1.       הקדמה -  מעמדו המיוחד של ספר דברים

לעומת שאר החומשים בהם ה' מדבר אל משה ומבקש ממנו להעביר את הדברים הלאה לבני ישראל, בספר דברים  משה פונה ישירות אל בני ישראל ונראה כאילו הוא מדבר אל בני ישראל את דבריו שלו. הגמרא במסכת מגילה קובעת שמסיבה זו ניתן להפסיק בקריאתם של הקללות שבספר דברים שכן אותם: "משה מפי עצמו אמרן", לעומת זאת, בקללות המופיעות בספר ויקרא אין להפסיק שכן אותם אמר משה מפיו של ריבונו של עולם.[1]

מנגד, הוכיחו גדולי ישראל שאי אפשר להבין את הדברים כפשטם שהרי קבעו חז"ל: "כי דבר ה' בזה" - זה האומר אין תורה מן השמים ואפילו אמר כל התורה כולה מן השמים חוץ מפסוק זה שלא אמרו הקדוש ברוך הוא אלא משה מפי עצמו.[2] אם כן כיצד מיושבים הדברים? מה הוא מעמדו המיוחד של ספר דברים?

בשם הגר"א מובא[3] שכל חמשת החומשים הם מפי ה' אלא שלעומת שאר החומשים שבהם משה רבנו אמר את הדברים לישראל ממש מפי ה', בספר דברים המעמד היה שונה – משה קיבל את הדברים מפי ה' ורק לאחר מכן אמר את הדברים לכלל ישראל. האברנאל[4] ביאר אחרת, לדעתו ההבדל הוא קיצוני יותר – בשאר החומשים משה מקבל בנבואה גם את הרעיון הכללי וגם את הסגנון המדויק שבו הוא צריך לומר את הדברים לישראל, לעומת זאת בספר דברים התוכן הכללי הוא מפי ה' אך הסגנון שבו נאמרים הדברים הוא של משה. המלבי"ם הלך עוד יותר רחוק – לדעתו משה אמר את הדברים לגמרי מיוזמתו אך לאחר מכן קיבל אישור מריבונו של עולם לומר את הדברים לישראל וממילא לדברים היה תוקף כשל תורה.[5] ב'נפש החיים'[6] נראה שהוסיף קומה נוספת – מדרגתו של משה היתה כה גבוהה עד ש:"שכינה היתה מדברת מתוך גרונו" ודבריו היו ממש דברי ה'. כלומר: מתוך שמשה כל כך התעלה ודבק ברצון ה' הרי שהשכינה היתה מאוחדת עמו ודבריו שנאמרו לקראת מותו היו ממש דברי ה'.[7]  

נמצא שלכל השיטות מיוחדת הנבואה בספר דברים בכך שמשה רבנו הרבה יותר מעורב בה – אם בכך שהוא המדבר את דברי ה' (גר"א), אם בכך שהוא קובע את הסגנון (אברבנאל), אם בכך שהוא היוזם של אמירת הדברים (מלבי"ם) ואם בכך שהוא הצליח להתעלות כל כך עד שדבריו הם דברי ה' (נפש החיים).

2.       החומש הפונה לעם ישראל

הראי"ה קוק[8] הוסיף קומה חדשה, העובדה שמשה רבנו הוא הדומיננטי בנבואת ספר דברים משמעותית מאוד לא רק לסגנון של דברי הנבואה אלא גם לתוכן של הדברים הנאמרים בה.

