מדרגות בנבואה

ספר ויקרא מתחיל בצורה שונה מהרגיל. בדרך כלל כאשר ד' מדבר אל משה רבינו כתוב: "וידבר ד' אל משה לאמר", אך כאן כתוב (ויקרא א א): "ויקרא אל משה וידבר ד' אליו", ורש"י מבאר: "לכל דברות ולכל אמירות ולכל ציוויים קדמה קריאה, לשון חיבה, לשון שמלאכי השרת משתמשין בו, שנאמר: וקרא זה אל זה". צורת ההתנהגות של מלאכי השרת מוסברת בספר מסילת ישרים (פרק יא): "הוא השלום והשלוה אשר למלאכי השרת, אשר כולם שמחים בעבודתם איש איש על מקומו, ואין אחד מתקנא בחברו כלל, כי כולם יודעים האמת לאמיתו ועלזים על הטוב אשר בידם ושמחים בחלקם". כלומר, מלאכי השרת אינם מקנאים זה בזה, כל מלאך עובד את ד' בצורה שלו ואין אחד מתגאה על חבירו, אלא להיפך מכבדים זה את זה. כך ד' מדבר אל משה רבינו בצורה מכובדת, בחיבה.

ממשיך רש"י: "אבל לנביאי האומות, עובדי כוכבים ומזלות נגלה אליהן בלשון עראי וטומאה, שנאמר ויקר אלהים אל בלעם". אבל כיצד בכלל ייתכן שד' מתגלה לנביאי האומות ולבלעם?! הרי "אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על גיבור ועשיר וחכם ועניו" (נדרים לח א), והרי וודאי שהם לא היו גיבורים וענווים. מסבירים הראשונים: שגם מי שאין בו את המידות הללו יכול להתנבאות, אך בצורה חד פעמית, בצורה ארעית. נבואה זו אינה מסמלת קשר פנימי עמוק בין הנביא לבורא יתברך, אלא קשר ארעי, בדרך מקרה. דרך קרי.

ישנם חילוקים רבים בנבואה, כל אחד לפי דרגתו מקבל נבואה מזוככת יותר. משום כך, נבואת משה רבינו ונבואת שאר הנביאים אינן באותה דרגה. הרמב"ם בספר המדע מבאר שישנם שבעה חילוקים בין נבואת משה רבינו לנבואת שאר הנביאים (יסודי התורה ז ו): "כל הדברים שאמרנו הם דרך נבואה לכל הנביאים הראשונים והאחרונים חוץ ממשה רבינו… [ובין שאר ההבדלים]: כל הנביאים אין מתנבאים בכל עת שירצו משה רבינו אינו כן, אלא כל זמן שיחפוץ רוח הקודש לובשתו ונבואה שורה עליו ואינו צריך לכוין דעתו ולהזדמן לה שהרי הוא מכוון ומזומן ועומד כמלאכי השרת. לפיכך מתנבא בכל עת שירצה שנאמר עמדו ואשמעה מה יצוה ד' לכם".

אם כן למדנו שישנן שלוש מדרגות של נבואה:

• מדרגת משה רבינו, המתנבא בכל עת שיחפוץ וללא הכנה.
• מדרגת שאר הנביאים שמתנבאים בשעה שמכוונים דעתם ומתבודדים.
• מדרגת נביאי אומות העולם שמתנבאים בדרך ארעי, במקרה, בטומאה.

נבואת משה רבינו ונבואת בלעם

אמנם, אנו רואים שקריאת ד' למשה רבינו נכתבה באל"ף זעירא, ומבאר בעל הטורים (שם): "א' דויקרא זעירא, שמשה רבינו לא רצה לכתוב אלא "ויקר" כדרך שנאמר בבלעם, כאלו לא נראה לו השם אלא במקרה. ואמר לו הקב"ה לכתוב גם באל"ף וכתבה קטנה". זאת היא ענוותנותו של משה רבינו, הוא מחשיב את עצמו כמו בלעם, שעליו כתוב: "ויקר" (במדבר כג ד ועוד). ד' אומר לו לכתוב ויקרא שזו לשון ידידות, אך משה מתווכח ולבסוף עשו ביניהם פשרה ומשה כתב א' קטנה.

