הרחקת הכהן מהעיסוק במוות
כבר עם פתיחת פרשתנו מתעוררות מספר שאלות:
הראשונה- התורה כתבה שאסור לכהן הדיוט להיטמא למתים, וחמור מכך כהן גדול, שאפילו לאחיו ולאחותו אסור לו להיטמא. מדוע? הרי צריך לעשות חסד עם המתים.
השנייה- מדוע זה הדין הראשון עליו מצווים הכוהנים?
התשובה היא: צריך לדעת להרחיק את הכהן מהמוות ומהעיסוק בו. בגלל שאנו חיים עם החיים, שנאמר בספר דברים (לא', יג') "אשר אתם חיים" ובירושלמי נכתב (שביעית פ"ו ה"א) "חיים לא עם המתים". כי תפקיד הכהן לחבר את היהודי אל רבש"ע, לעורר דבקות בה' ורגשות נעלים עליונים ונשגבים.
לאור נקודה זו- מובן שתפקידו של הכהן הוא- לקשר לקב"ה את העם, ונוצר חשש שמא הכהן ייעזר בשביל זה בקישור עם המוות, כמו בכל מיני דתות שונות, בהן כהני הדת דורשים מהמתים ע"י "אוב וידעוני". מכיון שהחיבור הזה עם העולם הנסתר, מאוד מרשים את האדם שבא לכהן הדת. "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע".
היה רב אחד בהונגריה שבקהילתו היהודים חיללו שבת בחנויות, כי יום הפדיון היה שבת. הרב דיבר ודיבר, אך הם לא שמעו. לאור זאת, הוא ניסה בדרך אחרת: הוא היה מזמין כל אחד הביתה, ופתאום האורח היה שומע את קול אביו שצועק לו "שבאעס שבאעס" נתקף בפחד וסוגר את החנות להבא בשבת. הוא ידע לעשות סיאנס.
בגלל מעשי הרב אנשים החלו לרנן "הרב מדבר עם המתים, וכך עובר על דורש עם המתים ע"י אוב וידעוני". הרב פנה לרב קוק בשאלה אודות מעשיו. הרב קוק ענה: שאסור. כלומר- לשיטת הרמב"ם זה אסור, כיון שהרמב"ם אוסר כל שיטת התקשרות עם המתים. אף כי לשיטות אחרים, אסור סוג מסוים של 'אוב וידעוני'. אם כן זה 'ספק ספיקא' לאיסורא, חתם הרב קוק את דבריו.
דבקות בחיים וקידושם
אכן, זו אינה הדרך, לא כך צריך לחיות עם החיים. ומדוע לא? בגלל שאנו חיים בחיים, "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים" (דברים ד' ד') אנו יודעים שישנה הישארות של הנשמה, אנו יודעים שיש עוה"ב ויודעים שיש גיהינום, כלומר שהמתים קיימים בצורה מסוימת- אך אנו לא עסוקים בזה, אנו עוסקים בחיים. "כתבנו בספר חיים מלך חפץ בחיים.."
אנו מצווים על קידוש ה' בחיים, איננו עסוקים במוות. נכון ישנו מוות, אך גם אז: שלושה ימים לבכי, שבוע להספד, אח"כ חודש, ושנה, ואסור יותר. וכמו שאמרו חכמינו במסכת פסחים (דף נד:) "גזרה שהמת ישתכח מהלב". אמנם זה קשה, מותר לבכות, אך לא להפוך את זה למנהג עליון.
גם כאשר שמואל מתאבל על שאול (אף שעודו היה חי) הקב"ה אומר לו "עד מתי אתה מתנחם על שאול, לך למשוח את דוד" (שמואל א' ט''ז)
השאיפה הטבעית לעולם הבא
בתורה לא כתוב במפורש עולם הבא, וגם לא גיהינום. רק כתוב "אם שמוע תשמעו אל מצוותי" (דברים יא יג). אם כן, ישנה קושיא- מהיכן אמרו חכמים שישנו עולם הבא?
הכופרים מתרצים: חכמים סברו שיש עולם הבא בשונה מהתורה, והם למדו זאת מהיוונים ולא מהתורה עצמה. זו שטות, עובדה שהתורה אומרת שאפשר לדבר עם המתים, (אוב, וידעוני).
