א. האם יש מצוה להקים מלך?

"כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי, שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ, מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ, לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא אָחִיךָ הוּא..."

סביב פרשה חשובה זו, העוסקת בהקמת המלכות בישראל, התלבטו גדולי ישראל לאורך הדורות. מצד אחד נשמע מהלשון שבה פותחת פרשה זו שאין מדובר במצווה ממש שכן התורה תולה את הקמת המלכות בדבריהם של ישראל: "ואמרת אשימה עלי מלך", בפשטות, כוונת הפסוק היא שעם ישראל הוא זה שמתעורר לבקש מלך והקב"ה רק מסכים לדבריו.[1] אולי זהו אחד מטעמיו של ר' נהוראי שסובר שכלל אין מצווה להקים מלך והתורה רק הגדירה שאם כבר ישראל רוצים את ה'טעות' הזו אין לדחות אותם ויש לעשות אותה לפי תנאים מיוחדים: על פי נביא וכשהמלך הוא אדם כשר מישראל וכדומה. ובאמת, בתקופת שמואל כשישראל בקשו מלך שמואל כעס על ישראל והקב"ה הסכים עמו: "וירע הדבר בעיני שמואל כאשר אמרו: "תנה לנו מלך לשפטנו", ויתפלל שמואל אל ה', ויאמר ה' אל שמואל: שמע בקול העם לכל אשר יאמרו אליך כי לא אתך מאסו כי א[ו]תי מאסו ממלך עליהם, ככל המעשים אשר עשו מיום העל[ו]תי אתם ממצרים ועד היום הזה ויעזב[ו]ני ויעבדו אלהים אחרים כן המה עשים גם לך".[2] אם כן, אומר ר' נהוראי, מפורש בפסוקים שבקשה זו שלילית היא!

מצד שני, בהמשך הפרשה נשמע שיש כאן מצווה מפורשת להקים מלכות בישראל: "שום תשים עליך מלך!", כך סבר ר' יהודה בברייתא המובאת בתלמוד[3] וכן פסק הרמב"ם להלכה שמצווה על ישראל בבואם אל הארץ להקים להם מלך שינהיג אותם.[4] בנוסף לכך, עוד בימי האבות מצאנו פסוקים רבים המדברים בשבח המלכות. לאברהם נאמר: "והפרתי אתך במאד מאד, ונתתיך לגוים ומלכים ממך יצאו"[5], ועוד: "שרי אשתך לא תקרא את שמה שרי כי שרה שמה. וברכתי אותה וגם נתתי ממנה לך בן וברכתיה והיתה לגוים, מלכי עמים ממנה יהיו".[6] וגם ליעקב בדרך דומה: "גוי וקהל גוים יהיה ממך ומלכים מחלציך יצאו",[7] ועוד שגם בברכת משה אחת מהברכות המשמעותיות מדברת על מלך בישראל: "ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל!".[8] נמצא שלמלך תפקיד משמעותי וחשוב בבניינו של עם ישראל.

רוב הפרשנים[9] נטו ללכת בעקבות הדעה שיש מצווה להקים מלכות. אלא שלפי זה קשה: מדוע שמואל כל כך כעס על בקשה זו? הרי זו מצווה מהתורה? על כך רבו התירוצים: הרמב"ם מציין שהבעיה היא שבקשו את המלך בתרעומת[10] ובחוצפה כתחליף למנהיגותו של שמואל הנביא. המצודות דוד[11] ביאר שהיתה פה בעיה בכבוד התורה, ישראל העדיפו את משפט המלך, האנושי, לעומת משפט התורה, האלוהי. לדעת חז"ל[12] הבעיה היתה שהעם לא רצה מלך שישפוט אותו וילחם את מלחמותיו אלא רצה פשוט לנהוג כמנהגי הגויים המקולקלים. לדעת המהר"ל[13] הבעיה היתה שרצו בעיקר מלך שיעשה להם מלחמות ולא מלך שישפוט ויתקן את העם. הקושיא הכללית המתעוררת על כל ההסברים היא שעל דרך הפשט אין הכרח בפסוקים לתלות את חטאים אלו בדבריהם של ישראל.[14]

מכל מקום, לכל השיטות הנ"ל, אין בעיה עם עצם עניין המלכות, המלכות היא טובה וחשובה, המלך יתקן את העם, יאחד אותו ויחזק את כוחו הלאומי, אך הבעיה היא בעיה מוסרית: ישראל מבקשים מלך בצורה כזו שהיא מבזה את שמואל נביא ה', מבזה את משפט התורה, איננה לשם שמיים אלא כחיקוי לגויים ולא לשם תיקון אמיתי בעם עצמו.

אמנם, גם אחרי כל התירוצים הללו, לשון הפסוק: "וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ" לכאורה עדיין קשה.[15] אם זו מצווה כה יסודית, מדוע התורה תלתה את הדברים באמירה של ישראל!? האברבנל מקשה עוד על דרך זו: אם יש מצווה להקים מלכות אז מדוע לא ציוו הנביאים במשך דורות כה רבים להקים מלך?

האברבנל בעצמו באמת סבר שאין מצווה להקים מלכות, אך לפי הדרך של רוב הפרשנים ופסיקת ההלכה כיצד ניישב את קושיות אלו?

ב. מלכות – חיים בדרך הטבע

כדי ליישב את קושיות אלו יש לדעתי להעמיק בדרכו של המלבי"ם. לדעת המלבי"ם[16] פרשת מינוי המלך שייכת לשאלה רחבה הרבה יותר: מה היא הדרך הרצויה לנהל את חיינו בארץ ישראל: בדרך הטבע או בדרך הנס?

שאלה זו שייכת באופן מהותי למלכות. יש לדעת שהשלטון של המלך מבסס את האומה ואת כוחה. המלך מאגד את העם, מכשיר אותו למלחמה ודואג באופן עקבי לצרכיו. לעומת זאת, השופט הוא מנהיג אקראי שאמנם התקבל על העם אך איננו מעביר בירושה את שלטונו ואיננו בעל סמכויות רחבות לשפוט ולנהל את העם כמו המלך. נמצא, שהמלך מנהיג את ישראל בדרך הטבע ולעומת זאת, כשאין מלך, האומה מתקיימת בדרך נס, בהשגחתו הישירה של ריבונו של עולם השולח להם מנהיג מזדמן ברחמיו.

