א. "האינטרס האלוהי"

"אָמַרְתִּי אַפְאֵיהֶם, אַשְׁבִּיתָה מֵּאֱנוֹשׁ זִכְרָם, לוּלֵי כַּעַס אוֹיֵב, אָגוּר פֶּן יְנַכְּרוּ צָרֵימוֹ פֶּן יֹאמְרוּ יָדֵנוּ רָמָה וְלֹא יְהֹוָה פָּעַל כָּל זֹאת כִּי גוֹי אֹבַד עֵצוֹת הֵמָּה וְאֵין בָּהֶם תְּבוּנָה"

בכל ספרי התנ"ך קשה למצוא פסוקים כל כך קשים כמו פסוקים אלו. פשט הפסוקים מציג תמונה נוראה: בעקבות החטאים של ישראל רצה הקב"ה, בכעסו הנורא,[1] להפקיר את ישראל,[2] להגלות אותם לכל עבר בגלות נצחית[3] או אפילו לכלות את ישראל כליל.[4] הדבר נמנע מסיבה אחת: הגויים במחשבתם האווילית יאמרו שהדבר לא נבע מההשגחה האלוהית אלא ממקרה הטבע. כתוצאה מכך הגויים יכפרו בה' ושם שמיים יתחלל.   

הרמב"ן במקום מברר את המובן מאיליו, כמובן שלא אכפת לריבונו של עולם "מה יאמרו הגויים" אלא שרצון ה' הוא לתקן את האדם ואת העולם, לקדם אותם אל שלמותם, ואם ישראל חלילה יאבדו אזי ששם ה' לא יתגלה בעולם. הקב"ה שחס על שמו הגדול מקיים את ישראל למען תיקון העולם.  

הרמב"ן מציין שבפעמים רבות אנו מוצאים שהטענה המרכזית לגאולת ישראל היא לא צדקתם של ישראל אלא החשש מחילול שמו של הקב"ה. לאחר חטא המרגלים משה לא מזכיר את זכות האבות אלא רק מציין בתפילתו שאם חלילה ה' יאבד את ישראל הרי ששמו הגדול יתחלל. עוד מציין הרמב"ן את דברי הנביא יחזקאל שם מפורש שהגאולה לא תבוא בזכות מעשיהם של ישראל אלא למען שמו הגדול בלבד: ""ואעש למען שמי לבלתי החל לעיני הגוים... וקבצתי אתכם מן הארצות אשר נפוצותם בם ונקדשתי בכם לעיני הגוים... וידעתם כי אני ה' בעשותי אתכם למען שמי, לא כדרכיכם הרעים וכעלילותיכם הנשחתות בית ישראל".[5] נמצא מכל המקורות הנ"ל שמצד ישראל לא היתה כל הצדקה לגאולתם של ישראל אלא שיש 'אינטרס אלוהי' לגאול את ישראל למען קידוש שמו בעולם.

ב. מעלתה של זכות אבות

הדברים הנ"ל מעוררים שאלה חריפה: הרי מצאנו שלאחר חטא העגל משה לא מסתפק בטענה שכיליון ישראל יביא לחילול ה' אלא שהוא טורח לציין שה' נשבע לאבות שהוא ירבה את זרעם וייתן לבניהם את ארץ כנען. המהר"ל[6] והראי"ה קוק[7] ביארו ששבועה זו איננה טכנית: הקב"ה בחר באבות כי בסגולתם הטבעית נמצאות התכונות הטובות שאותם הם מורישים לבניהם. מעשיהם הטובים חשפו את סגולה זו שתעבור לבניהם ובזכות כך גם בניהם ראויים לרשת את הארץ. תכונות אלו, החקוקות בבנים, לא ניתנות לשינוי בבחירת האדם, הם הטבע הבלתי בחירי של הבנים.[8]

גם ביציאת מצרים לא היינו ראויים לגאולה אך ההבטחה לאבות היא שעמדה לנו: "וגם הקמתי את בריתי אתם (עם האבות) לתת להם את ארץ כנען את ארץ מגריהם אשר גרו בה".[9] גם בספר דברים מדגיש משה שלא זכינו לסלק את יושבי ארץ כנען מכוח צדקתנו אלא בזכות הברית עם האבות: "אל תאמר בלבבך בהדף יהוה אלהיך אתם מלפניך לאמר: בצדקתי הביאני יהוה לרשת את הארץ הזאת וברשעת הגוים האלה יהוה מורישם מפניך, לא בצדקתך ובישר לבבך אתה בא לרשת את ארצם כי ברשעת הגוים האלה יהוה אלהיך מורישם מפניך ולמען הקים את הדבר אשר נשבע יהוה לאבתיך לאברהם ליצחק וליעקב".[10]

