות על צמצום הפעולה כראוי לה בלתי שום נטיי' ממנו, דוגמא לזה שאמר יעקב לשלוחיו כה תאמרון לעשו, כה תדברון אל עשו, שהקפיד עליהם שלא ישנו בלשונם מכל הדברים אשר שם בפיהם, ובמקום אחר העירונו על נוני"ן הנתלים בפעלים שהם נונ"י התאר (כמ"ש ביתרו בואת המעשה אשר יעשון), ודא ודא אחת הוא, כי המעשה שאדם מתואר בו יעשה יותר בצמצום וכראוי.

ובפרשת יתרו הוא מבאר דרשת חז"ל, שביארו את דברי ד' למשה: "וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן" (שמות יח, כ) – 'אשר יעשון - זו לפנים משורת הדין' (ב"ק ק ע"א):

וכן כאן אמר אשר יעשון יורה אות נו"ן על התאר והתכונה שבנפש העושה, ואין זה רק באיש חסיד וישר ההולך בדרכיו לפנים משורת הדין, שנתהפך לטבע שניה עד שמתכונת נפשו עובד הש"י. פקח עיניך וראה כי דרשת חכמינו תגיע לעומק ויסוד דרכי הלשון  

התבוננות זו בכל פועל שנוספת בו האות ן', שופכת אור חדש על משמעותו. נתבונן בכמה מילים שהבאנו מפרשתנו:

כאשר משה רבנו חוזר ומתאר לבני ישראל את מתן תורה, הוא אומר להם:

"רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב בֶּאֱמֹר ה' אֵלַי הַקְהֶל לִי אֶת הָעָם וְאַשְׁמִעֵם אֶת דְּבָרָי אֲשֶׁר יִלְמְדוּן לְיִרְאָה אֹתִי כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר הֵם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה וְאֶת בְּנֵיהֶם יְלַמֵּדוּן: וַתִּקְרְבוּן וַתַּעַמְדוּן תַּחַת הָהָר וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ עַד לֵב הַשָּׁמַיִם חֹשֶׁךְ עָנָן וַעֲרָפֶל:"

הן' נוספת כאן הן לפעלים שמתארים את פעולותיהם בשעת מתן תורה, שקרבו ועמדו תחת ההר, והן את תכלית מעמד הר סיני לדורות – שילמדו ליראה את ד' וילמדו אף את בניהם. כמה מתאימים הדברים, שבעת המצוה לזכור את אותו מעמד והחיוב להזהר לא לשוכחו, מתבארת קביעות עמדתם של ישראל באותה עת, וקביעות תכליתה בהם מאז לדורות!

לאידך גיסא, גם בעונשי חטאים אנו מוצאים פעלים כאלה כמה פעמים. כך בקריאה שקוראים בתורה בתשעה באב, מפרשת ואתחנן, נאמרו שלושה פעלים עם ן' זו בפסוק אחד: "כִּי תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ וְהִשְׁחַתֶּם וַעֲשִׂיתֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כֹּל וַעֲשִׂיתֶם הָרַע בְּעֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ לְהַכְעִיסוֹ: הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן מַהֵר מֵעַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא תַאֲרִיכֻן יָמִים עָלֶיהָ כִּי הִשָּׁמֵד תִּשָּׁמֵדוּן" (דברים ד, כה-כו). לדרכו של הכוה"ק, ניתן להבין שהדבר מלמד את עוצמת העונש שמגיע על החטאים בארץ. ואכן דרשו חז"ל, כמובא ברש"י על המילה 'ונושנתם', -

"רמז להם שיגלו ממנה לסוף שמונה מאות וחמשים ושתים שנה, כמנין ונושנתם. והוא הקדים והגלם לסוף שמונה מאות וחמשים והקדים שתי שנים לונושנתם, כדי שלא יתקיים בהם 'כי אבד תאבדון' וזהו שנאמר (דניאל ט יד) 'וישקוד ה' על הרעה ויביאה עלינו כי צדיק ה' א-להינו', צדקה עשה עמנו שמהר להביאה שתי שנים לפני זמנה".

מקום מיוחד נוסף להתבוננות הוא בין שתי נבואות של נביאים שונים, שהתנבאו באופן דומה מאד:

בישעיהו ב, ד נאמר על המשיח: "וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים, וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה"

במיכה ד, ג: "וְשָׁפַט בֵּין עַמִּים רַבִּים וְהוֹכִיחַ לְגוֹיִם עֲצֻמִים עַד רָחוֹק, וְכִתְּתוּ חַרְבֹתֵיהֶם לְאִתִּים וַחֲנִיתֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשְׂאוּ גּוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּן עוֹד מִלְחָמָה":

[1] הבחנה לשונית אחרת בין שתי הקבוצות הללו, יש בפרשת ראה, שם נאמר: "וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן" (דברים יב, ג). ההבחנה המתחדדת כאן היא בין הזכרת הפועל לפני המושא שלו, לבין הזכרת המושאל לפני הפועל.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.