כמובן, גם התוכן של ספר דברים הוא דבר ה' אלא שזהו דבר ה' מנקודת המבט של משה רבנו כאדם. משל לאב שנתן לבנו במתנה מכונית צעצוע, מצד נקודת המבט של האב המכונית היא לא העיקר אלא מעשה הנתינה. סביר מאוד להניח שאם אדם יספר את הסיפור מנקודת מבטו של האב הרי שהוא כלל לא יציין מה הוא הצבע של המכונית או היא מסוגלת לעשות, אך הסיפור מצד הבן יסופר מנקודת מבט אחרת – צבע המכונית והביצועים שלה יהיו משמעותיים מאוד בסיפור וממילא יתוארו בהרחבה. נמצא אם כן, שבשני הסיפורים אנו עסוקים באותה מכונית ובאותה נתינה ואהבה שהרעיף האב על בנו, אך הדגשים בכל סיפור הם שונים: "אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי".[9]

על גבי הבנה זו מתבהרת שיטת המהר"ל.[10] לדעתו, עניינו של ספר דברים הוא לבאר את יסודות התורה ביחס למדרגת עם ישראל. ברצוני לטעון על בסיס זה שבשאר החומשים העיקר הוא התיאור האובייקטיבי של האירוע, לעומת זאת בספר דברים הדגש הוא על אותו החלק שבו עם ישראל היה שותף במעשה. משה ירחיב על החלק שלהם באירועים שהיו במדבר ומה עליהם לתקן בהתאם.

נמצא, שבניגוד להבנה הפשוטה שמדרגתו של ספר דברים נמוכה יותר משאר חומשי התורה, יש בו מעלה מיוחדת שאין בחומשים אחרים - והיא הנבואה הפונה במיוחד לעם ישראל. בכך ספר זה משלים ומבסס את אותם התכנים הנשגבים המופיעים כבר בשאר החומשים בלב העם.  

לפי זה, מובנת מאוד הדעה האומרת שבקללות של ספר דברים ניתן להפסיק, שכן אותם אמר משה "מפי עצמו", למען תיקון העם, והעם הרי צריך הפסקה בין פרשיה ופרשיה כדי לעכל את הקללות ולהפנים אותם. לעומת זאת, אין להפסיק בקללות שאמר משה בספר ויקרא מפי ה', שהרי שם הדגש הוא לא מצד הבנת העם אלא התוכן עצמו שנאמר מפי הגבורה ומכיוון שזהו נושא אחד אין להפסיק בו אלא רק לאחר שמשלימים אותו מכל צדדיו.

לדעתי, מכאן מבוא גדול להבנת חלקו הראשון של ספר דברים.[11] הן מבחינת התוכן שמשה בוחר לחזור עליו והן מצד הסגנון וההדגשות שמשה מדגיש בנאומו לפני העם. [12]  

3.       סיבות שונות לאותה הפרשה

בתחילת ספר דברים משה חוזר על האירועים שעברו ישראל במדבר.[13] הוא בוחר לציין דווקא את פרשת מינוי הדיינים, את חטא המרגלים, את חטא המעפילים ואת הדרך הארוכה שעברו ישראל עד שהגיעו לערבות מואב. לאחר מכן, משה חוזר בפרשתנו על מעמד הר סיני ועשרת הדיברות.[14]

בראשית דבריו משה מציין דווקא את פרשת מינוי הדיינים. מעניין לראות שאם נשווה את הנכתב בפרשת דברים לנכתב בפרשת יתרו נבחין שהתורה מתארת את הדברים בצורה שונה לחלוטין: בפרשת יתרו משה נאלץ למנות דיינים כי עם ישראל נמצא סובל וממתין למשפט מהבקר ועד הערב. יתרו מקשה על משה: "מה הדבר הזה אשר אתה עשה לעם? מדוע אתה יושב לבדך וכל העם נצב עליך מן בקר עד ערב?".[15] משה מקבל את דבריו וממנה דיינים.

אך בספר שלנו הפרשה מתחילה מזווית אחרת: לא העם הוא הסובל אלא משה הוא זה הסובל תחת משא העם: "איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם?" – משה מדגיש: אם היו ישראל מאמינים בי ולא מערערים ומתלוננים הרי שלא היה צורך שכל העם יעמוד מהבוקר עד הערב שכן המשפט היה מתנהל במהירות מופתית. בכך הוא מבאר לפני ישראל את החלק שלהם בהכרח למנות דיינים – חוסר האמון שלהם בו. חוסר אמון זה הוא הבסיס לכשלים שהתרחשו לאחר מכן במדבר. ישראל במקום להקשיב לדבריו ולקבל את הדין ערערו והתלוננו עד שלא נותרה ברירה ונוצר הצורך במינוי דיינים נוספים מלבד משה. [16]  

למדנו, על יסוד דברי המהר"ל, שבשמות מופיע התיאור האובייקטיבי המתאר את סבל העם הממתין לדין אך בספר דברים התגלה חלקו של העם בשורש הבעיה - חוסר ההכנעה שלו למשה רבנו.  