ברית זו, היא שתעמוד לישראל לאחר שתגלה מארצה, בסוף הקללות הקשות בפרשת "בחוקותי" מדגישה התורה: "אף אני אלך עמם בקרי והבאתי אתם בארץ איביהם או אז יכנע לבבם הערל ואז ירצו את עונם וזכרתי את בריתי יעקוב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכר והארץ אזכר".[11] כאן לכאורה מפורש שלמרות החטאים שלנו, הקב"ה לעולם לא ישכח את הברית עם האבות, הוא יזכור את הסגולה העמוקה שירשנו מהאבות והוא יגאל אותנו בזכותה. את עניין זה חזרה התורה ופירטה גם בספר דברים: "בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים ושבת עד יהוה אלהיך ושמעת בקלו, כי אל רחום יהוה אלהיך לא ירפך ולא ישחיתך ולא ישכח את ברית אבתיך אשר נשבע להם".[12] ברית זו כל כך יסודית עד שאנו מציינים אותה פעמים רבות גם בתפילתנו.[13]

אם כן, נשאלת השאלה, מדוע לפתע נעלמה לכאורה טענה זו בפרשתנו ובמקורות הנוספים שמציין הרמב"ן? מדוע אין די בהבטחה לאבות כדי להשיב את ישראל לארצם?

ג. סליחה ולא מחילה

אינני כדאי כדי להשלים את סוגיה רחבה זו עד סופה אך אנסה להציע דרך שתנסה ליישב בין המקורות השונים, לפחות על פי חלק עיקרי מגדולי ישראל.

כאמור, הרמב"ן מציין שתי נקודות זמן היסטוריות בהם הטעם היחיד להצלת ישראל הוא מצד "חילול ה'": לאחר חטא המרגלים ולאחר חטאי עם ישראל בבית ראשון. הרמב"ן בפרשת שלח[14] מבאר שלאחר חטא המרגלים לא היה ניתן להשתמש בטיעון של ההבטחה לאבות מכיוון שישראל בחטאם הלכו בדיוק בדרך ההפוכה מדרכם. האבות חבבו את הארץ ומסרו את הנפש למענה ואילו ישראל מאסו בארץ חמדה.[15]

נראה מדבריו שכדי שההבטחה לאבות תצא אל הפועל צריך שיהיה קשר בין המעשים של הבנים למדרגתם של האבות. הסגולה בישראל לעולם קיימת אך במידה והם בוחרים לא להוציא אותה אל הפועל אזי מידת הדין דנה אותם לחובה. מידת הדין טוענת שהמהלך האלוהי לא נשלם על ידם וממילא אין הצדקה לקיים אותם. זכות האבות לא נובעת מסנטימנטים רגשיים אלא מכך שבניהם דומים להם והם הולכים בדרכם. במידה וזה לא כך הרי שמידת הדין עומדת ומקטרגת על קיומם של ישראל.

הרמב"ן מוסיף שבגלל שישראל לא היו יכולים לעמוד מצד הדין הרי שדווקא בשעה זו נצרך משה להזכיר יג' מידות של רחמים.[16] משה לא מבקש "מחילה" (כמו בחטא העגל) אלא רק "סליחה", כלומר: בקשה להפעיל את מידת החסד, לעכב את העונש עד שישראל יחזרו לדרך הראויה.[17] מכיוון שמדובר בחסד בלבד משה לא מזכיר את זכות האבות אלא רק את הטעם של "חילול ה'" שחלילה יהיה עם יושמדו ישראל. הקב"ה שומע וסולח בלבד: "סלחתי כדברך", הוא לא מוחל כמו לאחר חטא העגל[18] אלא רק מעכב את העונש ומחלק אותו לחלקים קטנים:[19] ארבעים שנה יהיו ישראל במדבר ובכל שנה רבים מהם ימותו, אך בינתיים ביניהם יגדלו ויוכלו לאחר סיום תקופה זו להיכנס לארץ.