בניגוד לכך סבר "אפיקורס", שהיה פילוסוף שהאמין בהנאה הזמנית-עכשווית ובחתירה אליה- "אל תפחד מהמוות, כי כל עוד אתה חי אתה חי, ואח"כ אתה לא, אתה נגוז, אין ממה לפחד", לכן אפשר לעשות הכול... אין דין. זו גישה לא נכונה, החייבים בדין יקבלו את הדין!
אבל אם החייבים יתנו את הדין- מדוע התורה לא אמרה זאת במפורש?
בגלל שישנה נטייה טבעית באדם לעשות בעולם הזה, בשביל העולמות העליונים שאחרי המוות " להכין מוקדם את המקום". אם זה היה כתוב בתורה - "גמרנו"- היינו עסוקים יום ולילה בשביל כך, והיינו מפקירים את החיים ולא עושים קידוש ה' בחיים של העולם הזה, לכן מספיקים כמה רמזים.
הרי נכתב במסכת סנהדרין (פ"ט א) "האומר אין תחיית המתים מן התורה, כופר אפיקורוס". לכאורה הוא לא מאמין בתחיית המתים שאינה כתובה בתורה ממילא, מדוע הוא כופר? נכון, בפירוש לא כתוב, אך ברמז דק זה מופיע, כי לא צריך להרבות בעיסוק בזה.
ללמוד בשביל ללמוד
הרב זצ"ל מביא באורות התורה משל עם שאלה: מדוע כתוב בתורה שצריך לעסוק בה, אך אין תכנית לימודים, מדוע? הרי ללימודים באוניברסיטה יש תכנית, אך בתורה לא כתוב מה צריך ללמוד, וכמה צריך?
התשובה לכך היא: ישנה נטייה באדם- להספיק. הספק. "אני מספיק כך וכך דפים, וכך וכך שורות". כלומר- ידיעת התורה. מי לא רוצה לדעת הרבה דברים בתורה? האדם שואף לדעת הכול. "ושיננתם לבניך שיהיו דברים שנונים בפיך". (רש"י על דברים -ו', ז') שתדע הכול.
זה טוב ללמוד. אך אם אומרים לו "תלמד תלמד" בלי סוף, בלי שיטה כיצד לדעת הכול, הידע והתורה ייעלמו. האדם אוהב יותר לדעת, מאשר ללמוד. התורה שיודעת את נפש האדם, כמעט לא דיברה על כך שצריך לדעת, יתרה מכך, היא הדגישה "ללמוד וללמוד". ומי שילמד גם ידע.
כמאמרם של חכמים במסכת אבות פרק ו'- "מ"ח דברים של קניין תורה". צריך 48 אמצעים משולבים בכדי להגיע לקניין תורה. אך הראשון שבהם הוא לימוד, ומי שלומד יהיה בסוף ת"ח.
פעם ר' אברום שפירא אמר לי: זה לא משנה באיזו ישיבה אתה לומד, לא משנה מי הר"מ שלך, העיקר שתלמד, תתיישב מול חברותא, ותלמד- ואתה תצא ת"ח. הוא לא התכוון שישיבה זה לא חשוב, וודאי שישיבת מרכז הרב ובנותיה הם חשובות מאוד, אך העיקר הוא לשבת וללמוד עם חברותא.
בדומה לכך, הסמיכה לרבנות, שהיא תהליך קשה ומפרך, צריך להיבחן מבחנים קשים וצריך לדעת שאלות, ולכן לומדים וחוזרים אף שזה קשה נפשית. שנתיים לאחר סיום הבחינות, כבר הכול נישכח ונמחק. אין מה לעשות.
הנמשל הוא: הראי"ה קוק, מדמה את הנטייה לדעת הכול- נטייה שחכמים סייגו אותה באמרם: הלימוד חשוב מההספק, ולכן אנו מצווים לעסוק בתורה, לא להספיק ע"פ תכנית, לנטייה שיש באדם לתכנן את דרכו לעולם הבא. ומכורח נטייה זו נוצר חשש שבגלל זה, האדם לא יעבוד בעולם הזה כלל. ע"כ דיברה התורה על העבודה בעולם הזה.
