מדוע מופיעה פרשת עגלה ערופה בתוך פרשות המלחמות?
הקדמה
פרשת שופטים כולה עוסקת בדינים הנוגעים למנהיגי ישראל, כמו שכתב הספורנו בתחילת פרשת שופטים (טז, יח): "אחר המצוות להמון, ציווה עניני מנהיגיו, והם השופטים (טז, יח - יז, יג), והמלכים (יז, יד-כ), והכהנים (יח, א-ח), והנביאים (שם, ט-כב), אשר בתיקונם יתוקן ענין ההמון, ובקלקולם יקולקל".
עוד כתב הספורנו (יט, ב): "אחר שבאר ענין השופטים והמלך והכהנים והנביאים, סיפר המצוות המוטלות על השופטים, והם הבדלת ערי מקלט (יט, א-יג), וגבולות הארץ (שם, יד), וחקירת העדים וקבלתם (שם, טו-כא), והמצוות המוטלות על המלכים, והם: 'כי תצא למלחמה' (כ, א-ט), 'כי תקרב אל עיר' (שם י-יח), ו'כי תצור' (שם יט-כ)".
כשמתבוננים במיקומה של פרשת עגלה ערופה רואים שהפרשה שלפניה עוסקת בדיני מלחמה: "כי תצור אל עיר ימים רבים" (כ, יט), והפרשה שאחריה עוסקת גם היא בדיני מלחמה: "כי תצא למלחמה על איביך" (כא, י). נשאלת אפוא השאלה שכבר שאל "בעל הטורים" (בתחילת פרשת כי תצא, כא, י): "למה כתיב פרשת עגלה ערופה בין שתי מלחמות?"
ה"כלי יקר" (כא, א) כתב בצורה חריפה עוד יותר: "הקשה מהר"י אברבנאל על פרשה זו שאין כאן מקומה בין ארבע פרשיות המדברות מענין מלחמה"! דהיינו שלפני פרשת "כי תצור" כתובות שתי פרשות נוספות שעוסקות בדיני המלחמה: "כי תצא למלחמה על איבך" (כ, א-ט), ו"כי תקרב אל עיר להלחם עליה" (שם י-יח), וכל הפרשות מסודרות לפי סדר: תחילה הדברים הנאמרים לעם ישראל לפני היציאה למלחמה. אחר כך, כאשר יוצאים למלחמה ומתקרבים אל האויב, הדברים שאומרים לאויבים לפני שנלחמים בהם. אחר כך, הדינים הנוהגים אם האויב אינו נענה לקריאה לשלום וצרים עליו, ובסוף: "ונתנו ד' אלקיך בידך ושבית שביו"! ומדוע פרשת עגלה ערופה נמצאת בתוך מערכת פרשות המלחמה?
נאמרו על כך מספר תשובות ובמאמר קצר זה נביא רק חלק מהן.
א. הסבר כללי
כאשר מתבוננים בפרשת המלחמה הנזכרת בתחילת פרשת כי-תצא רואים שהיא שונה באופן מהותי משלוש פרשות המלחמה שבפרשת שופטים, שכן פרשות המלחמה שבפרשת שופטים עוסקות בדיני הציבור: הפרשה הראשונה עוסקת באמירות הכהן והשוטרים אל העם לפני היציאה למלחמה. הפרשה השניה עוסקת בקריאה לשלום לאויב לפני המלחמה, וכיצד יש לנהוג עם האויבים כאשר הם מקבלים את השלום, וכאשר אין הם מקבלים אותו, והפרשה השלישית מלמדת מה מותר ומה אסור לעשות בשעת המצור. מה שאין כן פרשת המלחמה שבתחילת פרשת כי-תצא אינה עוסקת בדיני הציבור במלחמה, אלא במקרה פרטי, בו אדם ראה אשת יפת תאר וחשק בה. על פי זה ניתן לענות שפרשת עגלה ערופה, שעוסקת בדינים ציבוריים, שנוגעים, כאמור, לסנהדרין הגדולה ולבית הדין של העיר ולכהנים, לא נכתבה בתוך פרשיות המלחמה, אלא אחרי כל הפרשיות של הדינים הכלליים הנוגעים למלחמה, ולפני הדינים הפרטיים שבפרשת כי-תצא! אבל עדיין קשה, שאף על פי כן היה מתאים יותר שהיא תופיע אחרי פרשות רוצח בשוגג ובמזיד (יט, א-יג), העוסקים בדינים כלליים הנוגעים למנהיגים בעקבות מעשה רצח.
ועוד שגם שם נזכרים "זקני עירו" (יט, יב), וגם אצלנו נזכרים "זקני העיר ההיא" (כא, ג-ד-ו), גם שם מסיימת התורה: "ובערת דם הנקי מישראל וטוב לך" (יט, יג), וגם אצלנו מסיימת התורה: "ואתה תבער הדם הנקי מקרבך, כי תעשה הישר בעיני ד'" (כא, ט)!
