נאומו של משה בספר דברים נמשך שלושים ושבעה ימים- מא' שבט עד ז' אדר. חלק משמעותי מן הספר שייך דווקא ליום האחרון- יום פטירתו של משה. בפרשתנו משה אומר בפירוש: "בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם" ומפרש רש"י: "היום מלאו ימי ושנותי, ביום זה נולדתי וביום זה אמות". כלומר שכבר פרשת וילך מתחילה ביום האחרון וכן שתי הפרשות שאחריה נאמרו באותו יום.

יתר על כן, מלשון הפסוקים נוצר רושם שכל עניין הברית שמתחיל מפרשת כי תבוא שייך כולו לאותו יום. מיד לאחר פרשיות המצוות שבתחילת הפרשה שם מוזכר 'היום': "הַיּוֹם הַזֶּה ה' אֱלֹקֶיךָ מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים". וכן בפרשיות הבאות מודגש בכולם 'היום': "שָׁמֹר אֶת כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם". "הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם", "וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר", ובפרשת נצבים: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם", "כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם", "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב".

מעבר לכך, בספר דברים כולו כתובה המילה 'היום' יותר מבכל התורה. חלק גדול מהמקרים הוא בהקשר של נתינת התורה והמצוות לישראל כגון: "וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם", "וְשָֽׁמַרְתָּ אֶת חֻקָּיו וְאֶת מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָֽנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם", "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר בְּאָזְנֵיכֶם הַיּוֹם" וכד'. נראה שגם בזה הכוונה לאותו 'היום' של כריתת הברית שנכרתה על קיום התורה והמצוות. כלומר שבמובן מסוים ספר דברים כולו כלול ביום האחרון שלו- ז' אדר.

מהו ייחודו של יום ז' אדר? מלבד היותו יום לידתו ופטירתו של משה, זהו גם יום סיומה וחתימתה של התורה: "וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת" - כל התורה מבראשית עד לעיני כל ישראל", ובהמשך: "וַיְהִי כְּכַלּוֹת מֹשֶׁה לִכְתֹּב אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר עַד תֻּמָּם". רק אחרי שהתורה נשלמה ניתן לתת אותה בשלמותה לישראל: "וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת וַיִּתְּנָהּ אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי הַנֹּשְׂאִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' וְאֶל כָּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל". בגמרא נחלקו האם התורה 'חתומה ניתנה' כלומר שרק ביום האחרון לאחר שנאמרה התורה כולה בע"פ נכתבה כולה מתחילה ועד סוף, או 'מגילה מגילה ניתנה' וכל פעם נכתב החלק שנאמר. אך גם לדעה השניה אומר רש"י: 'ולבסוף מ' שנה כשנגמרו כל הפרשיות חיברן בגידין ותפרן', כלומר שבאותו יום הפכה התורה לדבר אחד ולכן אפשר לומר שעכשיו ניתנה התורה כולה מחדש.

אם כן יום ז' אדר הוא 'זמן מתן תורתנו' השלמה בכתב, והוא משלים את יום ו' או ז' סיון שהוא 'זמן מתן תורתנו' בתמצית של עשרת הדברות. וכפי שבסיון 'דכולי עלמא בשבת ניתנה תורה לישראל' כך באדר נכתבה ונחתמה התורה בשבת. בגמרא נאמר על אותו יום שההנהגה עברה בו ממשה ליהושע: "שבת של דיו זוגי היתה". וכן בדברי חז"ל נאמר שמשה נפטר במנחה של שבת.

נתינת התורה ביום פטירת משה היא קודם כל תוצאה 'טכנית'- מכיוון שנותן התורה נפטר אי אפשר להמשיך אותה והיא מסתיימת וניתנת לישראל. אך זו גם סיבה מהותית. ביום הסתלקותו זוכה משה למעלה שלא זכה לה עד אז, כדברי המגיד מקוזניץ בספרו 'עבודת ישראל': "לגודל השגתו ביום זה והתדבקותו באלקים חיים לא יכול עוד להפרד ולמסור חכמה ותורה לישראל אשר הם למטה במדרגה ממנו". כאשר מדרגת משה מתעלה גם מדרגת התורה הניתנת על ידו מתעלה ולכן ביום זה ניתנת התורה מחדש במעלה עליונה יותר.

הזיהוי של ז' אדר כיום שבת מעורר שני קשיים - כיצד כתב משה את ספר התורה ביום השבת וכיצד עלה אל הר נבו שלכאורה היה מחוץ לתחום שבת? לגבי הכתיבה יש לומר שהיתה זו הוראת שעה שהרי ה' ציווה באותו יום: "וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת" ומכאן למדו את המצווה לכתוב ספר תורה. נראה שהמעלה החדשה של התורה מתבטאת גם בהוראת שעה זו.

העליה להר נבו היא עצמה הראיה להתעלותו של משה וממילא התעלותה של התורה עמו: "וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב אֶל הַר נְבוֹ" - כמה מעלות היו, ופסען משה בפסיעה אחת". במדרגתו העליונה של משה הוא חורג מן ה'תחום' הנורמלי וממילא לא חל עליו איסור תחומין. העולם של משה הופך להיות עולם שכולו שבת ואין חלק של חול מחוץ לו.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.