לפי האמור, ניתן לבאר שהתורה לא באה ללמד אותנו שבקשת ישראל למלך היא רשות אלא שזו בקשה שהעם אמור לבקש אותה בטבעיות בבוא היום לאחר שיתיישב בארצו: "כי תבא אל הארץ אשר ה' אלהיך נתן לך וירשתה וישבתה בה ואמרת אשים עלי מלך ככל הגויים אשר סביבותי". בקשה זו היא בקשה ראויה ואף יש בה מצווה: "שום תשים עליך מלך!" עם ישראל מחויב לחיות כך, ולא לסמוך על הנס באופן קבוע, שהרי דווקא החיים בדרך הטבע הם בסופו של דבר המבוקש.[17]

ג. הנהגה ניסית עם מגמה לשיתוף הנהגת הטבע

ישראל אמנם התנהלו בתחילת דרכם בהשגחה ניסית אך האידאל הסופי הוא שגם הם ישתתפו ויפעלו לפי יכולותיהם בחוקי הטבע. לפי זה, המצווה להקים מלך איננה עוד מצווה פרטית אלא ביטוי למדרגה השלמה של האומה בארצה.[18]

נקודה זו אפשר לדעתי לבחון בפסוקים עצמם: כשישראל עוד היו משועבדים במצרים הופיעו המכות הראשונות כמעט[19] ללא השתדלות של עם ישראל אך לקראת מכת בכורות, המכה האחרונה והיציאה המוחלטת של ישראל ממצרים אנו רואים פתאום מפנה. הקב"ה מצווה את ישראל לקשור את האלהים של המצרים מספר ימים למיטה, לשחוט אותו ולמול את הערלה על מנת שיוכלו לאכול אותו. את הדם ימרחו על המשקוף והמזוזות וכך המשחית לא יבוא אל בתיהם. אין כאן פעולה מלחמתית כל שהיא אך בהחלט אנו רואים ניצנים ראשונים של פעילות שבזכותה נגאלו ישראל ממצרים ונבדלו מטומאתם: "וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי" – זהו: דם הפסח ודם המילה. 

בשעה שצעדו ישראל אל המדבר[20] הם נתקלו במבוי סתום: ים סוף מול עיניהם וצבא מצרים חמוש ומוכן לקרב רודף אחריהם. ישראל, שלא הורגלו במלחמה,[21] היו כיונה לכודה במלכודת – ללא פתח הצלה. שוב הופיע הסתר פנים, שוב נכנסו ישראל למצוקה והתעוררו לצעוק אל ה' כשם שצעקו בזמן השעבוד במצרים: "יונתי בחגוי הסלע בסתר המדרגה השמיעני את קולך..." "הַשְׁמִיעִנִי אֶת הַקּוֹל אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא קוֹלֵךְ, שֶׁכְּבָר שָׁמַעְתִּי בְּמִצְרַיִם, וּכְשֶׁצָּעֲקוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מִיָּד: וַיּוֹשַׁע ה' בַּיּוֹם הַהוּא". אלא שהפעם משהו משתנה, יש הבדל משמעותי בין ישועת ישראל במצרים לישועתם על הים. בים סוף הקב"ה לא מסתפק רק בתפילה או במעשה טוב. הוא פונה אל משה רבינו ודורש ממנו: "מה תצעק אלי? דבר אל בני ישראל ויסעו!" וביארו חז"ל במדרש: "רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה: עֵת לְקַצֵּר וְעֵת לְהַאֲרִיךְ, בָּנַי שְׁרוּיִם בְּצַעַר וְהַיָּם סוֹגֵר וְהָאוֹיֵב רוֹדֵף, וְאַתָּה עוֹמֵד וּמַרְבֶּה בִּתְפִלָּה?! "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ!". רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה: אֵין לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל אֶלָּא לִסַּע בִּלְבָד!" לראשונה יש לקצר בתפילה ולעשות מאמץ והשתדלות מעשית. יש לברוח קדימה וה' יעזור! אמנם זהו מאמץ מלחמתי קטן. ישראל בסך הכל בורחים אל הים במסירות נפש וברור שהנס הוא המרכיב העיקרי בניצחון, אך גרעין של "ההשתדלות" כבר טמון פה.[22]  

השלב הבא בחינוך של עם ישראל מתרחש במלחמת עמלק. עמלק, בדומה למצרים תוקף את עם ישראל בהפתעה. פה לראשונה, עם ישראל לא רק מתפלל או בורח אלא מקבל הוראה מפורשת לקום ולהילחם: "ויאמר משה אל יהושע: בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק". משה אומר ליהושע: צא! "צא מתחת הענן והלחם בעמלק!" עליך לצאת מענן השכינה ולרדת לסדרי הטבע,[23]  שכן חזון גדול ניצב לפני עם ישראל – להכשיר את עצמו לפעילות מלאת אמונה תחת סדרי הטבע בארץ ישראל וזהו תפקידך! וכמו שאמרו חז"ל: "למה ליהושע? מתחלה [כלומר: כבר משעת יציאת מצרים] אתה דורש שהיה מבקש להדריכו למלחמה לפי שהוא עתיד להכניס את ישראל לארץ".[24] מלחמת עמלק היא המבוא לכיבוש הארץ, לא מדובר עוד בבריחה מהאויב אלא כחלק מהחזון הגדול של כיבוש הארץ והסרת הטומאה מהעולם. אין זה ראוי שמלחמה זו הרומזת כבר לכיבוש הארץ תיעשה לגמרי בנס, שכן בכיבוש הארץ כבר בארץ ישראל על ישראל להתכונן ולחיות תחת סדרי הטבע וממילא ראוי שישתתפו בלחימה: " ויאמר ה' אל משה: כתב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים!".

