בשירת 'האזינו' (דברים לב), חוזר הכינוי 'צוּר' פעמים רבות:

"הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ" (ד); "צוּר יְשֻׁעָתוֹ" (טו); "צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי" (יח); "אִם לֹא כִּי צוּרָם מְכָרָם" (ל); "כִּי לֹא כְצוּרֵנוּ צוּרָם" (לא); "צוּר חָסָיוּ בוֹ" (לז).

בכל המקומות הללו, הצור הוא כינוי לד', מלבד פעם אחת בפסוק לא, שם הוא כינוי לאלוהי העמים (ולחלק מהפירושים גם בפסוק לז הכוונה כן).

כינוי זה לד' (או לאלוהי העמים) נזכר בתורה רק בשירה זו, אך בנביאים וכתובים הוא נזכר פעמים רבות נוספות, ביחוד ע"י דוד המלך בתהלים.

מהו צור, ומדוע כך מכונה ד' במקומות רבים?

 הרמב"ם בחלק א' של 'מורה נבוכים', עוסק בביאור מילים רבות שמציינות דברים גשמיים ובכ"ז מיוחסות בפסוקים לד', ומבאר מהי משמעותן הגשמית, ומהי המשמעות המופשטת – שדומה למשמעות הגשמית – שמיוחסת בפסוקים לד'. פרק טו בחלק זה מיוחד למילה 'צור', ובה הוא עונה על שתי השאלות.

ראשית מבאר הרמב"ם, ש'צור' הוא שם משותף לכמה דברים שונים, אף אם הם דומים מבחינה מסוימת:

• שם ההר, כמו בפסוק: "וְהִכִּיתָ בַצּוּר" (שמות יז, ו)[1];
• שם אבן קשה, כמו בפסוק "חַרְבוֹת צֻרִים" (יהושע ה, ב);
• שם המקור אשר יחצבו ממנו אבני המקורים, "הַבִּיטוּ אֶל צוּר חֻצַּבְתֶּם" (ישעיהו נא, א).

יש לשים לב, שיש חידוש במשמעות השלישית שאומר הרמב"ם, שכן בפסוק ניתן היה להבין שה'צור' הוא ההר ממנו חוצבים, כמו שרואים שהחציבה נעשית מההרים בפסוק "וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת" (דברים ח, ט). נראה שהסיבה שהרמב"ם רואה זאת כמשמעות בפני עצמה, היא בגלל משמעות דברי הנביא בפסוק זה, כפי שהוא יבאר בהמשך דבריו. אך לפני שהוא מבאר את הפסוק, מקדים הרמב"ם לבאר שמהמשמעות השלישית הזו, נולדת משמעות 'מושאלת':

"אחר כן הושאל מזה הענין האחרון זה השם לשורש כל דבר והתחלתו".

מתוך הקדמה זו, ניגש הרמב"ם לביאור הפסוק בישעיהו:

"לזה אמר, אחר אמרו "הַבִּיטוּ אֶל צוּר חֻצַּבְתֶּם..." – "הַבִּיטוּ אֶל אַבְרָהָם אֲבִיכֶם..." (ישעיהו נא, ב), כאלו באר שהצור שחוצבתם ממנו הוא אברהם אביכם, על כן לכו בדרכיו והאמינו בתורתו והתנהגו במדותיו, כי טבע המקור ראוי שיהיה נמצא במה שיחצב ממנו".

כעת כבר קצרה הדרך להבין את משמעות הכינוי 'צור' ביחס לד':

"ולפי זה הענין האחרון נקרא השם יתעלה צור, כי הוא ההתחלה והסבה הפועלת לכל אשר זולתו. ונאמר 'הצור תמים פעלו', 'צור ילדך תשי', 'צורם מכרם'...".

אמנם, מתרגום אונקלוס, רש"י ומפרשים נוספים, נראה שמשמעות הכינוי 'צור' לד', מושאלת דווקא מהמשמעות השניה שהביא הרמב"ם למילה 'צור', שהיא 'אבן קשה'. שכן אונקלוס מתרגם תמיד את הכינוי 'צור' ל'תקיפא', וכן רש"י מפרש את "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ" - 'אף על פי שהוא חזק, כשמביא פורענות על עוברי רצונו, לא בשטף הוא מביא, כי אם בדין כי תמים פעלו'. ומקור הדברים בדברי הספרי כאן, 'דבר אחר, הצור - התקיף.'

ההפטרה ביום הראשון של ר"ה, מסתיימת בתפילת חנה, שבתחילתה אומרת חנה: "אֵין קָדוֹשׁ כַּד' כִּי אֵין בִּלְתֶּךָ וְאֵין צוּר כֵּאלֹקֵינוּ". ומבארים חז"ל מה פירוש כינוי זה כאן: ''מאי 'אין צור כאלקינו' - אין צייר כאלקינו'' (ברכות י ע"א). "אדם צר צורה על גבי הכותל ואינו יכול להטיל בה רוח ונשמה קרבים ובני מעים, אבל הקדוש ברוך הוא צר צורה בתוך צורה, ומטיל בה רוח ונשמה, קרבים ובני מעים" (מגילה יד ע"א).  זהו גם הפירוש הראשון המובא בספרי בתחילת פרשת האזינו: "הצור, הצייר, שהוא צר את העולם תחלה ויצר בו את האדם, שנאמר "וַיִּיצֶר ד' אֱלֹקִים אֶת הָאָדָם" (בראשית ב, ז).