4.       המרגלים, המעפילים והסיבוב הארוך

גם בתיאור חטא המרגלים אנו מוצאים הבדל יסודי בין התיאור בפרשת דברים לתיאור בפרשת שלח – בספר במדבר מפורש שה' הוא זה שמבקש ממשה לשלוח את המרגלים: "שלח לך אנשים" אמנם בפרשת דברים מתברר שהדברים נראו אחרת: "ותקרבון אלי כלכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ" מתברר שישראל הם אלו שהתעקשו לשלוח את המרגלים, מיוזמתם יצא הדבר ורק לאחר מכן משה קיבל את הסכמתו של ה'. חז"ל הוסיפו לדייק מהמילה "כלכם" – שכל ישראל באו אל משה "בערבוביה" – בחוצפה, מבלי שיקדימו את הגדולים לקטנים. אין ספק שדווקא פה בספר דברים חשוב להדגיש נקודה זו. אם בספר במדבר היה ניתן לחשוב שאלו המרגלים הם אלו שהתחילו בחטא וסחפו אחריהם את העם - פה ניתן לראות ששורש הבעיה התחיל דווקא מחוסר האמון של העם בירושת הארץ.[17] אם היו נותנים אמון במשה הרי שכל חטא זה היה נחסך. חוסר הכבוד לחשובים שבדור ודאי קשור לאותו יסוד – חוסר ההקשבה לגדולי ישראל והפזיזות הוא המוביל את העם לאבד את דרכו. כמה חשובה הדגשה זו לעם ההולך לרשת את ארץ אבותיו ולהתנחל בכל מרחבי ארצה – אם יאבד חלילה את האמון באנשי הרוח מאורי הדור – יסטה מהר ממסלולו.[18]

המלבי"ם הוסיף שכל התיאור הארוך של המסע של בני ישראל סביב אדום, עמון ומואב נמשך באופן ישיר מהחטאים שתוארו לפני כן. לכתחילה היו ישראל ראויים לרשת גם את עמים אלו וכפי שרומזת התורה: "פנו וסעו לכם ובאו הר האמרי ואל כל שכניו..." שכנים אלו הם על פי חז"ל[19] אדום, עמון ומואב. אלא שבעקבות החטא נדחתה ירושתם לעתיד לבוא, לימות המשיח.[20] אם ישראל היו זוכים והיו מאמינים בלב שלם במנהיגם הרי שהיו יכולים לנחול הרחק מעבר הירדן המערבי שם נמצאת השכינה ומרכז התורה בישראל ועדיין לא להיכשל בחטא, אך חוסר האמונה שהתבטא בחטא המרגלים העיד שישראל לא יכולים להרחיק כל כך. אם היו נוחלים במקומות אלו הרי שהיו שוכחים לגמרי את מהותם. רק לעתיד יוכלו ישראל לזכות למעלה זו.

בסיום הפרשה מוסיף משה שלעומת נחלת אדום, עמון ומואב שלא נתנה לנו לבני גד ולבני ראובן הותר לנחול מחוץ לעבר הירדן המערבי במידה ויצאו חלוצים לפני ישראל. כך יוכיחו את שייכותם ונאמנותם לכלל ישראל השוכנים בעבר הירדן המערבי.[21]