גם הבנים בדור הבא לא היו ראויים לרשת את הארץ מכוח צדקתם האישית, גם הם נפלו לא פעם בחטא, אך להם כבר מועילה זכות אבות שנעלמה בימי אבותיהם. דור זה כבר מאמין שבכוחו לרשת את הארץ וראויה היא לשוב מחדש זכות אבותיו כדי ללמד עליו זכות שראוי הוא לנצח את אויביו: "כי ברשעת הגוים האלה יהוה אלהיך מורישם מפניך ולמען הקים את הדבר אשר נשבע יהוה לאבתיך לאברהם ליצחק וליעקב".[20].

ד. למען שמו באהבה

מהלך זה, בו נעלמת זכות אבות ושוב מופיעה, מתרחש גם בזמן הגלות וגאולתם של ישראל. הגמרא בשבת[21] מלמדת שבשלב מסוים, בימי בית ראשון,[22] "תמה זכות אבות" מישראל. המהר"ל[23] מבאר שכל עוד ישראל היו קשורים במעשיהם אל אבותיהם הרי שהיה מקום לרחם עליהם ולא להגלות אותם מארצם, אך כאשר ישראל הוסיפו לחטוא הרי שזכות אבותם כבר לא עמדה להם מצד הדין והם היו ראויים לגלות מארצם. בשעה זו, הקב"ה עושה למען שמו כמבואר בפרשתנו ובספר יחזקאל. מכיוון שיש לו תוכנית שלמה בנוגע לתיקון העולם הוא מנהיג את ישראל במידת החסד, שלא לפי מעשיהם של ישראל ולא מכלה אותם מיד.  

הקב"ה בחסדו ממתין ולא מעניש אותנו כפי חומרת הדין, הוא אף משגיח עלינו ומסבב לעיתים גם צרות ויסורים שיעוררו את ישראל לחשוף את סגולתם פן יתבוללו בין עמי הארץ.[24] בזכות כך, גם אם ישראל ירצו לעזוב את ה' הדבר לא יעלה בידם: "וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא כְּשֶׁבִּקְּשׁוּ לִפְרֹק עֹל שְׁבוּעָתוֹ בִּימֵי יְחֶזְקֵאל... אָמְרוּ לוֹ: אַף אָנוּ כְּבָר יָצָאנוּ מֵרְשׁוּתו (של הקב"ה)ֹ, נִהְיֶה כְּכָל הָעוֹלָם. אָמַר לָהֶם יְחֶזְקֵאל לְיִשְׂרָאֵל: "וְהָעֹלָה עַל רוּחֲכֶם הָיוֹ לֹא תִּהְיֶה!". וְאוֹמֵר: חַי אֲנִי נְאֻם אֲדֹנָי ה' אִם לֹא בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה אֶמְלוֹךְ עֲלֵיכֶם!".[25]

דוגמא להשגחת ה' אנו מוצאים בזמן חורבן הבית וגלות ישראל. הקב"ה סיבב שישראל יגלו מארצם שנתיים לפני הזמן הראוי כדי שלא יסתאבו לגמרי בחטא. רק מכיוון שנשארה להם זיקה לארץ תישאר בהם התשוקה לחזור לארצם לאחר הגלות בבבל.[26] גם בבבל הקב"ה לא נתן לנו לשכוח את זיקת העם לסגולתו ולארץ אבותיו, הוא זימן את המן שיטיל גזירה נוראה שגרמה להתעוררות רוחנית ולישועה. גם אח"כ המשיך הקב"ה לשלוח נביאים שיעוררו את ישראל לשוב לארצם. אם היו ישראל נשארים בגלות הרי שהיו באותו הדור יכולים להתעלם מסגולתם ולהתערבב חלילה בין הגויים – רק בזכות שיבת ציון ניצל עם ישראל.[27] על ידי התערבות אלוהית זו, אותם אלו יחידים מישראל שלעולם ישמרו על הסגולה הישראלית[28] יצליחו לכוון את עם ישראל ולהנהיג אותו אל עתידו הנכון בהמשך הדורות.