אמנם, כאמור, עם ישראל, לא כל כך מוכן. רק עכשיו יצא ממצרים והוא עודנו תחת הנהגת הניסים של המדבר וכיצד ילחם בכוחות עצמו? בעקבות כך ברור[25] שאין מדובר במלחמה רגילה אלא במלחמה שהנס עיקרי בה: "מחר אנכי נצב על ראש הגבעה ומטה האלהים בידי", תוך כדי המלחמה, משה יעלה אל הגבעה המשקיפה על הקרב, ירים את ידיו ויתפלל להצלחה. במשך הקרב התברר שכל מהלך המלחמה תלוי בו. בשעה שידיו נופלות עמלק גוברים אך בשעה שידיו מורמות ישראל מנצחים.[26] בדרך הטבע ישראל לא היו מחזיקים מעמד, אך משה, בתפילתו עומד לימינם. אין כאן עדיין מלחמה ממש בדרך הטבע אך ודאי שיש עליית מדרגה ביכולת ההשתדלות של עם ישראל.[27]

ניתן לבאר שדווקא מפאת שמדובר במלחמה שבה לראשונה היתה מעט השתתפות של ישראל בלחימה, בונה משה מזבח וקורא לו : "ה' ניסי" – לאמור: דעו לכם שאמנם ניצחתם אך אין הדבר תלוי בכם וחלילה שתתגאו אלא בה' שהוא נתן לי את הכוח לחולל את הניצחון במלחמה.[28]

לאחר מתן תורה והשראת השכינה במשכן מתכוננים ישראל לקראת למטרה העיקרית של יציאת מצרים – כיבוש ארץ ישראל. הם מסתדרים במפקד צבאי ונספרים לשם כך.[29] הם מאורגנים על פי שבטים סביב המשכן ומתכוננים לנסיעה לקראת כיבוש הארץ. בשעה זו דורשים ישראל לשלוח מרגלים. הם יודעים שכעת מדובר בהנהגה שהיא תחת סדרי הטבע ומבקשים לרגל את הארץ על מנת שיוכלו לכבוש את הארץ.[30]

כידוע, בעקבות הביקור בארץ, המרגלים נבהלים מאוד. דור יוצאי מצרים שהיו רגילים לחיי עבדות לא האמין שהוא יוכל לנצח בדרך הטבע.[31] היה בזה חטא נורא – שכן הם היו צריכים שה' שעזר להם עד עכשיו יעזור להם גם במלחמה שהיא בהשתתפות מעשי ידיהם ונגזרת עליהם גזירה למות במדבר.

רק לאחר ארבעים שנה, בדור הבא, קמו נשמות חדשות שהאמינו שבכוחם ובעזרת ה' יוכלו לכבוש את הארץ. ואכן, כיבוש ארץ סיחון ועוג וכיבוש הארץ בימי יהושע היה כבר ניצחון המשלב את גבורת הלוחמים ואת ניסי ה'. השכינה ששרתה בקרב מחנה ישראל הפילה אימה על אויבי ה' והניסה אותם ואפילו השמש נעמדה לצורך ניצחונם של ישראל.

נראה מכל האמור שעל אף שההנהגה הכללית בדורות הראשונים של תקומת האומה היא הנהגה ניסית אך יש מגמה אלוהית להגביל את ההופעה הניסית כדי לשתף את ישראל בלחימה.

ד. מעלת הנהגת הטבע

מדוע רצה ריבונו של עולם לשתף את ישראל בלחימה? מדוע שהקב"ה לא יעשה תמיד אותות ומופתים וישנה את סדרי הטבע? על כך כתבו גדולי ישראל לאורך הדורות מספר טעמים:

א. ההתערבות של הנס לא משאירה מקום לבחירה החופשית של האדם, רק הנהגת הטבע מאפשרת את הבחירה החופשית שבה האדם בוחר ברצונו אם להאמין בה' אם לאו. במידה והאדם יעמוד בניסיון נמצא שהוא זכה לשכר במידת הדין ולא בחסד וזוהי הרי מטרת העולם שנברא במידת הדין.[32]

ב. הנס הוא תופעה חד פעמית, מהממת ומופלאה המוכיחה את מציאות ה' אך חייו של האדם עלולים להישאר ולהיות מנותקים מהאמונה. בהבנה שגם בחוקי הטבע מתגלה חכמתו של ריבונו של עולם מתחזקת האמונה ונקבעת בכל מצב ולא רק מתוך אירועים יוצאי דופן.[33]

ג. אמרו חכמים, "שונא מתנות יחיה", המתנה (הנס בהקשר שלנו) מורידה את ההכרח של האדם לפעול שהרי יש לו את הכל ולמה שהוא יתאמץ? לעומת זאת, כשאין מתנות - העמל וההשתדלות מוציאים מהאדם כוחות מיוחדים ומשכללים את כישרונותיו. כך כשאין נס כוחותיה של האומה הולכים ומתגברים לפי מאמציה והשתדלותה.[34]  

לפי כל האמור מבוארת היטב הגמרא בשבת המכנה את אותו אדם שלא היה לו לפרנס את בני ביתו ונעשה לו נס כ"אדם גרוע שנשתנו לו סדרי בראשית" שכן רק אדם גרוע שאין לו את הכלים לפרנס את בני ביתו בדרך הטבע - זקוק לנס, אך האדם המסוגל להבין את מעשה ה' גם דרך חוקי הטבע הוא האדם השלם. 

מצד שני, יש להדגיש שגם החיים תחת סדרי הטבע אינם סותרים לגמרי את מציאות הנס. לפעמים הנס איננו מבטא חולשה אלא מתגלה כביטוי להופעת השכינה בקרב ישראל. ישראל מצליחים להתעלות לעולם פנימי ולזכות בדרך הטבע להארה אלוהית.[35] לכן נעשו עשרה ניסים בדרך קבע דווקא במקום השראת השכינה, בבית המקדש.[36] לכן הניסים התרחשו בדרך כלל על ידי הנביאים שהשכינה חופפת על חייהם. ולכן גם מצאנו בתלמוד ובמדרשים מעשי ניסים בדרך כלל לצדיקים מיוחדים כר' שמעון בר יוחאי, ר' פנחס בן יאיר ור' חנינא בן דוסא.[37]  זוהי המדרגה העליונה ביותר שראויים לה ישראל ביציאתם לקרב: "כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ".[38]

מקור נוסף לדרך זו מצאנו בדברי הגמרא בברכות (כ.): "אמר ליה רב פפא לאביי: מאי שנא ראשונים דאתרחיש להו ניסא ומאי שנא אנן דלא מתרחיש לן ניסא? [מדוע לדורות הראשונים התרחשו ניסים ובדורות שלנו התמעטו הניסים?] ... אמר ליה קמאי הוו קא מסרי נפשייהו אקדושת השם אנן לא מסרינן נפשין אקדושת השם... [אמר לו: הראשונים היו מוסרים את נפשם על קדושת השם ואילו אנו לא מוסרים על קדושת השם".[39] הסברים רבים נאמרו בביאור גמרא מופלאה זו ואין מקום להאריך בהם במאמר זה,[40] אמנם העיקרון העולה מכולם שהניסים תלויים במדרגה רוחנית עליונה שהיתה שייכת לדורות הראשונים בלבד.