אולם אח"כ כאשר הגיעו הצדוקים ואמרו: אין עוה"ב! אז תלמידי החכמים הוכרחו לומר כל הזמן -יש עוה"ב!
הייתה אחת פסיכולוגית גאונה, "אליזבת קובלר-רוס", שחקרה הרבה את המוות. היא חיפשה דרך לעזור לאנשים להתגבר על משבר המוות. היא הייתה אישה גאונה, שכ"כ רצתה לדעת מה קורה אחר המוות?- כדי לעזור לבני האדם להתגבר על הצער של המוות. כי אם יגידו מה יש שם למעלה יתגברו על הפחדים מעצם הידיעה (אולם היא הוטעתה, וחלק מדבריה שגויים).
אמו של הרב קוק עלתה לארץ ובספינה היו צלייניות, אמרו לה: מה את יהודייה, הולכת לעשות בארץ? הן חשבו שהארץ שלהם. ענתה בשאלה: מה אתם הולכים לעשות? אמרו: לנו יש לנו אלוהים קבור שם. ענתה: לנו יש אלוהים חי שם. "מודה אני לפניך מלך חי וקיים".
לפעמים זה לא קל לחשוב על החיים כל הזמן, הרי יש גם מוות שקשה לשכוח ממנו. בגלל זה יש בסוף הפרשה פתרונות: יש פסח, שבועת סוכות, ועוד חגים. "ושמחת בחגיך", השמחה מפיגה את המוות ומאירה את החיים, שהרי קידוש החיים זה האידאל הנכון.
לטפל בשבר- לא להדבק בו
לכן הכהן לא עוסק במוות, כי מי שבא במגע עם המוות זה עושה לו טראומה.
פעם הלכתי להעביר שיחה לבנות שירות לאומי שעובדות עם ילדים סופניים, חיזקתי אותן, הן יצאו מחוזקות ואני יצאתי שבור.
לכהן אסור אפילו להתחתן עם גרושה, היא עברה שבר בחייה, ולא טוב שהכהן יבוא במגע עם שבר. כהן גדול אפילו עם אלמנה לא מתחתן. למרות שהיא בסדר גמור. אם יש שבר, לא מטפלים בשבר, אלא באור, בחיים. הכהן מחלק חיים לאלמנות לאבלים ולנדכאים וזה ירפא אותם, אך הוא לא יבוא במגע עם כל הדברים האלו.
תלמיד חכם וכהן
מה ההבדל בין כהן לתלמידי חכמים, שניהם מלמדים תורה. "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא" (מלאכי ב' ז') "אם דומה עליך כמלאך למד תורה מפיהו" (מועד קטן יז') וגם ת"ח הם כאלו, ולכאורה אין הבדל ביניהם. אם כן זה כפל תפקידים- הכהן והרב דומים!
לא כך. את תלמידי החכמים צריך כדי שיעבירו שיעורים, שידריכו את הכלל והפרט וגם ירפאו שבורים ונדכאים.
אך כהן זה משהו אחר, זה קישור ישיר לה'. אדם ניכנס לביהמ"ק, אין שם שיעורים וכד'ו. אז מה עושים שם? דבקות בה', התרוממות, ורוח הקודש. הכוהנים לא כל הזמן בבית המקדש, אלא רק כ- שבועיים שלוש בשנה. אך הם הולכים עם בית המקדש איתם.
זה כתוב במפורש על הכהן הגדול, "ומן המקדש לא יצא" (ויקרא כא' יב') אז כיצד הוא הולך הביתה? מתורץ שהוא בית מקדש מהלך, הוא תמיד קדוש. אדם פשוט שלא הולך לבית המקדש, בית המקדש הולך אליו, אדם הולך אליו עם ריח של בית המקדש.
מדוע אהרון היה כהן גדול? מכיון שמינו את אחיו הקטן ולא קינא בו. אלא אף שמח בליבו. הכהן נושא על ליבו את אבני בית ישראל, הוא אוהב את כולם, וכולם אוהבים את ה'. זה התפקיד של הכהן הגדול, ומתוך כך תפקידם של כל הכוהנים. והכתוב שחוזר על עצמו, "הכוהנים בני אהרון", לומר לנו שהם הולכים בדרכו של אהרון.