לאחר שסיים משה לתאר את מסע ישראל במדבר הוא מסיים את החלק הראשון בדבריו בתחנוניו להיכנס לארץ ישראל. גם כאן אנו מוצאים הוספה המיוחדת לספר דברים: בין שאר דבריו מציין משה שהסיבה שלא נכנס לארץ היא לא מפאת חטאו אלא בגלל ישראל! : "ויתעבר ה' בי למענכם!" אור החיים הקדוש והמלבי"ם למדו מפסוק זה שהסיבה המרכזית שמשה לא נכנס לארץ היא לא בגלל החטא במי מריבה אלא בעבור חטא המרגלים! אם ישראל היו מספיק מאמינים בה' ובמשה עבדו הרי שגם היו ראויים להנהגת משה בארץ ישראל, אך משחטאו לא היו ראויים ישראל לכך שמשה יכנס עמם לארץ! אם משה היה מקדש את ה' במי מריבה הרי שהוא היה מצליח לרומם את ישראל להיות ראויים לכך שהוא יכניס אותם לארץ אך בזה לא צלח משה ולכן לא זכה להיכנס לארץ.

שוב אנו רואים כיצד בספר דברים משה מבאר לפני העם את המקום שלהם באותם האירועים המכוננים של תקופת המדבר.

5.       מדוע התורה איננה חקוקה לגמרי בלבנו?

גם בחזרתו של משה על מעמד הר סיני נוכל להבחין בנקודת המבט המיוחדת לספר דברים.[22] בתחילה מעמד הר סיני לא מתואר באריכות, משה רק מדגיש את המשמעות היוצאת מאירוע זה לדורות: "ונשמרתם מאד לנפשתיכם כי לא ראיתם כל תמונה ביום דבר ה' אליכם בחרב מתוך האש" משה מזכיר: במעמד הר סיני לא ראיתם חזיונות דמיוניים אלא שמעתם קולות בלבד. רשמים אלו צריכים ללוות אתכם לדורות. כך תזכרו לעולם לא לעבוד את האלילים והפסלים.

בנוסף לכך, אם נדקדק נבחין שישנו שינוי בין היחס של ישראל למעמד הר סיני בשמות ובדברים. לפי הרמב"ן, במעמד הר סיני המתואר בספר שמות מצאנו שישראל נרתעו מהקולות והברקים לפני מעמד הר סיני: "וכל העם ראים את הקולת ואת הלפידם ואת קול השפר ואת ההר עשן וירא העם וינעו ויעמדו מרחק" הם מבקשים ממשה שישמע עבורם את הקולות אך משה מסרב. הוא מחזק את העם לקראת שמיעת עשרת הדברות מפי ה': "ויאמר משה אל העם אל תיראו כי לבעבור נסות אתכם בא האלהים ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו". אך בפרשתנו אנו עדים לפרשה חדשה שלא הוזכרה כלל בספר שמות[23] – לאחר מתן תורה באים ישראל אל משה ומבקשים ממנו שישמש המתווך בין ה' וביניהם: "ועתה למה נמות כי תאכלנו האש הגדלה הזאת? אם י[ו]ספים אנחנו לשמע את קול ה' אלהינו עוד ומתנו!... קרב אתה ושמע את כל אשר יאמר ה' אלהינו ואת תדבר אלינו את כל אשר ידבר ה' אלהינו אליך ושמענו ועשינו". ישראל לא נרתעים מהקולות והאש אלא מדבר ה'! לכן הם מתחננים שאת שאר דברי ה' משה יעביר להם. את בקשה זו ה' מורה למשה לקבל ומעתה משה הוא השליח להעביר את דבר ה' לכל ישראל.

את עשרת הדברות, את יסודות האמונה, שמעו ישראל פנים אל פנים והתורה נחקקה עמוק בלבם אך את שאר התורה בקשו לשמוע רק מפי מתווך. נקודה זו משמעותית מאוד להבנת היחס של ישראל אל התורה. רש"י מציין שחז"ל מצאו רמז בפסוקים שיש בבקשתם של העם פסול - בבקשת ישראל נאמר: "ואת תדבר אלינו", מדוע השתמשה התורה בלשון נקבה? אלא שאמר להם משה: "התשתם את כחי כנקבה, שנצטערתי עליכם ורפיתם את ידי, כי ראיתי שאינכם חרדים להתקרב אליו מאהבה, וכי לא היה יפה לכם ללמוד מפי הגבורה ולא ללמוד ממני?". נראה לבאר שבקשה זו אולי היתה הכרחית אך היא החלישה מאוד את הקשר של ישראל לריבונו של עולם. אם היו שומעים את כל התורה מפי ה' הרי שהתורה לעולם לא היתה נשכחת מלבם.  

