בקריאת התורה ביום כיפור נקרא על כניסתו של הכהן הגדול – האדם הקדוש, ביום הקדוש ביותר למקום הקדוש ביותר – קודש הקדשים, אליו נכנס רק פעם אחת בשנה. כפי שכתוב: "בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ בְּפַר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה" (ויקרא טז, ג). מבאר רש"י: "ואף זו לא בכל עת, כי אם ביום הכיפורים, כמו שמפורש בסוף הפרשה 'בחדש השביעי בעשור לחודש...' (לקמן פס' כט)".
בשעה כה נשגבה ומרוממת, שנכנס הכהן הגדול לקדש הקדשים בפעם היחידה בשנה, ביום הקדוש, נתקנה תפילה מיוחדת: שלא ישמע הקב"ה תפילת עוברי דרכים (עיין יומא דף נג ע"ב). נדמיין את מציאות ירידת הגשם. הולך רגל הולך בדרך ולפתע מתחיל לרדת גשם. הוא נרטב עד לשד עצמותיו, ונאנח עד עמקי נשמתו. באנחתו הוא נושא תפילה לקב"ה שיפסיק להוריד מטר על הארץ, כדי שיוכל ללכת ברוגע ובשלווה. המתבונן בתפילתו תמה על התופעה:
- הרי כל העולם זקוק לגשמים, שיספק מים לעולם לשתיה, כמו גם להשקיית השדות. ללא מטר זה העולם לא יוכל להתקיים. האם זה סביר שמפאת ההפרעה רגעית להליכתו, יתפלל להקב"ה שיפסיק את הגשם לעולם כולו?
- האם זה צודק והגון שהקב"ה ישמע את תפילתו, הרי "הפרעת הגשם" הינה זמנית וחולפת? האם זו סיבה מספקת למנוע טובה משאר העולם? בפרט שגם הולך הרגל עצמו זקוק לגשם, ומדוע יתפלל שהגשם ייפסק?
- הכהן הגדול נכנס לקודש הקדשים פעם אחת בשנה, ביום הקדוש ביותר. האם בעת קדושה זו ראוי שיתפלל שה' לא ישמע את תפילת הולכי הדרכים?
לומדים כאן יסוד גדול. ברור שגם הולך רגל זה אינו רוצה בצורת, הוא בודאי רוצה שיירד גשם על הארץ וירווה את צמאונה. אולם הוא נקלע למציאות מורכבת, בעת הליכתו החל לרדת גשם ולהפריע את הליכתו ועל כך הוא נאנח. החידוש בתפילת הכהן הגדול, שאנחה זו אינה חוזרת ריקם. די בה לחשוש שתתקבל אנחתו וייפסק המטר. ועל כך הוצרך הכהן הגדול להתפלל על דבר זה ביום הכיפורים – ביום הקדוש ביותר, במקום הקדוש ביותר, בבית קדשי הקדשים. למדנו מכאן מה כוחה וערכה של אנחה אחת.
אנו בערבו של היום הקדוש בשנה, יום שעליו נאמר שעיצומו של יום מכפר. ראוי שנתפלל ונאנח לבורא עולם שיאמר לצרותינו די. ונקדיש את עיקר מרצנו ותפילתנו להתפלל על ישועה לעם ישראל.
גמר חתימה טובה
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