על כך אנו מתפללים בכל יום: "וזוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה" – אם הקב"ה זוכר חסדי אבות אז למה צריך שהוא יעשה למען שמו? אלא, מבאר הטור, שגם אם תמה זכות אבות ואין אנו ראויים להיגאל מכוחה הרי שהגאולה מובטחת שכן הקב"ה עושה למען שמו הגדול.[29]

על פי יסודות אלו מבאר בעל העקידה[30] את הפסוקים בפרשת בחוקותי: "אף אני אלך עמם בקרי והבאתי אתם בארץ איביהם או אז יכנע לבבם הערל ואז ירצו את עונם וזכרתי את בריתי יעקוב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכר והארץ אזכר", לדבריו, סיום הפסוק בא להסביר מדוע לא היתה ברירה אלא להגלות את ישראל מהארץ. הקב"ה זוכר את הקשר של ישראל אל האבות ("וזכרתי את בריתי יעקוב...") אך הוא גם זוכר את החטאים שעשו לארץ ("והארץ אזכור"). החטאים שעשו ישראל טמאו את הארץ והשחיתו אותה ומצד מידת הדין לא נותרה ברירה אלא להתעלם מזכותם של האבות ולהגלות את ישראל מארצם. אמנם בגלות הקב"ה לא ישכח את ישראל כמבואר בהמשך הפסוקים: "ואף גם זאת בהיותם בארץ איביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלתם להפר בריתי אתם כי אני יהוה אלהיהם וזכרתי להם ברית ראשנים אשר הוצאתי אתם מארץ מצרים לעיני הגוים להיות להם לאלהים אני יהוה.[31] ברית ראשונים שונה לגמרי מהברית עם האבות, ברית זו איננה תלויה כלל בדין אלא בחסד בלבד שכן היא רומזת לברית שנכרתה עם משה רבנו לאחר חטא העגל: "הִנֵּה אָנֹכִי כֹּרֵת בְּרִית".[32] בברית זו הקב"ה מגלה למשה את יג' מידות רחמים ובעצם חושף לפניו שגם אם יחטאו ישראל הרי שהוא יקיים אותם בחסדו, למען שמו. הקב"ה ימתין עד שיעשו תשובה ויגאל אותם בסופו של דבר. על כך אמרו חז"ל[33]: "אמר רב יהודה: ברית כרותה לי''ג מדות שאינן חוזרות ריקם שנאמר {שמות לד-י} הנה אנכי כורת ברית". שכן עד עת קץ, על ברית ראשונים זו אנו נשענים ובה אנו בטוחים.

ה. חסד נעוריך

לפנינו התבאר שהקב"ה לא גואל את ישראל מצד הדין אלא מצד החסד למען שמו. אלא שיש להוסיף שאין זה מקרה שה' בוחר דווקא את ישראל למען קידוש שמו. הקב"ה בוחר בישראל כי הם עמו ובהם גנוזה הסגולה שתצא אל הפועל בעתיד. מצד זה, ישראל זכאים במידה מסוימת לחסד זה גם מן הדין.

המהר"ל[34] קורא לבחירה זו בישראל "בחירה כללית", בחירה שאיננה תלויה במעשים אלא בסגולה בלבד. בחירה זו מהווה את הסיבה מדוע, גם כשכבר נעלמה זכות אבות וגם כשאין ישראל ראויים מצד הדין, הקב"ה מגלה דווקא כלפיהם את חסדו. את נקודה זו מוצא ר"ת[35] בפסוק: "וזכרתי את בריתי יעקוב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכר והארץ אזכר".[36] ר"ת מחלק בין זכות אבות לברית אבות, "זכות אבות" אמנם תמה אך "ברית אבות" לעולם לא תמה. ברית זו מבטאת את האהבה של ה' לעמו שלא תלויה בדבר.  

השל"ה הקדוש[37] אמנם חלק על ר"ת,[38] לדעתו אין לחלק בין "ברית אבות" ל"זכות אבות", אך מצד שני כתב שיש מקום לחלק בין "חוסר זכירה" ל"שכחה", זכות אבות יכולה לא להיזכר אך היא לא יכולה להישכח שכן הסגולה הישראלית לעולם קיימת והיא הבסיס כאמור להנהגת החסד. נקודה זו רמוזה בפסוק: "בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים ושבת עד יהוה אלהיך ושמעת בק(ו)לו, כי אל רחום יהוה אלהיך לא ירפך ולא ישחיתך ולא ישכח את ברית אב(ו)תיך אשר נשבע להם".[39] הגם שהקב"ה כבר לא זוכר את ברית בעקבות החטאים, הקב"ה לעולם לא ישכח לגמרי את הברית, את הסגולה הקיימת בנו וממילא יגאל אותנו בחסדו עד שנוציא את סגולה זו לפועל.