ה. הסכנות שבמלכות ורפואתן

מדרגה נפלאה זו שבה השתלבה השראת השכינה הניסית בלחימה של צבא ישראל התגלתה באופן מיוחד בתקופת משה ובזמן כיבושי יהושע. לאחר מכן חטאו ישראל והשכינה סרה מהם וישראל נאנקו תחת לחץ האויבים. במקום מלך קמים השופטים שמושיעים את ישראל בדרך נס. רק לאחר שזעקו ישראל אל ה' שלח מנהיג שסחף את העם לניצחון מפתיע ומופלא. לפעמים אף הופיעו ניסים גמורים כמו במלחמת ברק ודבורה בסיסרא ובהופעתו המופלאה של שמשון. נראה שכעת עולה שאלתו של האברנבל ביתר שאת: אם הניצחון בדרך הטבע זו מעלה כל כך חשובה מדוע לא הורו גדולי ישראל כבר אז להקים מלך שינצח את אויבי האומה בדרך הטבע? מדוע סמכו על הנס?

נראה שתשובה לדבר ניתן למצוא במלחמת גדעון במואב. באופן מפתיע הקב"ה מצווה את גדעון למעט את הצבא שלו. הטעם מבואר בפסוקים: "פֶּן יִתְפָּאֵר עָלַי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יָדִי הוֹשִׁיעָה לִּי"[41] – כלומר: יש חשש אמיתי שאם ישראל ינצחו בדרך הטבע הדבר יוביל לגאווה. ההנהגה בדרך הטבע היא אידאל חשוב מאוד, אך אם הדבר יוביל לגאווה ולשכחת ה' הרי שהפסדנו את העיקר. לכן גדעון גם סרב בתוקף להתמנות כמלך על העם: "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל גִּדְעוֹן: מְשָׁל בָּנוּ גַּם אַתָּה גַּם בִּנְךָ גַּם בֶּן בְּנֶךָ כִּי הוֹשַׁעְתָּנוּ מִיַּד מִדְיָן, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם גִּדְעוֹן: לֹא אֶמְשֹׁל אֲנִי בָּכֶם וְלֹא יִמְשֹׁל בְּנִי בָּכֶם ה' יִמְשֹׁל בָּכֶם".[42] גדעון מודיע לעם: אם תמליכו מלך הדבר יביא לכך שבדרך הטבע אתם תסתדרו, אתם לא תצטרכו לפנות אל ה', ותשכחו ממנו לגמרי – אני לא אמלוך עליכם, רק ה' ימלוך עליכם!

גדעון ידע מן הסתם שאמנם מינוי מלך זו מצווה חשובה אבל מינוי של מלך כשאין הדור ראוי לו יכול לא רק להשחית את העם אלא גם שהעם יבחר מלך מדעתו ללא קשר ליראת ה' שבלבו. [43] מלך זה עלול להיות מושחת ולהרוס את העם. אבימלך בנו, ששלט בעם רק מכוח תכסיסיו הפוליטיים וגרם למלחמת אחים נוראה, היה ביטוי מושלם למציאות זו.

בנוסף לכך, במינוי מלך כשאין הדור ראוי ישנו חשש גדול שמפאת כוחו של המלך הבלתי מוגבל הוא ידרוס את העם כרצונו. מקרה כזה מצאנו במלכות אחאב בה המלך לקח את שדהו של נבות מתוקף כוחו כמלך. אין זה פלא שאת נקודה זו, בדבר כוחו העצום של המלך, חשוב לשמואל לציין לפני העם בשעה שבקשו להם מלך.[44]

נמצא ששלוש סכנות מרכזיות קיימות בהעמדת מלך: 1. ישראל עלולים לשכוח מה' 2. הם עלולים למנות מלך שאיננו ירא ה' 3. המלך עצמו עלול לדרוס את העם כרצונו.

ניתן לבאר שכנגד עניינים אלו באו מצוות התורה בפרשתנו: כדי שיהיה מלך ירא ה' יש להעדיף שהמלך יבחר על ידי הנביא: "שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אלהיך בו" גם במידה ואין נביא והעם צריך לבחור הרי הוא צריך להיות קרוב למהות חייהם של ישראל ואין לבחור אדם נוכרי: מקרב אחיך תשים עליך מלך לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא".[45] כך יבחר האדם הראוי.

בנוסף לכך, כדי שהעם לא ישכח את ה' על המלך לא להחזיק צבא גדול אלא להשאיר מקום לאמונה בה': "רק לא ירבה לו סוסים ולא ישיב את העם מצרימה למען הרבות סוס וה' אמר לכם לא תספון לשוב בדרך הזה עוד" הטנקים של העת ההיא, הסוסים, היו הכוח הצבאי המרכזי באותה התקופה. על המלך להגביל את כוחו כדי שהעם לא יתדרדר מוסרית, ישכח את מקור כוחו ויגלה למצרים בחטאו.[46]

הדינים האחרונים שבפרשה נוגעים למלך עצמו: עליו למעט את העושר ואת הנשים אותן הוא נושא, "ולא יסור לבבו" חלילה לגאווה מופרזת בעושר וקניין. גם עליו לכתוב ספר תורה ולקרוא בו כל ימי חייו, כך תיקנה יראת ה' בלבבו והוא יבין את מקומו ולא ישלוט באחיו בכוח זרועו: "לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאול". רק כך יאריכו ימיו ומלכותו שמבססת את ישראל תחת חוקי הטבע, תצליח ותשיג את מטרתה: "למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל"

