התמיהות בשילוח השעיר לעזאזל

בפרשתנו מופיע הציווי להקריב קרבן לעזאזל (ויקרא טז ח): "ונתן אהרן על שני השעירים גורלות, גורל אחד לד' וגורל אחד לעזאזל". מדוע מקריבים קרבן אחד לעזאזל, הרי מותר להקריב קרבן רק לד', כמו שכתוב (שמות כב יח): "זבח לאלהים יחרם בלתי לד' לבדו"?

בנוסף הקרבת הקרבן נעשית בצורה אכזרית מאוד – מגלגלים אותו מצוק גבוה על מנת שיתדרדר בכל המדרון והוא מתפרק כולו כפי שנאמר (יומא ו, ו): "ולא היה מגיע לחצי ההר עד שנעשה אברים איברים". מדוע זאת הדרך להקריב את הקרבן? לעומת זאת, הקרבת הקרבן בבית המקדש הייתה נעשית בצורה העדינה ביותר, על ידי שחיטה. השחיטה נעשית על ידי סכין דקה ביותר בצורה שכמעט ואינה מכאיבה. זו הצורה העדינה והרחמנית ביותר להרוג בעל חיים. אך לגלגל ולרסק אותו על ההר זו ממש אכזריות!

משום כך גם מובנים דברי חז"ל האומרים שמצווה זו היא אחת המצוות שהגויים מונים עלינו, כלומר מתקיפים אותנו, כיצד אנו עושים אותן. מצווה זו קשה להבנה.

שליחה לעזאזל או לד'?

אלא, גם השעיר לעזאזל הוא חלק מעבודת ד', כל מעשינו הם עבודת ד' ממש. כפי שד' מצווה עלינו להקריב קרבן בבית המקדש, לעשות ברית מילה או לאכול מצה כך גם הוא ציוה להקריב קרבן לעזאזל. כל מה שהוא מצווה אנו עושים, זוהי הדרך שלנו לעבוד אותו, לשמור את מצוותיו, והדרכים לעבוד את הבורא רחבות ומלאות ניגודים, בדיוק כפי שהחיים רחבים ומלאי ניגודים. הרמב"ן (ויקרא טז ח) מבאר מכך שאין מראש שעיר שמיועד לעזאזל ושעיר שמיועד לד' אלא עושים גורלות שבאמת הכל שייך לד' והוא בוחר איזה שעיר יקרב במזבח ואיזה ילך לעזאזל.

אם כן, אנו לא עובדים את עזאזל. עזאזל זה מלאכים רעים, עזאל, שטן. אך גם השטן שייך לקב"ה כפי שרואים בתחילת ספר איוב (ב א) שכל המלאכים מתייצבים בפני ד', "ויבא גם השטן בתכם להתיצב על ד'" גם הוא עבד ד', גם הוא כפוף לאלוקים. לכן, אנו עובדים את ד' שאמר להקריב קרבן לעזאזל.

מדרגות בכפרה

על מה בא קרבן העזאזל? מדוע באמת מגיעה לו מיתה חמורה כל כך? מבאר הרמב"ם בספר מורה נבוכים (ג מו) שלכל חטא יש כפרה שונה – יש קרבן חטאת, קרבן עולה, ויש קטורת. השעיר לעזאזל בא לכפר על העוונות הכי חמורים, נוראיים ומגעילים, ומשום כך אין אפשרות להקריב את קרבן הכפרה עליהם בתוך בית המקדש. הקרבנות שעושים בבית המקדש הם קרבנות אציליים ועדינים. יש קרבנות שמקריבים בתוך קודש הקודשים ויש שמקריבים בין בדי הארון, יש קרבנות בקודש על המזבח, יש קרבנות שמוקרבים בחוץ על מזבח העולה ויש קרבנות שמקריבים בחוץ לגמרי.

יש מדרגות בחומרת החטא ובצורת הכפרה עליו. וכאן מדובר על עבירות חמורות, ומשום כך אי אפשר להקריב את קורבנן בקודש הקודשים או בקודש, אפילו מחוץ למחנה אי אפשר, רק מחוץ לתחום, רחוק בארץ גזירה. ארץ גזירה – ארץ שגזורה מאיתנו, אנו לא קשורים אליה, זה כל כך רחוק, כל כך מגעיל, הכפרה תהיה רק שם. משום כך גם הכפרה לא יכולה להתנהל בצורה עדינה, חטאים כאלו צריך לרסק ולפרק לחתיכות. לא כל דבר צריך לנקות ולסדר בכפפות או בפינצטה. בעבירה קטנה אולי זה אפשרי, אך כאשר נעשות עבירות נוראות ואיומות יש צורך לעשות זאת בצורה קשה, בארץ רחוקה לרסק ולזרוק, אין לנו שום קשר לדברים הללו.