לדעת ה"אור החיים הקדוש",[40] בחירה כללית זו נקבעה בישראל במיוחד בדור הראשון ביציאתם ממצרים. במתן תורה ישראל קבלו את התורה באונס, מצד ההכרח,[41] ובברית בערבות מואב קבלו ישראל את התורה מרצון^[42] שכן רק בערבות מואב, כשחזר משה ופירט להם שוב את הברית שקיבל בחורב ישראל קבלו את הברית בלא הכרח, ברצון ובלב שלם והכריזו: "הנסתרת לה' אלהינו והנגלת לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת".^[43] בכך הפכו ישראל  לעם לפני ה': "למען הקים אתך היום לו לעם והוא יהיה לך לאלהים".^[44]

ברית זו שהיתה מרצון נבעה מתוך הבנה ואהבה לכן כעת הדגיש משה לישראל את חובת השמיעה - ההבנה לדבר ה': "הסכת ושמע ישראל היום הזה נהיית לעם לה' אלהיך ושמעת בקול ה' אלהיך ועשית את מצותו ואת חקיו אשר אנכי מצוך היום".^[45] לעומת ברית סיני שם קבלו ישראל את העשייה "כדרך העובדים מיראה" ואמרו רק "נעשה" ששכן העושה מיראה לא מתעניין כל כך בטעמי הדברים אלא רק מוכן לקיים את אשר יצוו אותו, בברית זו ישראל עולים לקומה חדשה – לקבלת ברית מתוך אהבה ורצון.^[46]

הרש"ר הירש ביאר שמדרגה מיוחדת זו יכלה להיווצר מכיוון שאותו הדור שעמד בברית בערבות מואב כבר הכיר שה' לא משגיח על ישראל בצורה חד פעמית אלא לאורך זמן. הדור העומד להיכנס לארץ ראה כיצד ה' פרנס את עם ישראל בכל תקופת המדבר בניסים גלויים, הוא גם ראה את אהבת ה' המתמידה לו ואף את תחילת קיום ההבטחה האלוהית בדבר כיבוש הארץ. עד הדור הזה לא חדרה בישראל ההכרה בהשגחה האלוהית אך ביום הזה, בו באו ישראל בברית בערבות מואב, נבראו להם עיניים חדשות ואוזניים חדשות המכירות בהשגחה האלוהית.^[47]

שתי בריתות אלו משלימות זו את זו וקובעות את האופי המהותי של ישראל לדורות. על כך אומר הפסוק: "ואף גם זאת בהיותם בארץ איביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלתם להפר בריתי אתם כי אני יהוה אלהיהם, וזכרתי להם ברית ראשנים אשר הוצאתי אתם מארץ מצרים לעיני הגוים להיות להם לאלהים אני יהוה.[48] ברית הראשונים, לדעת ה"אור החיים", זו הברית שכרתו ישראל עם ריבונו של עולם בדורותיהם הראשונים. ברית זו קבעה את האהבה העצומה של ישראל לריבונו של עולם. אהבה שתתגלה בסופו של דבר, על כך הכריז הנביא בשם ה': "זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה",[49] "שיזכור ה' לדור האחרון זכות דור ראשון שנכנס בברית עם ה' באהבה רבה...".[50] אולי זאת הסיבה שאנו מזכירים בתפילה: "למען שמו באהבה" – שהקב"ה עושה למען שמו אך גם מתוך האהבה העצומה שהוא אוהב אותנו ומתוך זיכרונה של האהבה העצומה שאנו אהבנו אותו:[51] "כי ההרים ימושו והגבעות תמוטנה וחסדי מאתך לא ימוש וברית שלומי לא תמוט אמר מרחמך יהוה".[52].

ו. התעוררות "זכות אבות" מחדש במהלך הדורות

לאחר הצרות והמשברים, בשעה שישראל יתחילו לחזור בתשובה בימי בית שני, תשוב זכות אבות להתגלות בחיי האומה.[53] ישראל אמנם לא יהיו ראויים מצד עצמם לגאולה אך מכיוון שיתחילו להיות דומים שוב למדרגת האבות הם ילמדו עליהם זכות מחדש. כך מפרש אור החיים את הפסוקים הנ"ל בעניין ברית אבות: "אז יכנע לבבם הערל ואז ירצו את עונם וזכרתי את בריתי יעקוב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכר והארץ אזכר", רק לאחר התשובה והכנעת הלב תשוב להופיע זכות אבות בחייהם של ישראל.