שוב מצאנו שבספר דברים נשלמת התמונה. מתברר שישראל הם האחראים על כך שהתורה לא תהיה לגמרי חקוקה בלבם ואם יעשו תשובה ויזככו את לבם הרי שיום יבוא ודבר ה' יוכל להתגלות אליהם בשלמות ובטהרה.

מכל מקום, יש לדעת שבינתיים ישראל רחוקים מדברי התורה, וממילא אין זה מקרה שבהמשך הפסוקים משה מזהיר את העם להיזכר באחדות ה' בלבו בכל דרך: "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך ושננתם לבניך ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך וקשרתם לאות על ידך והיו לטטפת בין עיניך וכתבתם על מזזות ביתך ובשעריך" שכן כשישראל רחוקים מה' יש להיזכר בכל מקום ובכל זמן באחדות ה' פן תשכח מלבנו. כמו כן מובן מאיליו מדוע לאחר מכן משה מהזהיר את ישראל פן יגררו אחרי מנהגי הגויים, ילמדו ממעשיהם ויעבדו עבודה זרה.

6.       הטעם הכפול של השבת

המהר"ל[24] מאריך לבאר כיצד גם התוכן המוזכר בעשרת הדברות משתנה בהתאם למגמתו של ספר דברים. אחד מההבדלים המרכזיים ביותר הוא ההבדל המופיע סביב הטעם לשמירת השבת. הטעם שאותו מבארת התורה לשמירת השבת בספר שמות נובע מכך שה' ברא את העולם בששה ימים וביום השביעי שבת ואילו בספר דברים הטעם הוא משום שה' הוציא את ישראל מעבדות מצרים, מה הוא היסוד לשינוי זה?  

אלא שעל פי הנ"ל השינויים מבוארים היטב. מנוחתו של הקב"ה ביום השביעי מלמדת על כך שלעולם כולו יש תכלית ומגמה עתידית. כשם שבסיום ששת ימי הבריאה נח הבורא כך העולם עוד יגיע להשלמתו למנוחתו. זהו הטעם העקרוני של החיוב לשמור שבת. במנוחתנו אנו מתקשרים למנוחה האלוהית שבמעשה בראשית. זהו יסוד עניינה של השבת. אך האם יש עם שראוי למנוחה זו? האם יש עם שחקק בלבו את החירות מכל עבדות, את שאיפת החופש, את האמונה שהעולם עוד יתוקן ויתעלה ושיש מגמה ותכלית לכל הפעולה האנושית? שאלה זו נפתרה רק ביציאת מצרים בה עם ישראל השתחרר מהעבדות למצרים ולאלילות הכרוכה בה. נחקקה באומה ההבנה שניתן להגיע אל המנוחה השלמה והחסרונות האנושיים עוד יתוקנו בעתיד.

מתאים הוא הדבר שאת הטעם היסודי מצד "המנוחה האלוהית" מצאנו בספר שמות ואילו בספר דברים, הפונה לעם ישראל, התברר סוד קיומו של העם הראוי לחיות את מדרגת השבת לדורות.[25]

[1] מגילה לא: "אמר אביי: לא שנו אלא בקללות שבתורת כהנים אבל קללות שבמשנה תורה פוסק מאי טעמא הללו בלשון רבים אמורות ומשה מפי הגבורה אמרן והללו בלשון יחיד אמורות ומשה מפי עצמו אמרן".

[2] סנהדרין צט.

[3] בספר 'אוהל יעקב' להמגיד מדובנא.

[4] בהקדמתו לחומש דברים.

[5] וכן יש לבאר ב'אור החיים' במקום לענ"ד.

[6] שער ג' פי"ד.