אדם אחד אמר: כהן זה דומה לאדמו"ר. אדמו"ר כמעט ואינו נותן שיעורים וגם אם נותן לא מבינים כלום, זה דברים עליונים, שאדם לא מבין ושוכחים. אז הכהן הוא דומה לאדמו"ר הוא אוהב ומלבב. ת"ח זה משהו אחר.
פסיקתם של לוי ויהודה
אז מה ההבדל בין ת"ח לכהן?
תשובה: אמרתי לכם אלף פעמים ללמוד הקדמת "רב אחאי גאון" ולא למדתם. הוא מסביר סוגים של דרכי לימוד שונות- בבלי, ירושלמי, ראשונים, גאונים, ואף את שיטת שלמה המלך.
כתוב על שבט יהודה, "לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו" (בראשית פרק מט) ובסנהדרין (ה' ע"מ א') כתבו: אלו ראשי גלויות שבבבל, מורי ההוראה, כלומר משבט יהודה יצאו תלמידי החכמים.
מחד גיסא- שבט לוי היו מי שפסק הלכה לגופו של עניין היו בני לוי. כלומר יש רבנים שיודעים להתעמק ולהעביר שיעורים בעיון, אבל רק לוי יודעים לפסוק.
"אין למורה אלא מה שעיניו רואות" ומתוך כך הוא פוסק. ויש לו "סייעתא דשמיא", כי הוא צריך לפסוק מהר, הרי אם מגיעים עם מרק, א"א לתת תשובה אחרי שנתיים, צריך תשובה מידית. ושאלה הלכתית מורכבת מהרבה צדדים, והכהן עושה הכללה של כל הגורמים, "אינטגרציה".
"אך לא קעביד הלכה לדורות" (יבמות ג א), הכהן לא פוסק לכל המקרים, אלא לכל גורם בזמנו, כי א"א לדעת את כל הנתונים על כל המקרים עקב נתונים שמשתנים. ולשבט לוי אין את ההלכות מסודרות אצלם אלא רק פסיקה חדה לכל מקרה לגופו וזמנו.
מאידך גיסא- שבט יהודה. שיקול דעתם לא היה יכול להיות אקטואלי ומהיר בתשובה מעשית- הם היו גאונים ומעיינים. אך הכרעותיהם היו עקרוניות וקבועות, כי רק ע"פ חקירה ופלפול הוציאו לאור דינים מחותכים. "מחוקק"- זה עמוק, הוא חוקר לעומק.
אם כן ישנם שני סוגי פסיקה:
א- בירור עד תום כל העומק, ואחרי שפסקו זו פסיקה קבועה לדורות, שיטה מעמיקה, חקרנית ועיונית. זה שבט יהודה.
ב- ניתוח הכול תוך שניות, וקביעת- כשר או לא כשר. גם השיעורים מעניינים, סיפורים, הלכה, מוסר, עונה על שאלות בצורה מהירה וקצרה, "מסתחבק" עם העם, אלו שבט לוי
אך כתוב על שבט יהודה "ויאמר שמע יהוה קול יהודה ... ידיו רב לו ועזר מצריו תהיה " משמע שהוא גם פותר בעיות! נכון, אמנם הוא לא ידע להסיק גמרא "אליבא דהילכתא" ישר מהמותן, כי זה היה העיסוק של שבט לוי, אולם אחרי חקירה ועיון של שעות הוא ידע יותר, וזה היה קבוע לנצח, כדי שיוכלו להשתמש בזה בעתיד.
כזו הייתה הסנהדרין. היא יכלה לענות בשני עומקים, או של עומק עמוק שאסור להפר, או בהסתכלות חד פעמית , אף שגם אותה אסור להפר. פעם הם פוסקים כפי שופט, כשבט יהודה, ופעם כמו כהן כשבט לוי.
ושנזכה ללמוד תורה מאהבה, ללא חשבונות והספקים, ולקדש את החיים באהבה ואמונה בביאת גואל, ותחיית הסנהדרין והמקדש- שבת שלום.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