ב. הסבר "קהלת יצחק"
בספר "קהלת יצחק" על התורה (לרבי יצחק ברבי ניסן רייטבארד, ווילנא תר"ס) כתב בשם הרב יעקב מווילנא: "ידוע שכל המעשים שאדם עושה, אם לטוב אם לרע חלילה, הנה המעשים ההם יפעלו פעולה עזה ונמרצה בפנימיותו. למשל: כאשר עושה אדם מעשה אכזריות, אף על פי שהאדם הזה רחמני הוא בטבעו, אך מפני שעשה מעשה אכזריות כמה פעמים, אף שההכרח אילצהו לכך, בכל זאת נהפך טבעו לאט לאט להיות אכזרי. ולכן חששה תורתנו הקדושה בענין המלחמות שיעשו ישראל, פן ואולי יפעלו זאת על איש הישראלי להקל במעשה רצח, ואף שלא בשעת מלחמה יקום וישפוך דם אחיו, אחרי כי הורגל בה, בעשותו זאת כמה פעמים במלחמה. לזאת סמכה תורתנו הקדושה תיכף אחרי גומרה לדבר מענין עשיית מלחמה, פרשת עגלה ערופה, לאמר דכל הנ"ל הוא רק בשעת מלחמה. אבל שלא בשעת מלחמה, 'כי ימצא חלל באדמה' הוא כאילו נחרב עולם מלא, והוכרחו סנהדרי גדולה לצאת מלשכת הגזית ולמדוד, ולהביא עגלה ערופה, וכל הסדר הזה".
יש לציין שיסוד זה "שכל המעשים שאדם עושה, אם לטוב אם לרע חלילה, הנה המעשים ההם יפעלו פעולה עזה ונמרצה בפנימיותו", כבר כתב ספר החינוך (במצוה ט"ז): "כי האדם נפעל כפי פעולותיו, ולבו וכל מחשבותיו תמיד אחר מעשיו שהוא עוסק בהם, אם טוב ואם רע. ואפילו רשע גמור בלבבו, וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, אם יערה רוחו וישים השתדלותו ועסקו בהתמדה בתורה ובמצוות, ואפילו שלא לשם שמים, מיד ינטה אל הטוב, ומתוך שלא לשמה יבוא לשמה, ובכח מעשיו ימית היצר הרע, כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות. ואפילו אם יהיה צדיק גמור, ולבבו ישר ותמים, חפץ בתורה ובמצוות, אם אולי יעסוק תמיד בדברים של דופי, כאילו תאמר דרך משל שהכריחו המלך ומינהו באומנות רעה, באמת אם כל עסקו תמיד כל היום באותה אומנות, ישוב לזמן מן הזמנים מצדקת לבו להיות רשע גמור". וכעין זה כתב החינוך במספר מקומות נוספים.
וכן כתב "אור החיים" הקדוש באופן יותר מפורט לגבי הריגת בני אדם (דברים יג, יח): "לפי שציוה על עיר הנדחת שיהרגו כל העיר לפי חרב, ואפילו בהמתם, מעשה הזה יוליד טבע האכזריות בלב האדם, כמו שספרו לנו הישמעאלים כת הרוצחים במאמר המלך, כי יש להם חשק גדול בשעה שהורגים אדם, ונכרתה מהם שורש הרחמים, והיו לאכזר, והבחינה עצמה תהיה נשרשת ברוצחי עיר הנדחת". כמו כן ניתן לומר לגבי המלחמה באויבים, גם המלחמה בערים הרחוקות, שבהן נצטווינו "והכית את כל זכורה לפי חרב" (כ, יג), וקל וחומר לגבי עמי כנען, שעליהם נצטווינו "לא תחיה כל נשמה" (כ, טז), עלול הדבר לגרום לנו לאכזריות, לְקֵהוּת חושים ולזלזול בחיי אדם, ולכן כתבה התורה את פרשת עגלה ערופה בסמוך לפרשות המלחמה, כדי ללמדנו שאפילו בשעת מלחמה, כשאנשים רבים עוסקים בהריגה, ודם רב נשפך, והוא עלול להיות קל ערך בעיני בני אדם - נפשו של אדם יחיד מישראל שנהרג, חשובה היא מאד בעיני ד', עד כדי כך שזקני בית הדין הגדול צריכים לטרוח בעצמם, כפי שאמרו חז"ל: "ויצאו - הן ולא שלוחיהן" (סוטה מה ע"א), וכן צריכים לטרוח בדבר כל זקני העיר ההיא והכהנים, ללמדנו עד כמה חשובה נפש אחת של יהודי בעיני התורה, אף בשעה שעסוקים בהריגה. וכמו שכתב רבנו יוסף בכור שור: "וגם נראה דבר גדול וקפידא גדולה שהקב"ה מטריח על נפש אחת".
יהי רצון שתמיד יהיה חשוב דמו של כל אחד מישראל בעיני כל אחד מישראל, וכולם יזהרו בכל ארחות חייהם, הן בנסיעתם בכבישים והן במקומות אחרים, ולא ישמע עוד שוד ושבר בגבולנו.
[להרחבה עיין במאמרי "פרשת עגלה ערופה, טעמיה ומיקומה" ב"שמעתין" 150]
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