[7] ואולי זו כוונת הזהר ח"ג רסד' ע"ב עיי"ש.

[8] 'עין איה' ברכות פרק תשיעי, פסקה שלה'.

[9] תהילים סב'. עיקרון זה מבואר בהרחבה בשיחות הרב צבי יהודה.

[10] תפארת ישראל פמ"ג.

[11] למלבי"ם שני חלקים לספר – הראשון עוסק בחזרה על אירועים במדבר (עד פרק יא) והשני במצוות שנוספו. מלבדם ישנו החלק המסיים את הספר בברית בערבות מואב השירה וברכת משה.

[12] כמובן שהדברים ארוכים ואני רק מציין נקודות כלליות בלבד כדי להראות את הכיוון.

[13] הראשונים דנו מדוע משה חוזר שוב על הדברים לפני באי הארץ? הרמב"ן בהקדמתו לספר ביאר שספר זה הוא חזרה עבור הדור החדש – דור באי הארץ. מכיוון שהאתגרים הרוחניים בארץ הם מאוד גדולים יש לחזור על יסודות התורה, להוכיח אותם על כישלונותיהם, לאיים ולהזהיר את העם שלא יכשל בעבודה זרה ויגלה מארצו. האברבנל מבאר יותר: לדור באי הארץ עלו ספקות על סיבת אריכות הדרך במדבר, היה צורך להבהיר להם היטב מדוע התעכבו ישראל כל כך הרבה שנים במדבר ולכן מבאר להם משה שסיבת אריכות הדרך היא החטא^[13] ואילו לא חטאו היו נכנסים מיד לארץ. גם את החזרה על מעמד הר סיני הוא מסביר בדרך דומה: לדור החדש לא היה ברור שהברית בסיני נוגעת גם אליהם והיה צריך להבהיר להם את מהותה של הברית בהר סיני, כמו כן התקשו: אם התורה אלוהית היא, מדוע חלק מדברי ה' כל ישראל שמעו במעמד הר סיני ואילו את שאר המצוות משה לבדו שומע מפי ה'.

מה שאני רציתי להדגיש זה מה היא הנקודה המרכזית המתווספת בעקבות חזרה זו. 

[14] לגבי החלק השני נפלה מחלוקת: לרמב"ן מדובר במצוות שהיו צריכות להיאמר על ידי משה דווקא עכשיו לאברבנאל יסודם של כל המצוות כבר נאמר וכאן זו רק הרחבה למען עם ישראל.

[15] שמות פרק יח'.

[16] אמנם הראשונים העלו דרכים אחרות: לדעתו של האברבנל מינוי הדיינים חיוני לקיום האומה בארץ ישראל ולכן פרשה זו מהווה ראיה לכך שמשה מעוניין להכניס את ישראל מהר לארץ אך הם עיכבו את הדבר. ל"שם משמואל" פרשה זו היא חלק מהתוכחה: משה רצה להבהיר לישראל שהפחד מניצחון עמי כנען היה מיותר שכן על ידי קיום מערכת המשפט מעלתם המוסרית גבוה יותר מהעמים שמסביב וממילא ה' יהיה בעזרם.