זהו ההבדל בין משה לבלעם. בלעם עם רוח גבוהה, מחשיב את עצמו, "אשר מחזה שדי יחזה נפל וגלוי עינים" (במדבר כד, ד), הוא מתגאה בכך שהוא מקבל נבואה, ולעומתו משה רבינו עניו, ואינו מעוניין לכתוב על עצמו ויקרא אלא ויקר. אמנם הם דומים כפי שנאמר (ספרי ברכה, לט): "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, בישראל לא קם אבל באומות העולם קם. ואיזה זה – בלעם". אך דמיון זה הוא מצד החכמה ולא מצד הנבואה והמידות. ד' לא בחר בעם ישראל מצד חכמתם הגדולה, שהרי גם באומות העולם יש צדיקים גדולים, כפי שמסביר אור החיים הקדוש (שמות יח כא): "הגם שיש באומות יותר חכמים מישראל אף על פי כן אותנו הביא ד' אליו ובחר בנו".

כך גם מצינו בפרקי אבות (ה יט): "עין טובה, ורוח נמוכה, ונפש שפלה, מתלמידיו של אברהם אבינו. עין רעה, וכוח גבוהה, ונפש רחבה, מתלמידיו של בלעם הרשע". תלמידי אברהם הם בעלי נפש שפלה, ותלמידי בלעם הם בעלי נפש רחבה. בלעם היה בעל חכמה גדולה, אברהם אבינו היה בעל מידות טובות, ושניהם יחד (החכמה והמידות) נמצאים בתוך משה רבינו.

ענוה גדולה נבואה בהירה

ככל שהאדם עניו יותר, כך הוא מסוגל לקלוט את דבר ד' בצורה טובה יותר. הרמב"ם מבאר זאת בצורה טובה (הקדמה לשמונה פרקים, פרק ז): "כי מן הנביאים, מי שיראה את ד' מאחורי מחיצות רבות, ומהם מי שיראהו מאחורי מחִיצות מעטות, לפי ערך קרבתם אל ד' ועילוי מדרגתם בנבואה. עד שאמרו שמשה רבינו ראה את ד' מאחורי מחיצה אחת מלטשת, רצוני לומר שקופה".

ככל שיש לאדם יותר גאווה, הוא יותר מלא מעצמו, יותר קשה לו לקבל ולהבין את דבר ד', יש לו יותר מחיצות המסתירות ממנו את דבר ד'. משום כך התורה הגיע דווקא על ידי משה רבינו, שהיה כל כך מלא בענווה עד שהצליח לקבל את דבר ד' המדויק ולהעביר אותו הלאה ללא שינוי.

זו מעלתו הגדולה של משה רבינו, שקיבל את דבר ד' המדויק ולא שינה ממנה, כפי שמפרש זאת הרב קוק בספרו עולת ראיה ב (עמוד קס): "הגדולה העליונה של האדם, המתעלה מעל כל גודל ונשגב, היא ההסתגלות לשמע בקול ד', לקבל דבר ד', לא לחדש מעצמו, לא להעמיד חזון, לא להתחזק בעצמיות הכחות המוגבלים אשר לאדם ולכל נוצר, כי-אם לקבל".

כלומר, גדלותו של האדם לא נמדדת ביצירתיות ובחדשנות שלו, אלא ביכולת שלו לקבל בצורה שלמה את הדבר ולהעבירו בשלמותו הלאה.

"ומשה אדון הנביאים, העניו שבכל האדם אשר על פני האדמה, הוא בא אל העליוניות הזאת. אשר סיגלתו לה הענווה ה'גדולה מכולן' עד אשר הנבואה המצוחצחת שלו, שהיא היא אור העולמים לעד, לא נתערבבה כל-דהו ממחשך הגבלה אנושית ויצורית, כי-אם כולה היא דבר ד'".

כלומר, כל גדולת משה רבינו נבעה מכך שהיה עניו, ומתוך כך הוא העביר את דבר ד' בשלמותו ולא ניסה לערבב בו דברים משלו.

בין ענווה אמתית לענווה מדומה

יש אומרים שהיום הפכנו מעם סגולה לעם סגולות, שהרי כולם היום מחפשים סגולות. הסגולה הגדולה ביותר היא להיות עניו. "תועבת ד' כל גבה לב" (משלי טז ה), מי שמתגאה דוחה את פני השכינה.