רבש"ע ברא לאדם יצר טוב ויצר רע, יש דברים ביצר הרע שאפשר לתקן, אפשר לשפץ ולהוציא מהם מעט טוב. לדוגמא הגאווה של האדם, חוש הביקורת, אפשר להפוך אותם למידות טובות. אך יש דברים שאין לנו שום חפץ בהם. יש דברים הנמצאים על יסוד המזבח ויש דברים שהם על שפך הדשן, במקום טהור, שורפים שם.

לא כל היצרים דומים, ישנם יצרים עדינים יותר, כגון אחד שרוצה ללמוד כל היום רק אמונה ולא גמרא, זה יצר הרע אך אפשר להישאר איתו. לעומת זאת, יצר רע ללמוד כל היום ולא להתפלל זה כבר בעייתי. גם הקודם בעייתי, אך אלו רמות שונות. לעומת שני אלו יש יצר הרע של רוצח, זה כבר יצר הרע אחר במדרגה אחרת לגמרי.

השימוש בכוחות הסוערים

השעיר הוא בעל חיים סוער, העיזים מטפסות על הצוקים ומשתוללות ולעומתן הכבשים שקטות ורגועות. כל עדר מורכב גם מעיזים וגם מכבשים, כאשר העדר כולו מורכב מעיזים העבודה מסובכת מאוד, הם מלאי מרץ רצים וקופצים כל הזמן, וכאשר כל העדר מורכב מכבשים העדר לא זז.

האופי הסוער אינו רע, פעמים רבות הוא יכול לשמש לטובה. צריכים מורים שיהיו תוססים ומלאי מרץ שילהיבו את הכיתה, שכולם יתעניינו בנושא שהם מעבירים. השאלה היא מה עושים עם האופי הסוער, זה שעיר לד' או שעיר לעזאזל? אדם סוער יכול מצד אחד לעשות מצוות רבות וגדולות ומצד שני לעבור עבירות גדולות. בחור שיש לו מזג נח ונעים, הוא לא עושה הרבה בעיות, לא עושה עבירות, אין לו כח לעשות בלאגן, אך הוא גם לא עושה הרבה מצוות, הוא רגוע.

אמנם יש כוחות סוערים שבלתי אפשרי לרתום לעבודת ד', הן באדם והן בבהמה. בהמות אפשר לאלף, אך כמעט בלתי אפשרי לאלף חיה. כך גם יש את הבהמה שבאדם ואת החיה שבאדם, הנפש הבהמית והנפש החייתית. יש חיות שאפשר ללמוד מהם (אבות ה כ): "הוי עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי וגיבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים", אפשר לרתום את הכוחות הללו לעבודת ד', אך יש כוחות שאין מה לעשות איתם, הם לא ניתנים לאילוף, צריך לזרוק אותם.

יצר העריות

יש דברים שיש צורך לזרוק לעזאזל, בדברים אלו עוסק החלק השני של פרשתנו – אחרי מות. לפעמים יש לאדם רצון לעבור איסורי עריות, להתחתן עם אחותו, או עם אמו – זה אסור. מי שיעשה דבר כזה "מות יומת", שלא תהיה כלל מחשבה לעבור איסורי עריות, לא עם קרובים, לא משכב זכור ולא משכב בהמה. על הנושא הזה אין דיון, מי שעובר יומת, זה אסור, אין מה לעשות עם היצר הזה.

בכל התרבויות שבעולם מבינים שלא עוברים על איסורי עריות, זה לא אותן עריות בכל התרבויות, אך כולם מרגישים ויודעים שהדבר הזה מגעיל ואסור. גם בחברות הכי מופקרות, הכי מתירניות, לא מתירים לעשות דברים כאלו. בבית הסוהר, כאשר מגיע לשם רוצח, מקבלים אותו בהבנה, 'בסדר, הוא רצח', אך כאשר מגיע לשם אדם שאנס את אמו, מתעללים בו עד מוות, זה כבר מוגזם. אפילו פושעים מרושעים נגעלים מזה, גם הם מרגישים שהוא עבר את הגבול, שזה בלתי נסבל. לכן, על גילוי עריות מקבלים את העונש הכי קשה, זה מעשה של בהמה, הוא כבר לא בן אדם, לכן "מות יומת".