ו. בקשת המלכות בימי שמואל

לפי כל האמור, מאוד מובן, שבהתאם למצבו הרוחני הגרוע של הדור בתקופת השופטים מנהיגות של מלך לא היתה באה בחשבון. אמנם בתקופת שמואל מתרחש מהפך. לאחר דורות רבים של קלקולים רבים שמואל מצליח לקבץ את העם ולשכנע את העם לשוב אל ה' ולעזוב את האלילים: "ויאמר שמואל אל כל בית ישראל לאמר: אם בכל לבבכם אתם שבים אל ה' הסירו את אלהי הנכר מתוככם והעשתרות והכינו לבבכם אל ה' ועבדהו לבדו ויצל אתכם מיד פלשתים, ויסירו בני ישראל את הבעלים ואת העשתרת ויעבדו את ה' לבדו, ויאמר שמואל קבצו את כל ישראל המצפתה ואתפלל בעדכם אל ה', ויקבצו המצפתה וישאבו מים וישפכו לפני ה' ויצומו ביום ההוא ויאמרו שם חטאנו לה' וישפט שמואל את בני ישראל במצפה".[47] ניתן להבין שמהפך רוחני זה הוא המעורר את זקני ישראל להבין שהגיע הזמן להנהגה חדשה – הנהגת המלך. הגיע הזמן שבו ניתן להתקדם לשלב היסטורי חדש בישראל: להקים מלכות ולחיות בדרך הטבע ככל העמים בלי שחלילה ישכח שם ה' מלב העם.

אלא שריבונו של עולם כעס על בקשה זו. המלבי"ם והרמב"ן[48] (על פי הסיפרי)[49] ביארו שהבעיה היתה שבקשו את בקשה זו לפני הזמן. כל עוד ששמואל הנהיג את ישראל היה צורך להמשיך להנהיג את העם בתפילה ובבקשה לנס. רק אחרי שקומה זו תיקבע באומה ניתן יהיה להתקדם לשלב הבא. הקפיצה המוקדמת לבקש מלך, גם אם יש בה יסוד טוב, עלולה להביא להשחתה נוראה. כל הקלקולים שמצאו המפרשים בבקשת העם למלך: חיקוי תרבות עמי הארץ, הקדמת משפט המלך האנושי, החוצפה וחוסר התיקון של העם כולם עלולים לפרוץ מתחת לפני השטח במקרה של שכחת ה' ושחיתות שלטונית. חז"ל הוסיפו שהזקנים אמנם בקשו כהוגן אך חלקים גדולים מהעם לא היו מוכנים למדרגה זו ועל כך קצף שמואל.[50]

לאחר ששמואל מינה את המלך שאול על העם הוא מצא לנכון לפרט ולהסביר לו עד כמה מסוכן צעד זה: "ועתה התיצבו ואשפטה אתכם לפני ה' את כל צדקות ה' אשר עשה אתכם ואת אבותיכם, כאשר בא יעקב מצרים ויזעקו אבותיכם אל ה' וישלח ה' את משה ואת אהרן ויוציאו את אבתיכם ממצרים וי[ו]ש[י]בום במקום הזה, וישכחו את ה' אלהיהם וימכר אתם ביד סיסרא שר צבא חצור וביד פלשתים וביד מלך מואב וילחמו בם, ויזעקו אל ה' ויאמר: חטאנו כי עזבנו את ה' ונעבד את הבעלים ואת העשתרות ועתה הצילנו מיד איבינו ונעבדך, וישלח ה' את ירבעל ואת בדן ואת יפתח ואת שמואל ויצל אתכם מיד איביכם מסביב ותשבו בטח".[51] שמואל מבאר בארוכה עד כמה התקופה בה ישראל היו חיו בנס היתה להם הצלה רוחנית, אך עתה בבקשם מלך הרי שהתמונה משתנה מקצה לקצה והסכנה גדולה מאוד. 

שמואל אף מבטא את חטא העם במופת בו יורד גשם בקיץ לפי דברו.[52] הוא רוצה להראות לעם שכעת זהו הזמן של הניסים ולא הזמן של הנהגת הטבע.[53] עוד ניתן לומר שהוא רוצה לרמוז להם שכמו שהגשם הוא טוב ומוצלח בזמנו אך בקיץ הוא סימן קללה, כך בקשת המלכות – אם היא באה בזמנה היא טובה מאוד אך כעת היא יכולה להביא קללה.

ניתן לבאר שמכיוון שמדובר בדור מורכב שבאמת חזר בתשובה ורק היה צריך להמתין עוד כמה שנים, הקב"ה קיבל בדיעבד את בקשתם של ישראל למנות מלך. ובאמת, מאז, החל עידן חדש בישראל ועם ישראל זכה למלך צנוע וירא ה' כשאול.

אמנם במשך השנים וככל שחלפו הדורות, סבלו ישראל מהמלכות לא פעם. הזהרותיו של שאול לא היו לחינם. הם מהדהדות מאז ועד ימינו אנו ומלמדות אותנו שלא נשכח את האמונה גם כשאנו מתנהלים תחת סדרי הטבע ומה היא הדרך הראויה בה צריך להתנהג מנהיג בישראל.

אשמח לתגובות : rosengart@gmail.com \ 054-3058787

[1] עיין בתחילת דברי ה'אור החיים הקדוש' על הפסוקים.

[2] שמואל א' פרק ח'.

[3] סנהדרין כ:

[4] הלכות מלכים ומלחמותיהם פרק א'.

[5] בראשית יז, ו.

[6] בראשית יז, טז.

[7] בראשית לה, יא.

[8] על פי דעת חז"ל והפרשנים שמדובר במשה מנהיגם של ישראל ולא לפי הדרך שמדובר בריבונו של עולם.

[9] רמב"ם, מלבי"ם, אור החיים הקדוש, רמב"ן ועוד רבים. אמנם יש גם פרשנים רבים שנטו לדרכו של ר' נהוראי וקבעו שכלל אין מצווה להקים מלך. האב"ע קבע בפסוקים שמלך איננו מצווה אלא רשות. האברבנל אף הוסיף שמלך זהו שלטון גרוע שעלול להביא לשחיתות ולא התירה זאת התורה אלא כי ידעה שישראל לא יעמדו באיסור זה.

[10] רמב"ם הלכות מלכים פרק א'.

[11] על שמואל פרק ח' וכן סבר הר"ן בדרשותיו.

[12] סנהדרין כ:

[13] חידושי אגדות סנהדרין כ:

[14] אברבנל.

[15] אמנם יש שהסבירו (מלבי"ם, רמב"ן) את תחילת הפסוק: "ואמרת..." בכך שיש מצווה לבקש מהנביא והסנהדרין שימנה מלך. עוד פירשו שרצתה התורה לרמוז על פרשת המלך בספר שמואל שם ביקשו ישראל את המלכות מעצמם לפני הזמן. אמנם כבר כתב האור החיים הקדוש שיש בהסברים אלו דוחק.