ייתכן שאדם יהיה בעל ענוה מדומה. דבר זה יכול להופיע בצורה חדה בזמן הבחירות: "לא רציתי להציע את עצמי לראשות המפלגה אך חברים באו ושכנעו אותי ללכת, ועם כל הענווה, אני חושב שאני אוכל להציל את המדינה"…

ישנו סיפור על בחור שלמד שנים רבות בישיבה ולמד דברים רבים, אך לא למד ענוה, בכל פעם שהיו מציעים לו שידוך היה מזלזל במשודכת ואומר שהיא אינה מתאימה למעלתו. שלח אותו רבו לישיבה אחרת לחצי שנה על מנת ללמוד ענוה, לאחר שחזר הבחור, הביא לו שידוך נוסף. אמר לו הבחור: בעבר, כשהיו לי מעלות רבות ולא הייתי ענו היא לא הייתה מתאימה לי, כעת, שבנוסף לכך אני גם ענו, וודאי היא לא תתאים לי…

אם כן כיצד האדם יודע שענוותנותו אינה מדומה? לשם כך האדם יכול לבדוק את עצמו, האם כשפוגעים בו זה מפריע לו או לא. עניו אמיתי, לא מפריע לו שאחרים פוגעים בו, כמו שכתוב (יומא כג א): "הנעלבין ואינם עולבין שומעין חרפתן ואינן משיבין". אדם שהוא ענו זה לא מפריע לו. אדם עם גאווה אינו מסוגל לסבול שאחר יפגע בו, זה פוגע לו בדימוי העצמי, זה מרתיח אותו. לעומת זאת, אדם עניו יודע לספוג את העלבונות שהוא מקבל בלי לגנות חזרה.

קרבן עולה ויורד

בהמשך הפרשה מסופר על קרבן עולה ויורד. קרבן זה הינו קרבן חטאת, אלא שערכו משתנה לפי מצבו הכלכלי של החוטא. בשאר הקורבנות, אם לאדם יש כסף ייתן, ואם לא, לא ייתן. אך כאן כל אחד לפי מצבו (ויקרא ה ו, ז,יא): [העשיר נותן:] "נקבה מן הצאן כשבה, או שעירת עזים לחטאת… ואם לא תגיע ידו די שה.. שתי תורים… ואם לא תשיג ידו לשתי תורים… עשירית האיפה סולת".

כולם חייבים להביא קרבן חטאת, כולם צריכים לעשות תשובה, כל אחד לפי מצבו, ועל כך נאמר (מנחות קי א): "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין ליבו לשמים".

כל אחד צריך לתת כפי כוחו, ד' לא דן אנשים לפי התוצאות אלא לפי המאמץ. המאמץ של אדם עני לתת שתי תורים דומה למאמץ שיש לעשיר לתת בהמה.

לעני אין כסף, הוא מתאמץ ונותן כל מה שהוא יכול, משום כך יש אליו יחס מיוחד (ויקרא ב, א רש"י): "ונפש כי תקריב – לא נאמר נפש בכל קרבנות נדבה אלא במנחה, מי דרכו להתנדב מנחה, עני, אמר הקב"ה מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו". אולי העשיר מביא בהמה, אך הוא עשיר, יש לו אלפים אך העני, זה כל מה שיש לו, הוא הקריב את הארוחה הבאה שלו, הוא מקריב את נפשו.

דבר זה הוא לימוד גדול (ברכות יז א): "מרגלא בפומייהו דרבנן דיבנה: אני בריה וחברי בריה, אני מלאכתי בעיר והוא מלאכתו בשדה, אני משכים למלאכתי והוא משכים למלאכתו. כשם שהוא אינו מתגדר במלאכתי כך אני איני מתגדר במלאכתו ושמא תאמר אני מרבה והוא ממעיט? שנינו אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים". זה קרבן עולה ויורד, המחיר והגודל אינם משנים, רק הכוונה.

כך גם בעבודת ד' – כל אחד מצווה לעשות את מה שהוא מסוגל לעשות. אין הקב"ה מטריח בן אדם לעשות דברים שהם מעבר ליכולתו. יש אדם שלומד מהר ויש שלומד מעט, יש אנשים שזוכרים מהר ויש שזוכרים לאט. הקב"ה מבקש ממך שתעשה את המקסימום, את השיא שלך, אך לא יותר. אנחנו לא מצווים להיות אדם אחר, כל אחד והיכולת שלו ובלבד שיכוון ליבו לשמים.

ויהי רצון שמדרגת הנבואה תשוב כבימי קדם, בבניין המקדש השלישי. ומתוך אהבת חינם וענווה אמתית, יקבל ד' את תפילותינו.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.