מכיוון שבימי בית שני לא חזרנו ממש למעלת אבותינו אלא רק התחילה להתעורר מעט זכות אבות, הרי שסכנת החורבן היתה קרובה הרבה יותר מימי בית ראשון. המהר"ל[54] מבאר שמסיבה זו די היה בחטא קל כמו שנאת חינם להחריב את בית המקדש. בתקופת בית המקדש הראשון בישראל עוד האירה הסגולה בחוזקה וישראל היו קרובים למעלתם הרוחנית של האבות. רק השחתה נוראה של עבודה זרה, שפיכות דמים וגילוי עריות גרמה לבטל את אותה הסגולה. לעומת זאת, בימי בית שני שגם כך מעלתנו הרוחנית היתה יחסית נמוכה, די היה בחטא קל כדי להפריד אותנו שוב ממעלת האבות עד שגלינו מארצנו שוב.

לאחר חורבן בית שני נכנס עם ישראל לגלות הארוכה ביותר שידע. אריכות הגלות מוסברת בדיוק מסיבה זו. במצרים ובגלות בבל היה לישראל עוד קשר אל זכות אבותם אך בגלות האחרונה הרי שהם כל כך התרחקו ממעלתם הנשגבה עד שמצד עצמם הם לא היו יכולים להיגאל וממילא הגלות התארכה כל כך הרבה זמן[55]: "נפלה, לא תוסיף קום בתולת ישראל".[56] לא היה לנו על מי להישען "אלא על אבינו שבשמיים"[57] שכן לא היה את מי שיקים את "סוכת דוד הנופלת". רק הקב"ה בעצמו, על פי עצתו העליונה, עורר את ישראל לתשובתם ולגאולתם עד שבימינו אלה חזרנו לארצנו ועוד נלך ונשוב עוד ועוד אל אבינו שבשמיים.

במהלך ארוך, בבחירה ובצעידה איטית חוזרים ישראל וחושפים את סגולתם המקורית. האבות יקיצו מתרדמתם ושוב יופיעו בחיינו עד שנחזור שוב למעלת אבותינו וזכותם תאיר כאור את חיינו: "ואתה תשוב ושמעת בקול יהוה ועשית את כל מצותיו אשר אנכי מצוך היום, והותירך יהוה אלהיך בכל מעשה ידך בפרי בטנך ובפרי בהמתך ובפרי אדמתך לטבה כי ישוב יהוה לשוש עליך לטוב כאשר שש על אבתיך".[58]

[1] על פי התרגום. אפאה – לשון אף (כעס).

[2] רש"י, אפאה – אעשה פאה, כלומר: כהפקר.

[3] רמב"ן. אפאה -  אעשה פאה, כלומר: אפזר. לרש"ר הירש (מתאים לשיטתו הכללית) היתה הו"א לפזר את ישראל כך שלא תהיה להם השפעה על העולם אלא שמצד המגמה האלוהית חשוב שיתקנו את העולם ולכן הוא השאיר אותם מרוכזים במקומות משמעותיים עיי"ש.

[4] דעת זקנים.

[5] יחזקאל כ, פסוקים: ט, מא, מד.

[6] נצח ישראל פי"א.

[7] נצח ישראל פי"א, איגרות חלק א' רפג', וחלק ב' ושעט' וכן באיגרת תקנה' ועוד.

[8] שם.

[9] שמות ו, ד.

[10] דברים ט , ג- ה.

[11] ויקרא כו , מא – מב.

[12] דברים ד, ל.

[13] "זוכר חסדי אבות" בברכה ראשונה בתפילה, ובקריאת שמע קטנה ובסליחות ועוד.

[14] במדבר יד, יח.

[15] מה עוד שבחטא העגל חטאו רק הערב רב ואילו כאן חטאו כל עדת ישראל.

[16] עיי"ש ברמב"ן שמשה אף משמיט כמה מידות (רחום וחנון) שדין מעט מעורב בהם.

[17] עיין מסילת ישרים פרק ד'.

[18] שם הקב"ה חזר בו מרצונו להעניש במוות את ישראל : "וינחם ה' על הרעה אשר דיבר לעשות לעמו". אמנם משה עלה לשמיים כדי לכפר על ישראל, כלומר: להשיב את האהבה כשם שהיתה קודם. וזהו "סליחה מחילה וכפרה" סליחה היא המתנה בחטא, מחילה היא מחיקת החטא וכפרה היא ניקיון החטא. ונראה שעל ידי זכות אבות ניתן אפילו להגיע למחילה כמו בחטא העגל אך בשביל כפרה יש לעשות צעדים נוספים כמו קרבן וכדומה.