[16] הם בפרשתנו והן בשמואל א' פרק ח'.

[17] יש להדגיש שמילים אלו הם הרחבה שלי לפי המקורות שיובאו להלן. המלבי"ם דווקא נראה שלא סבר כך. הוא סבר שהחובה לחיות תחת חוקי הטבע היא כורח המציאות בעקבות ירידת הדורות והפסקת השראת השכינה המלאה באומה שהתגלתה בחייו של שמואל.

[18] וכן נראה ברמב"ם הלכות מלכים פרק א' לענ"ד.

[19] במילה 'כמעט' רמזתי לתהליך פנימי שלדעתי עבר על ישראל מאז משה הראה להם את האותות ועד תחילת המכות בפועל. תהליך זה לדעתי רמוז בפסוקים ומעוגן במדרשים אך אין מקום להאריך בו. עיין בספר 'בני בכורי ישראל' פרק יא'.

[20] כשיצאו ישראל ממצרים הם לא הלכו מיד לארץ ישראל אלא פנו בהוראת ה' אל המדבר: "ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים". מדוע ה' הורה להם לפנות מהדרך הקצרה הפונה אל ארץ ישראל כפי שלכאורה היה מתבקש? מפורש הטעם בתורה: "כי אמר אלהים: פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה". בפשטות, החשש שעם ישראל שלא הורגל בעייני המלחמה יברח במנוסה מאימת הקרב ויחזור למצרים. (מו"נ חלק ג' וכן באב"ע במקום). לכן כבר בצאת ישראל ממצרים מציינת התורה שישראל יצאו חמושים, כלומר: מוכנים לקרב כשיהיו מסוגלים לכך. (עיין רבינו בחיי בתחילת פרשת בשלח: "דרך התורה לצוות שיתנהג אדם במקצת בדרך הטבע והמקרה ואחרי כן יפעל הנס..."). וכאן ישאל השואל: אז מדוע שהקב"ה לא יעשה להם נס גם בכיבוש הארץ כשם שעשה להם בקריעת הים? מדוע שיצטרכו לברוח? אלא שהנס הוא כאמור זמני, הוא נצרך להורות את האמונה ולעזור לעם ישראל כשאין בכוחו להסתדר לבד. אמנם ארץ ישראל היא המטרה הסופית של יציאת מצרים. שם על עם ישראל לעמוד כבר על רגליו ולחיות חיי עם במסגרת חוקי הטבע. לא יתכן שגם שם עם ישראל יוכל לכבוש את ארצו רק על ידי ניסים. לכן, מכיוון שעם ישראל עוד לא יכול להסתדר בכוחות עצמו ואמונתו רופפת הוא זקוק לליווי המיוחד של הקב"ה בניסים שיתרחשו במדבר.

[21] ספורנו. עיין אבן עזרא שמות יד, יג: "יש לתמוה איך יירא מחנה גדולה של שש מאות אלף איש מהרודפים אחריהם. ולמה לא ילחמו על נפשם ועל בניהם? התשובה כי המצרים היו אדונים לישראל וזה הדור היוצא ממצרים למד מנעוריו לסבול עול מצרים ונפשו שפלה. ואיך יוכל עתה להלחם עם אדוניו? והיו ישראל נרפים ואינם מלומדים למלחמה. הלא תראה כי עמלק בא בעם מועט ולולי תפלת משה היה חולש את ישראל. והשם לבדו שהוא עושה גדולות. ולו נתכנו עלילות. סבב שמתו כל העם היוצא ממצרים הזכרים. כי אין כח בהם להלחם בכנענים עד שקם דור אחר דור המדבר שלא ראו גלות. והיתה להם נפש גבוהה כאשר הזכרתי בדברי משה בפרשת ואלה שמות".

[22] עיין שם משמואל בשלח תרע"ב, ועיין שפת אמת לפרשת בשלח (תרל"ו): "ענין קריעת ים סוף אחר יציאת מצרים, שכתוב במדרש יציאת מצרים קשה וכו', כי יציאת מצרים היתה בנס שלא על פי זכות בני ישראל, רק על ידי השבועה, והיה זה הכנה שיוכלו אחר כך בני ישראל לתקן במעשיהם עד שזכו בקריעת ים סוף לנס על פי מעשיהם, ודבר זה נוהג תמיד בכלל ובפרט, שמקודם יש ישועה מהקב"ה, אחר כך צריך להכין עצמו במעשי עצמו, הגם כי לעולם אי אפשר בלא חסד השי"ת, אבל יש חסד שהוא על פי משפט... ועיין אור החיים במקום: "מה תצעק אלי - ...אכן יתבאר הענין על פי מאמרם ז"ל שישראל היו נתונין בדין, מה אלו וכו', ודבר ידוע הוא כי כח הרחמים הוא מעשים טובים אשר יעשה האדם למטה יוסיפו כח במדת הרחמים, ולהיפך בר מינן ימעיטו הכח, והנה לצד שראה א-ל עליון כי ישראל קטרגה עליהם מדת הדין, והן אמת כי חפץ ה' לצדק ישראל, אבל אין כח ברחמים לצד מעשיהם כנזכר, אשר על כן אמר למשה תשובה ניצחת מה תצעק אלי? פירוש כי אין הדבר תלוי בידי, הגם שאני חפץ עשות נס, כיון שהם אינם ראוים מדת הדין מונעת, דבר אל בני ישראל, פירוש זאת העצה היעוצה להגביר צד החסד והרחמים, דבר אל בני ישראל ויתעצמו באמונה בכל לבם ויסעו אל הים קודם שיחלק על סמך הבטחון כי אני עושה להם נס, ובאמצעות זה תתגבר הרחמים. ואתה הרם את מטך, פירוש באמצעות מעשה הטוב נעשה להם הנס ובקע הים, כי גדול הבטחון והאמונה הלז להכריעם לטובה...".

[23] אברבנאל.

[24] שמות רבה. אמנם האברבנאל ועוד ביארו שההנהגה הטבעית של מלחמה זו קשורה לכך שחטאו ישראל ברפידים. אך לענ"ד מהמדרש הנ"ל נראה אחרת שיש בזה הכנה לכיבוש הארץ שהוא בדרך הטבע כאמור.