אמנם למעלה ביארתי על יסוד דברי המהר"ל ב'נצח ישראל' פרק ט' שתוכחה זו היא הבסיס לכשלים שיגיעו מאוחר יותר, שכן בפרשה זו בא לידי ביטוי הסדק הראשון ביחסים שבין ישראל למשה רבנו. המילה "איכה" בה פותחת הפרשה מלמדת על "יציאה מהסדר" על תופעה חריגה שתבוא על פי חז"ל לידי ביטוי בצורה חמורה בדורות מאוחרים יותר: "שְׁלשָׁה נִתְנַבְּאוּ בְּלָשׁוֹן אֵיכָה, משֶׁה, יְשַׁעְיָה, וְיִרְמְיָה. משֶׁה אָמַר "אֵיכָה אֶשָֹּׂא לְבַדִּי..." יְשַׁעְיָה אָמַר: "אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה...". יִרְמְיָה אָמַר: אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד"... משֶׁה רָאָה אֶת יִשְׂרָאֵל בִּכְבוֹדָם וְשַׁלְוָתָם וְאָמַר: אֵיכָה אֶשָֹּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם. יְשַׁעְיָה רָאָה אוֹתָם בְּפַחֲזוּתָם, וְאָמַר: אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה. יִרְמְיָה רָאָה אוֹתָם בְּנִוּוּלָם, וְאָמַר: אֵיכָה יָשְׁבָה" השינוי מהסדר נובע כתוצאה דווקא מהגדלות אפילו של אנשים פשוטים מישראל שגרמה לכך שישראל לא נכנעו לפסק ההלכה של משה אלא ערערו והתלוננו על פסק הדין. משה מוכיח את ישראל שבמקום להקשיב לדבריו במהירות ולסיים את הדין הרי שהסכסוכים התארכו זמן רב. כל אחד בא עם טענותיו, ערעוריו ותלונותיו עד שלא נותרה ברירה ונוצר הצורך במינוי דיינים נוספים מלבד משה. חז"ל הוסיפו שגם לאחר שמשה הציע לפני ישראל את הדיינים ישראל היו צריכים לסרב, לחזור בתשובה, ולבקש שרק משה בגדולתו ינהיג את העם והם יצייתו לדבריו. אך לא כך היו פני הדברים. ישראל לא קיבלו את דברי משה ומשה נאלץ למנות דיינים קבועים.

[17] יש לציין שלדעת הרמב"ן אין פסול בבקשת העם לשלוח מרגלים שכן יש להתאמץ בכל דרכי הטבע ככל שניתן. אמנם שעת חז"ל לכאורה שונה.

[18] כהמשך לזה יש לציין שבספר דברים התורה מאריכה מאוד בחטאו של העם ולא בחטא המרגלים. התורה מאריכה בטיעונים שעלו מצד העם ובעונש המוטל עליהם וכמעט לא נוגעת במרגלים עצמם.

גם בפרשת המעפילים אנו מוצאים שבספר דברים ישראל הם העומדים במרכז הפרשה. בספר במדבר נראה שמשה מזהיר את המעפילים לאחר שכבר החלו לעלות אל ההר. אך בספר דברים מתברר שהיה דו שיח מקדים בין משה ובין ישראל. משה מזהיר את ישראל וישראל מצדם אינם שומעים. בכך מדגישה התורה ששוב הפרו את האמון במנהיגם וגרמו לקלקלתם.

[19] עיין רש"י.

[20] בראשית רבה.

[21] לעומת חוסר היכולת לנחול בריחוק מקום, כעת נתנה האפשרות להרחיק בנחלה במידה ויצאו אותם השבטים חלוצים לפני ישראל ויכבשו את הארץ לפני כולם ועיין במאמר 'נחלה מבוהלת' לפרשת מטות.

[22] לאברבנל טעם החזרה הוא ללמד שהברית היא נצחית ושייכת גם לבנים ולבאר לישראל מדוע רק את חלק מדבר ה' שמעו מפי ה' וחלק לא.

[23] כך לפי הרמב"ן שבספר שמות מתואר הפחד של ישראל לפני מתן תורה ובספר דברים הבקשה של ישראל לאחר מתן תורה ולא כאבן עזרא.

[24] תפארת ישראל פמ"ד – פמ"ה.

[25] בנוסף לכך, יש להעיר שבמקום המילה: "זכור את יום השבת" נכתב בדברים: "שמור את יום השבת", ועיין במהר"ל שם שחובת הזכירה, מיוחסת לספר שמות, שם אנו מצווים לקיים מצוה חיובית, להתרומם אל שורשה של המצווה מצד ריבונו של עולם ולקדש את היום. אך חובת השמירה מחייבת אותנו ליצור סביבת חיים כזו שהתוכן החיובי ימצא בה את מקומו. חובה זו היא מצד האדם השקוע במציאות המעשית וממילא יש לשמור אותו שלא יפול בה.  

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.