[19] עיין מסילת ישרים פרק ד'.

[20] דברים ט , ג- ה. "אל תאמר בלבבך בהדף יהוה אלהיך אתם מלפניך לאמר: בצדקתי הביאני יהוה לרשת את הארץ הזאת וברשעת הגוים האלה יהוה מורישם מפניך, לא בצדקתך ובישר לבבך אתה בא לרשת את ארצם כי ברשעת הגוים האלה יהוה אלהיך מורישם מפניך ולמען הקים את הדבר אשר נשבע יהוה לאבתיך לאברהם ליצחק וליעקב".

[21] נה.

[22] נחלקו שם האמרואים מאיזה שלב בדיוק בתקופת בית ראשון תמה זכות אבות.

[23] חידושי אגדות שם.

[24] יש לומר שאין זו כמובן השגחה אלוהית "חיצונית", סדר העולם תובע באופן טבעי את הופעתם הישרה של ישראל ומייסר את ישראל כשהם לא פועלים לפי זה ואכמ"ל. זאת ועוד, אולי ניתן להוסיף שהפעולה האלוהית עוברת דרך ישראל עצמם שבעומק נשמתם מרגישים שהם צריכים לעמוד על עצמיותם וממילא הם מזמינים עליהם את היסורים והאתגרים שיעוררו את סגולתם הפנימית. 

[25] תנחומא ניצבים.

[26] גיטין פח ועיין נצח ישראל פכ"ד.

[27] מלבי"ם חגי, א, א.

[28] עיין בעקידה נצבים שלעולם הציבור כולו לא יהיה מושחת ותמיד יהיו ישראלים שישמרו את הסגולה הישראלית שכן יש גבול לבחירה של פרטים מסוימים מתוך ישראל שאצליהם היחס הממשי שבפועל לסגולת ישראל הוא טבעי ולא ניתן לבחירה. המעורבות האלוהית באה לפי זה לתת לאותם יחידים את היכולת להנהיג את האומה.

[29] טור אורח חיים.

[30] על פרשת בחוקותי.

[31] ויקרא כו , מא – מה.

[32] שמות לד, י.

[33] ראש השנה יז:

[34] נצח ישראל פי"א.

[35] על הגמרא בשבת נה.

[36] ויקרא כו, מד.

[37] פרשת עקב, תורה אור, ט.

[38] כמו ר"י בתוס' ורש"י והמהר"ל.

[39] דברים ד, ל.

[40] על הפסוקים בפרשת בחוקותי.

[41] הכרח נשמתי פנימי והכרח אלוהי מצד מגמתו המקורית. עיין תפארת ישראל פל"ב ובעין איה שבת חלק ב' עמ' 191.

[42] בפירוש 'תורה אור' תחילת פרשת ניצבים.

[43] אור החיים במקום.

[44] תחילת פרשת ניצבים.

[45] דברים כז, ט.

[46] מלבי"ם. לכן לפני מתן תורה שהיתה יראה גדולה אמרו רק נעשה ורק לאחר מתן תורה בפרשת משפטים אמרו גם נשמע. מכל מקום העשייה היא הקודמת והעיקרית בברית זו.

[47] עיין דברים כט, א-ח "ויקרא משה אל כל ישראל ויאמר אלהם: אתם ראיתם את כל אשר עשה ה' לעיניכם בארץ מצרים לפרעה ולכל עבדיו ולכל ארצו, המסות הגדלת אשר ראו עיניך האתת והמפתים הגדלים ההם, ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמע עד היום הזה, ואולך אתכם ארבעים שנה במדבר לא בלו שלמתיכם מעליכם ונעלך לא בלתה מעל רגלך, לחם לא אכלתם ויין ושכר לא שתיתם למען תדעו כי אני ה' אלהיכם,  ותבאו אל המקום הזה ויצא סיחן מלך חשבון ועוג מלך הבשן לקראתנו למלחמה ונכם, ונקח את ארצם ונתנה לנחלה לראובני ולגדי ולחצי שבט המנשי, ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אתם למען תשכילו את כל אשר תעשון".

[48] ויקרא כו , מא – מה.

[49] ירמיהו ב'.

[50] אור החיים שם.