ורבנו בחיי באופן נפלא את משמעות המילים 'הצור תמים פעלו' לפי משמעות זו:[2]

דרשה זו נראית במבט ראשון מאד מחודשת. שכן בניגוד לפירושי הרמב"ם ואונקלוס, שפירשו שהכינוי 'צור' לד', מושאל מהמילה 'צור', ומבטא בחינה מסויימת שלו – את חוזקו או את ראשוניותו ומקוריותו – דרשה זו מקשרת את המילה 'צור' לשניים-שלושה פעלים שונים, שלכא' לא קשורים אליו: צ'י'ר', צ'ר' וי'צ'ר'.

ר' שלמה פפנייהם (רש"פ) מבאר ב'חשק שלמה' (שורש צ'ר') את הקשר בין הפעלים השונים המורכבים מהאותיות צ'ר', וכיצד המילה 'צור' קשורה גם היא אליהם.

את המשמעות היסודית של פעלי צ'ר' מבאר הרש"פ כ'אגידת הדברים בחוזק וצמצום שלא יתפרדו'. משמעות זו מוכרת לנו היטב מהשורש צ'ר'ר' (וכפי שהבאנו בעבר, הרש"פ מסביר ששורש שהאות השניה שלו נכפלת, מבטאת חיזוק של השורש היסודי בעל שתי האותיות, ללא הכפלת האות השניה).

אבן הצור נקראת כך, משום שחלקיה אגודים וצרורים יחד בחוזק, בניגוד לאבנים שמורכבות מחלקי חול באופן רפוי יחסית, שניתן לנתצו.

היוצר, לוקח חלקים קטנים נפרדים ומאגד אותם לדבר אחד, שלם ומאוחד. דוגמה לכך ניתן לראות בפסוק שהביאה הגמ' בברכות הנ"ל, שד' יצר את האדם עפר מן האדמה.

נראה שבאופן דומה מתבארת משמעות השורש צ'י'ר' בלשון חז"ל, כיצירת איזושהי מסגרת אחת אחידה שיש לה תוכן מסוים, הנקראת צורה.

הכתב והקבלה מביא שני פירושים נוספים לכינוי ד' כ'צור', שקשורים לשורשים שהתבארו לעיל:

"ונקרא הוא ית' צור בשתי בחינות:

הא', שהוא צורר ומקשר כל פרטי הברואים יחד לשיהיו צרורים וקשורים זה בזה באופן שכולם יחד עצם אחד שלם בתכלית השלמות. ובבחינה זו שם צור שם הפועל, כשם נוס לנוס אל עיר מקלטו."

לדרך זו, השם 'צור' קשור לשורש צ'ר'ר', ד' צורר את הכל לצרור אחד.

"והבחינה הב', הוא שכל הנמצאים כולם צרורים ואגודים בו ית' שהוא המקור והסבה לכל. ובבחינה זו שם צור שם התאר, והיינו עצם שהוא הנושא הכללי של כל הנמצאים, שכל הנמצאים נשואים עליו כמאמר הפייטן הכל יכול וכוללם יחד וכשם סוג לב (רש"פ)."

לדרך זו, השם 'צור' קשור למשמעות שאמר הרמב"ם, בצירוף למשמעות הצור כפי שהסברנו לפי הרש"פ.

[1] מקור נוסף ניתן להביא לכאורה מברכות בלעם: "כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ" (במדבר כג, ט).

[2] רבנו בחיי מבאר באופן מיוחד את משמעות המילים בתחילת פרשתנו, 'הצור תמים פעלו', ע"פ ביאור זה:

ונראה לי לפרש: הצור תמים פעלו, כי משה רמז בכאן על יצירתו של אדם הראשון ועל חטאו ועונשו, והענין מפני שהיה הוא סבה שנגזרה מיתה על כל תולדותיו, ולכך הוצרך משה להזכיר כן ביום מותו, ומה שקראו "הצור" על שם שהוא צר כל הצורות כלן, וכמו שדרשו רז"ל (ברכות י א): (שמואל - א ב, ב) "אין צור כאלהינו", אין צייר כאלהינו, וכן: (ישעיה כו, ד) "צור עולמים", צר שני עולמים, וכתיב באדם הראשון: (בראשית ב, ז) "וייצר ה' אלהים את האדם". וענין הכתוב כי הצור כשיצר אדם הראשון שהיה פעלו ומעשה ידיו היתה כוונתו בו להיות תמים עובד השם בארץ כמלאך בשמים, ולפי שחטא הענישו במיתה, וזה במשפט, זהו: כי כל דרכיו משפט, כי הוא אל אמונה, כלומר הדורות חולפים והוא קיים ואין עול במשפטו כי צדיק וישר הוא, והכתוב שאחריו מפרש ומבאר חטאו, הוא שאמר: שחת לו ולא אמר "להם", והכוונה שחת אדם הראשון "לו" לאביו שבשמים, וההשחתה הזו הוא מה שידעת שקצץ בנטיעות, והוא חטא עושי העגל שהזכיר בהן הלשון הזה בעצמו: (שמות לב, ז) "שחת עמך", אף על פי שהחטא חלוק ולא היה קצוץ האב והבנים במקום אחד, ובאר עוד הכתוב במה היה החטא וההשחתה הזו לאדם הראשון, וזהו שאמר: "לא", כלומר במלת "לא", והוא שעבר על לא תעשה באמרו: (בראשית ב, יז) "ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו", זהו שאמר: שחת לו לא. ואמר: בניו מומם, כי בניו קין והבל השחיתו, וכבר ידעת כי זה נהרג וזה נכרת, וההשחתה שעשו היה "מומם", מום גדול להם.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.