[25] אמנם יש שביארו שעמידת משה היא מצד הטבע כדי לחזק את רוח הלוחמים (רמב"ן). וכן נראה במשנה בראש השנה. אך אני הלכתי לפי הפשט הנראה לענ"ד בשיטת האבן עזרא (הנ"ל) שמשה הושיעם בתפילה.

[26] אמנם המשנה מבואר שאין עצם הידיים

[27] משה רבינו לא יכול להרים את ידיו למעלה משלוש שעות שכן "אסור לו לאדם לשהות ג׳ שעות כפיו פרושות השמים" (ספר הבהיר) שכן הרמת ידיו של משה למעלה משנה את סדרי הטבע ואין זה רצון ה' שהניצחון יהיה בניגוד לסדרי הטבע וחוקיו (רבינו בחיי). אמנם החיבור עם אהרן וחור הקרובים יותר לטבע (הכהונה והמלכות) מבססים את אורו של משה שייוכל לחול בעולם בתוך מערכת הטבע ומכאן הניצחון ואכמ"ל.

[28] כתב סופר.

[29] רמב"ן במדבר, פרק א'.

[30] על פי הרמב"ן.

[31] דווקא בגלל שזו מלחמה בדרך הטבע יש מקום להבין את חוסר האמונה של המרגלים שהרי יש לשאול : וכי הם לא ידעו שהקב"ה יכול לעשות נס? הרי בעיניהם ראו ניסי ניסים!? אלא שארץ ישראל היא עניין אחר וחוסר האמונה הוא חוסר באמונה שה' יכול לעזור להם בדרך הטבע. עיין אבן עזרא שמות יד, יג: "והיו ישראל נרפים ואינם מלומדים למלחמה. הלא תראה כי עמלק בא בעם מועט ולולי תפלת משה היה חולש את ישראל. והשם לבדו שהוא עושה גדולות. ולו נתכנו עלילות. סיבב שמתו כל העם היוצא ממצרים הזכרים. כי אין כח בהם להלחם בכנענים עד שקם דור אחר דור המדבר שלא ראו גלות. והיתה להם נפש גבוהה כאשר הזכרתי בדברי משה בפרשת ואלה שמות [שם התבאר שלכן משה גדל בארמון המלך ולכן יכל לגאול את עם ישראל]". 

[32] ר' צדוק  (פרי צדיק מקץ י): ”נסים כאלה בשידוד הטבע הם רק כשאינם ראוים מצד מדת המשפט לישועה, ושם אלקים הוא שם מדת הדין הוא בגימטריא הטבע, כידוע, והישועה מצד מדת הדין היא ישועה מלובשת בדרך הטבע, ועל כן אמרו (שבת נ"ג) באותו שנפתחו לו דדין כאשה והניק את בנו, כמה גרוע אדם זה שנשתנו לו סדרי בראשית, דאם לא היה גרוע, היה השי"ת מושיעו בדרך הטבע, שיזמין לו שיכול לשכור מינקת, ומה שהוצרך לנס בשינוי בטבע, הוא רק מצד שהוא גרוע, ולא היה מדת הדין מסכימה, והברכה שעשה נסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה מורה, שנאחנו מבקשים שיעשה לנו גם עכשיו נסים כאלה כמו שעשה לאבותינו בימים ההם, ועל נסים בשינוי סדרי בראשית אין אדם רשאי להתפלל, כדאיתא (שם ל"ב) שמנכין לו מזכיותיו, ואסור ליהנות ממעשה נסים, כמו שאמר (תענית כ"ד) לא תיזבנון דמעשה נסים הוא. וחזקיה שהתפלל על נסים, שאמר אני ישן על מטתי ואתה עושה נסים, (איכה רבתי פרשה ד'), ולא רצה ללחום ולהיות מלובש בדרך הטבע, הוא גם כן לפי שראה שאין דורו ראוי לכך, שהעולם נידון אחר רובו... ולזאת כיון שהרוב לא היה כראוי, התפלל להקב"ה שיעשה הוא כרצונו יתברך, ואני ישן על מטתי ואתה עושה, ולכך אין אנו מברכים בפסח "שעשה נסים", שיהיה נראה שאנו חפצים שיעשה לנו גם עכשיו נסים כאלה, ועל זה אין לבקש כנ"ל... אמנם בחנוכה ובפורים היו הנסים מלובשים בטבע ובלא שינוי סדרי בראשית, ובפורים היה דרך הטבע גמור, ואף שבאמת היה נסים ונפלאות של השי"ת מתחלה ועד סוף... אבל מכל מקום לא היה נראה בחוש להשתנות סדרי בראשית...".

[33] עיין עין אי"ה שם:

[34] עיין שם משמואל (דברים תרע"ג): "...ונראה דהנה יש שני מיני הנהגה שהשי"ת מנהיג את עמו ישראל, יש הנהגה נסית נגלית, כמו מן ובאר וענני כבוד, ויש הנהגה המלובשת בטבע, אבל על ידי נסים נסתרים, כי מצד הטבע לא יכרת האוכל חלב... והנה מובן שלצורך ישראל לרומם על כל גויי הארץ בודאי יותר טוב ויותר כבוד ושם תפארת להם בהנהגה הנסית, ובמדרש רבה (דברים פרשה ז') שהיו אומות העולם אומרים על ישראל שבמדבר אלוקות הן, אלו כל תשמישם אינו אלא באש. אך לצורך גבוה יש לומר, שיותר תועלת בהנהגה על ידי נסים נסתרים המלובשים בטבע. וכענין צורך הנשמה לבא לעולם הזה מלובשת בגוף חומרי, למען להעלות גם את החומר לזככו ולדקדקו עד שישוב גם הגוף להיות שכלי, כן יש לומר שההנהגה הנסית המלובשת בטבע מגבהת גם את עולם הטבע ומזככתו... ועל כן צריכים לומר, כי לא יבצר מהשי"ת להנהיג את כל העולם כולו על נסים נגלים, וכאשר ברא השי"ת את העולם על אופן זה להתנהג על ידי הטבע ונסים נסתרים, בודאי כן ראוי להיות מטעם זה או מטעמים אחרים הנודעים אליו יתברך".

