שורשים רבים בלשון הקודש מורכבים מהאותיות ש'ב', בצירוף אות שלישית אליהן. ר' שלמה פפנהיים מבאר את הקשר בין משמעויות השורשים השונים הללו, שכולן נובעות ממשעמות האותיות המשותפות ש'ב' (יריעות שלמה עמ' 451; חשק שלמה עמ' 529). נתבונן תחילה במשמעות השורש ש'ו'ב', ואחר כך נתבונן בכמה שורשים נוספים ממשפחה זו:
משמעות השורש ש'ו'ב' היא תנועת חזרה או החזרה של דבר מה לעניינו ולמצבו הקודם.
תנועת חזרה נעשית בדרך כלל לאחר שינוי מצב ומעמד בסיסי של דבר למקום, למצב או למעמד אחר, כאשר הוא חוזר להיות כשהיה תחילה.
השורש י'ש'ב' מבטא חזרה למצב מנוחה לאחר תנועה, מכיוון שהמצב הטבעי של כל דבר גשמי הוא מנוחה.
השורש ש'ב'ה' מבטא סוג של "מנוחה" הכפויה על השבוי, שכן השבי מבטלו מלנוע כרצונו.
השורש ש'ב'ת' קשור גם הוא למשמעות זו, ומבטא הפסקת מלאכה, שגם היא בחינה של מנוחה שקיימת בהמנעות מעשייה.
גם המשמעות הכללית של המילה מנוחה, קשורה ל'משפחת" השורשים הנ"ל, כמו בפסוק "בְּשׁוּבָה וָנַחַת תִּוָּשֵׁעוּן" (ישעיהו ל, טו).
'פרשת התשובה' (ל, א-י) נמצאת באמצע פרשת נצבים. פרשה זו עוסקת בתיאור תהליך התשובה והגאולה שעתיד לעבור עם ישראל מתוך צרות הגלות. מילים רבות מהשורש ש'ו'ב' נזכרות בפרשיה זו. רובן ביחס לתשובת ישראל אל ד', וחלקן ביחס לגאולה שיגאל ד' את ישראל. התשובה של עם ישראל אל ד', משולבת עם שיבתו לארצו ולחייו הלאומיים בהשגחת ד' עליו.
מה הכוונה במילה 'שבותך', בפסוק "וְשָׁב ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ" (ל, ג)?
ראוי לציין, שמילה זו נזכרת רק פעם אחת בתורה, אך בנביאים ובכתובים היא נזכרת פעמים רבות, ובכולן בהקשר דומה, בפסוקים שעניינם גאולה [בדרך כלל ביחס לעם ישראל, אך לפעמים ביחס לעמים אחרים], אחרי פעולת שיבה או השבה המיוחסת לד'.
- בעל המצודות ופרשנים נוספים מבארים במקומות רבים את המילה 'שבות' מלשון שבי.
נראה שאין צורך לפרש בכל המקומות שהכוונה דווקא לשבי בבית האסורים, אלא כל מציאות של גלות כפויה נחשבת לשבי, מכיוון שהגולים כשבויים, מנועים מלנוע כרצונם בחזרה למקומם.
- המלבי"ם (בירמיהו ל, ג) מביא פירוש זה, ש'שבות' היא מלשון 'שבי', ומקשה עליו מכמה פסוקים שקשה לפרש בהם כך את המילה 'שבות'. על כן הוא מבאר את שבותך מלשון 'השבה', דהיינו משורש ש'ו'ב'. נראה שכוונתו לבאר שהמילה 'שבות' מציינת את אלה הראויים להשבה, או לאלה הטעונים השבה. הרש"פ מבאר באופן דומה את השורש ש'ב'ב': השובב הוא מי שטועה ותועה בדרכו, וצריך לשוב תמיד מן הדרך שהוא בוחר ללכת בה.
יש יתרון מסוים לפירוש זה, שכן הוא קושר את המילה 'שבות' אל פעולת ה'השבה' הסמוכה אליה תמיד. מה שאין כן לפי דרך הפירוש הקודמת, ולפיה המילים 'ושב' או 'והשיב' שורשן ש'ו'ב', ו'שבות' ו'שבותך' שורשן ש'ב'ה'.
לפי שני הפירושים הללו, המילה 'שבותך' מתארת את העם שנמצא בגלות וישוב לארץ, וההבדל ביניהם הוא רק מדוע הוא נקרא כך: משום שהוא שבוי בגלות, או משום שהוא ישוב לארץ.
- אך כמה מפרשים פירשו את המילה 'שבות' שבפסוקנו באופן שונה לגמרי. כך מתורגמת תחילת הפסוק בתרגום יונתן: "וִיקַבֵּיל מֵימְרֵיהּ בְּרַעֲוָא יַת תְּיוּבְתְּכוֹן". דהיינו, 'שבותך' היא 'תשובתך'! פירוש זה נובע מן הפסוק הקודם לו: "וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱ-לֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ", שבו מתואר תהליך התשובה שיעשו ישראל בגלות.
הרב יעקב צבי מקלנבורג, בפירושו 'הכתב והקבלה', מבאר שכוונת תרגום יונתן לבאר את המילה "וְשָׁב (ה' אֱ-לֹהֶיךָ...)" שבתחילת הפסוק מלשון 'מנוחה', דהיינו ש"הוא ית' ימצא כביכול מנוחה ומרגוע בתשובת עם ישראל, אף שלא תהיה תשובה מאהבה רק מצד יראת העונשים והקללה הבאה עליהם, בכל זאת תהיה (תשובתם) לרצונו ית'...".
האלשיך הקדוש מבאר גם הוא שהמילה 'שבותך' בפסוק שלנו, משמעותה תשובה של ישראל, אך בניגוד לת"י, מבאר שהמילה 'ושב' מכוונת אל מי שישוב, אל מי שיעשה את תהליך התשובה, שהוא ד'. שכן התשובה שישראל יעשו קודם לכן בגלות, היא רק התעוררות לתשובה, ומכיוון ש"הבא לטהר מסייעין אותו" (יומא לח ע"ב), ד' יוציא לפועל ויגמור תשובה זו, ועם זאת יחשיב את השיבה כאילו אנו השבים אליו, ומתוך כך ימשיך לגאול את ישראל, כפי שממשיך הפסוק ואומר: "וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה".
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