משום כך, אישה החשודה בניאוף מביאה קרבן שעורים ולא חיטים, ומבאר רש"י את הסיבה (במדבר ה טו): "היא עשתה מעשה בהמה, וקרבנה מאכל בהמה". ההתנהגות הזו אינה של בן אדם אלא של בהמה, ניאוף זה בהמי. לפני האדם הראשון היו פראי אדם, הם לא התחתנו, האנטרופולוגים ראו לפי מחקרים שהם היו מתנהגים כמו בהמות, כל אחד עשה מה שרצה, בעל את מי שרצה וחי איך שרצה. הראשון שהיה לו קשר קבוע רק עם אישה אחת, קשר קדוש, היה האדם הראשון – "עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אישה כי מאיש לקחה זאת" (בראשית ב כג), אותה הוא אוהב. אך לפני האדם הראשון היה גילוי עריות. זה בהמי, לא אנושי.

יש החושבים שאיסורי עריות חומסים את החיים, מונעים את ההנאה. זו טעות, דווקא מי ששומר את הקדושה והטהרה הוא חי. מי שמתחתן וחי רק עם אשתו הוא מאושר, שאר האנשים שאינם מתחתנים, שיש להם 'מקביל לנישואין', 'פרה לנישואין' וכו' זה לא עושה אותם מאושרים, להיפך, זה הופך אותם למסכנים. "אלו המצוות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" (ויקרא יח ה), המצוות הן שמחיות את האדם ולא השחיתות, את האיסורים והתאוות הללו צריך לרסק לעזאזל. זה מה שמחייה את האדם, זה מה שהופך את חיי הנישואים לטהורים ונחמדים ואז האיש ואשתו מאושרים עד אין סוף. לכן "קדושים תהיו" (ויקרא יט ב).

מצד שני, יש צד טוב באופי הסוער של יצר העריות, שהרי על מנת להתחתן צריך שיהיה קשר חי, שמח, מעודד ומלהיב. אדם צריך לחזור לביתו שמח ומלא מוטיבציה לפגוש את אשתו. צריך שהקשר יהיה שמח וחזק. מן הצד הזה יצר העריות הכרחי ומועיל מאוד.

הקדושה

וכאן אנו מגיעים לפרשה הבאה: "קדושים תהיו", מבאר רש"י: "פרושים תהיו – הוו פרושים מן העריות ומן העבירה". על מנת להיות קדושים, צריך קודם כל להיות פרוש מן העריות, זה הבסיס. ציווי זה נאמר לכל עדת ישראל (שם) "דבר אל כל עדת בני ישראל", נדיר שציווי נאמר לכל בני ישראל, והציווי הוא להיות קדושים.

הפרישה מהעריות מתאימה לכל העדה, כולם מסוגלים להיות קדושים כאלה. מצווה זו אינה מיועדת לצדיקים מופלגים אלא לאנשים רגילים. אדם צריך לדעת כיצד לנהל את רגשותיו, כיצד לדחות סיפוקים.

משום כך אין מה לעשות עם יצר העריות, הוא כל כך חזק וסוער, אין מה לדון ולהתפשר, צריך לשלוח אותו לעזאזל, לארץ גזירה, ארץ שגזורה מאתנו, רחוקה ממנו. המקום היחידי בו כח זה צריך לבוא לידי ביטוי זה אחרי החתונה, עם אשתו, כפי שאמר רבינו הרצי"ה: רומנטיקה אחרי החתונה. העריות זה גם טומאה וגם מדרון חלקלק משום חוזק היצר, כאשר האדם מתחיל הוא יודע היכן הוא התחיל אך אינו יודע היכן הוא יסיים. משום כך עלינו להתקדש, להיות קדושים, זהו גדר הקדושה

ויהי רצון שנזכה להתקדש, להיות קדושים, זהו גדר הקדושה, ומתוך כך נשוב להקריב קרבנות בבית המקדש.

ערך: שיר-חדש חוטר

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.