[51] עיין ויקרא רבה ז, א: "צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה, זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (משלי י, יב): שִׂנְאָה תְּעֹרֵר מְדָנִים וגו', שִׂנְאָה שֶׁנָּתְנוּ יִשְׂרָאֵל בֵּינֵיהֶם לְבֵין אֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם הִיא עוֹרְרָה לָהֶן דִּינֵי דִינִין, דְּאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן קָרוֹב לִתְשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה הָיְתָה הַשִּׂנְאָה כְּבוּשָׁה בֵּין יִשְׂרָאֵל לְבֵין אֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, מִיּוֹם שֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם וְעַד שָׁנָה שֶׁנִּתְעוֹרְרָה עֲלֵיהֶן בִּימֵי יְחֶזְקֵאל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (יחזקאל כ, ז): וָאֹמַר אֲלֵהֶם אִישׁ שִׁקּוּצֵי וגו', וְהֵם לֹא עָשׂוּ כֵן, אֶלָּא (יחזקאל כ, ח): וַיַּמְרוּ בִי וְלֹא אָבוּ וגו', וְעָשִׂיתִי עִמָּהֶם בַּעֲבוּר שְׁמִי הַגָּדוֹל שֶׁלֹּא יִתְחַלֵּל, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל כ, ט): וָאַעַשׂ לְמַעַן שְׁמִי וגו'. (משלי י, יב): וְעַל כָּל פְּשָׁעִים תְּכַסֶּה אַהֲבָה, שֶׁאוֹהֵב הַמָּקוֹם אֶת יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי א, ב): אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר ה' "

[52] ישעיהו נד, י.  עיין ישעיהו פרק סג' שם מתאר הנביא באריכות כיצד תמה זכות אבות (לפי המצודות דוד שם) ואין הקב"ה מושיע את ישראל אלא בחסדו. וכן חז"ל אומרים שם במדרש: "כי אתה אבינו כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו אתה יהוה אבינו גאלנו מעולם שמך" – ביום שיבוא הקב"ה בדין וישראל מסתכלין באבות שידברו עליהם זכות, ואין אב שימלט את בנו, ואין איש שימלט את אחיו, כי באותה צרה ביום הדין. באותה שעה נושאים (ישראל) את עיניהם לשמיים ואומרים: "כי אתה אבינו כי אברהם לא ידענו..." (מדרש תהלים קכא'). יש לציין שבגמרא בשבת פרק ט' מתואר הדבר בצורה אחרת: אברהם ויעקב לא למדו סנגוריה אך יצחק דווקא כן. אלא שנראה שהגמרא מבארת מדוע הקב"ה עשה חסד דווקא עם ישראל (כמבואר למעלה) ויסוד זה מתבאר דווקא מתוך השייכות אל התיקון הגמור שבא לידי ביטוי בחייו של יצחק דווקא כפי שמבאר הראי"ה ב'עין איה' שם ובנצח ישראל פי"ג.

[53] ר"י מבעלי התוס' חולק על ר"ת שמחלק בין ברית אבות לזכות אבות ומבאר שאמנם תמה זכות אבות לרשעים אך לצדיקים לא תמה. ובמהר"ל בדומה שאם שבים בתשובה או מתפללים לה' הרי שלכל אחד שבה זכות אבות שאנו שוב דומים לאבותינו (וכן דייק השפ"א מרש"י).

[54] נצח ישראל פרק ד'.

[55] נצח ישראל פי"ג. וכן כותב המהר"ל חידושי אגדות בסנהדרין: "ועוד יש הפרש גדול בין הגאולה הראשונה ובין הגאולה האחרונה... כי הגאולה הראשונה במצרים היתה בזכות האבות, שנשבע לאבות שיגאל הבנים, ולכך היה אפשר לדעת הקץ... אבל גאולה אחרונה כבר תמה זכות אבות ולכך הקץ מופלא, דבר שהוא מהשי"ת בעצמו... אין הקץ מבורר גמור ולפיכך אין לחושבו מתוך הכתוב". ועיין ספורנו בפסוקים הנ"ל בפרשת בחוקותי שזכירת ברית אבות היא שייכת לגאולת בית שני שעוד היה מעט יחס לסגולה אך בגאולה האחרונה זה מצד ברית ראשונים. אולי כוונתו שזה מצד "הסגולה הכללית" של ברית ראשונים ולא מצד זכות אבות כלל.

[56] ברכות ד: עיין נצח ישראל פי"ג.

[57] משנה סוף מסכת סוטה.

[58] דברים ל, ח-ט. 

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.