[35] למהר"ל (גבורות ה' הקדמה שניה דרך החיים פ"ה משנה ה, ו' הניסים הם ביטוי לעולם עליון הפורץ לעולמנו ואיננו עניין טכני חיצוני ואכמ"ל.

[36] אבות פרק ה'.

  [37] לפי זה, לעולם נצפה שעוד ישובו הניסים שיבטאו את החזרת השכינה לישראל. הדברים כמעט מפורשים בדברי משה לריבונו של עולם לאחר חטא העגל. משה פונה אל הקב"ה ומבקש שתחזור השכינה: "ובמה יודע אפוא כי מצאתי חן בעיניך אני ועמך? הלוא בלכתך עמנו ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה!" משה מבקש שהשכינה תהיה עם ישראל וממילא גם שיזכו לניסים מיוחדים שלא מתרחשים לעמים רגילים. בעקבות בקשתו של משה הקב"ה לבסוף מתרצה: "ויאמר הנה אנכי כרת ברית נגד כל עמך אעשה נפלאת אשר לא נבראו בכל הארץ ובכל הגוים וראה כל העם אשר אתה בקרבו את מעשה ה' כי נורא הוא אשר אני עשה עמך". (לפי המלבי"ם שם וספורנו. אמנם יש לציין שפרשנים רבים (רש"י, רמב"ן, אב"ע) ביארו שמדובר על השראת השכינה בלבד ולאו דווקא בהקשר לניסים). ישוב הקב"ה להשרות שכינתו ויזכו ישראל לנפלאות הניסים מחדש.  

[38] דברים כג , טו ועיין שם במלבי"ם שלפעמים הקב"ה הוא בקרב ישראל – אז הנס הוא ביטוי להשראת השכינה בקרב מחנה הצבא, ולפעמים הוא לפני ישראל כמו במלחמת סיסרא שה' יצא לפניהם ואז מדובר גם בהנהגה ניסית אך שלא כביטוי להשראת השכינה בחיי ישראל ולפעמים הקב"ה "שב מאחריך" והוא מאחורי המחנה – אין הופעה גלויה של ניסיות אלא בכך שמחנה ישראל לא מושמד כליל.

[39] באופן יותר פרטי מבואר בגמרא ברכות ד. ביחס בין ימי בית ראשון לימי בית שני: היה ראוי שכמו שבימי יהושע, בזמן כיבוש הארץ, יהיו ניסים גלויים כך יהיו ניסים גלויים גם בכיבוש הארץ בימי שיבת ציון אלא ש"גרם החטא" וביאר ר' צדוק (שיחת מלאכי השרת עמוד עא'): "אלא שגרם החטא שהוצרך להתעלם ההנהגה הנגלית בשידוד הטבע בכל עת על ידי ה' השוכן. כי נס זה (של שיבת ציון - ד"ע) היה בהעלם... והוא הסתלקות הנבואה..." עיי"ש.

[40] עיין עין אי"ה במקום ועיין בפירוש העקדה (במדבר כה, א) שלאחר שמביא את דברי הגמרא הנ"ל כותב : "כי כאשר יבזו (האנשים העליונים) העניינים המדומים ויתייקרו בנפשם האלוקיים, מיד תדבק בהם האלוקיות עד שיעשו להם עניינים נפלאים בטבע...".

[41] שופטים ז, ב. עיין 'עין איה' ברכות פרק ראשון פסקה קמג וכן בעין איה שבת פרק שני קצב'.

[42] שופטים ח, כב.

[43] רעיון דומה מצאנו במדרש "אַרְבָּעָה [סוגים של] מְלָכִים הָיוּ, מַה שֶּׁתָּבַע זֶה לֹא תָּבַע זֶה [מה שביקש זה מהקב"ה לא ביקש זה], וְאֵלּוּ הֵן: דָּוִד וְאָסָא וִיהוֹשָׁפָט וְחִזְקִיָּהוּ. דָּוִד אָמַר: "אֶרְדּוֹף אוֹיְבַי וְאַשִֹּׂיגֵם ולא אשוב עד כלותם", אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲנִי עוֹשֶׂה כֵן... עָמַד אָסָא וְאָמַר אֲנִי אֵין בִּי כֹּחַ לַהֲרֹג לָהֶם אֶלָּא אֲנִי רוֹדֵף אוֹתָם וְאַתָּה עוֹשֶׂה, אָמַר לוֹ אֲנִי עוֹשֶׂה... עָמַד יְהוֹשָׁפָט וְאָמַר אֲנִי אֵין בִּי כֹּחַ לֹא לַהֲרֹג וְלֹא לִרְדֹּף, אֶלָּא אֲנִי אוֹמֵר שִׁירָה וְאַתָּה עוֹשֶׂה, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲנִי עוֹשֶׂה... עָמַד חִזְקִיָּהוּ וְאָמַר אֲנִי אֵין בִּי כֹּחַ לֹא לַהֲרֹג וְלֹא לִרְדֹּף וְלֹא לוֹמַר שִׁירָה, אֶלָּא אֲנִי יָשֵׁן עַל מִטָּתִי וְאַתָּה עוֹשֶׂה, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲנִי עוֹשֶׂה...". דוד המלך מבקש להילחם בעצמו באויביו ולהכריע אותם. הטעם הוא משום שהיה מפשפש במעשיו ומנקה אותם מכל שמץ של עבירה. (זה"ק מקץ קצח: וכן במסילת ישרים פרק יא). קדושת חייו של דוד נתנו לו את הביטחון שיצליח במלחמה גם מבחינה מעשית וגם מבחינה רוחנית (עיין גם בעין ברכות ב' המוזכר לעיל) - כלומר: הוא לא יתלה את נצחונו המוחץ בכוחו אלא יאמין שהקב"ה הוא הנותן לו את הכוח. ככל שירדה מעלתם של המלכים כך החשש מפני הגאווה גדל וכך גם הנס נצרך יותר.

[44] שמואל א' פרק ח'.

[45] על פי הרמב"ן בפרשה.

[46] מלבי"ם על פי תרגום יונתן בן עוזיאל. יש כמובן פירושים רבים נוספים עיין רמב"ן ורש"י.

[47] שמואל א' פרק ז' פסוקים ג-ו.

[48] בפרשתנו.

[49] בפרשתנו.

[50] סנהדרין כ:

[51] שמואל א' פרק יב'.

[52] שם.

[53] מלבי"ם בפרשתנו.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.