אמנם פרשתנו נקראת פרשת 'תזריע', והפרשה שאחריה נקראת 'מצורע', אך דווקא פרשתנו עוסקת ברובה המוחלט בדיני הצרעת והמצורע.
בפרשה מתוארים מראות הצרעת השונים בפירוט רב ובצבעים שונים במגוון רחב, שכמדומני אין כדוגמתו בתנ"ך כולו. כך מוזכרים בפרשתנו הצבעים: לבן; שחור; צהוב; אדום; ירוק. [למעשה, ייתכן שרק הצבעים הנ"ל מוזכרים בתנ"ך, ואילו ה'תכלת' וה'ארגמן', אינם שמות של צבעים אלא שמות חומרי גלם בצבע מסוים.]
שני צבעים - אדום וירוק - מופיעים בפרשתנו בלשון מיוחדת: "נֶגַע לָבָן אֲדַמְדָּם" (יג, מב); "וְהִנֵּה שְׂאֵת הַנֶּגַע לְבָנָה אֲדַמְדֶּמֶת" (שם, מג); "וְהָיָה הַנֶּגַע יְרַקְרַק אוֹ אֲדַמְדָּם" (שם, מט). בשיר השירים צורה מיוחדת זו מוזכרת גם ביחס לצבע השחור: "אַל תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת שֶׁשֱּׁזָפַתְנִי הַשָּׁמֶשׁ" (א, ו). מה משמעות צורה זו בציון הצבעים?
הזכרנו בפעם שעברה, את דברי רש"פ ביחס לשורשים שבהם האותיות השנייה והשלישית זהות (מגזרת הכפולים). לדבריו הכפילות מבטאת הדגשת המשמעות היסודית המובעת בשתי האותיות הראשונות של השורש. כך הסברנו את משמעות השורש פ'ר'ר' ביחס למשמעות היסודית של פ'ר'. מפרשתנו נביא לדוגמה את השורש ב'ד'ד': "בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ" (יג, מו), שהבדידות מבטאת ביתר שאת את היות המבודד לא רק עומד בפני עצמו [כמשמעות האותיות ב'ד' – כפי שפירש רש"י בפרשת 'כי תשא' (על המילים "בַּד בְּבַד יִהְיֶה" (שמות ל, לד)) - "לשון בד נראה בעיני שהוא לשון יחיד". וכן פירשו שם מפרשים נוספים], אלא אף מרוחק ומנותק משאר האנשים. בדרך זו מבאר רש"פ גם שורשים 'מרובעים' רבים, שמורכבים מהכפלת צמד האותיות הראשון. לדוגמה – ג'ל'ג'ל'; ש'ע'ש'ע', ע'ר'ע'ר', מ'ר'מ'ר' ועוד.
כך מתבאר לפי דברי הספרא (המובאים בקיצור ברש"י כאן (יג, מט)), גם בעניין הצבעים ירקרק ואדמדם: "והיה הנגע ירקרק. יכול כל מראה ירוק? תלמוד לומר 'ירקרק' - ירוק שבירוקים. אדום. יכול כל מראה אדום? תלמוד לומר 'אדמדם' - אדום שבאדומים". וכן פירש ב'קרבן אהרן' שם: 'שכפל האותיות בתיבה הוא לריבוי והפלגה'.
אך ראב"ע פירש את הצורות הללו בדרך הפוכה: 'וזה כפול לחסרון, וכן שחרחרת. [וי"א הפך הדבר]'. ובשיר השירים פירש בצורה החלטית: "שחרחורת - זה הכפל למעט. וכן ירקרק או אדמדם'. וכך באמת המשמעות ב'פסיקתא שיר השירים', שם מבוארת המילה 'שחרחורת' – 'ולא שחורה ממעי אמי', דהיינו שאומרת כנסת ישראל שהיא רק שחרחורת, לא ממש שחורה מלידה.
הנצי"ב בפירושו לשיר השירים, מרחיב בדבר מחלוקת זו, ואומר ששני הפירושים אפשריים. הנצי"ב מוסיף שכן מצינו גם בסיומת 'ון' בסוף מילה, שיש לה לפעמים משמעות של חיזוק (כמו במילה 'עיצבון'), ולפעמים דווקא משמעות של מיעוט (כמו במילה 'שבתון').
מחלוקת זו מולידה שתי אפשרויות במשמעות המילים "שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת", וממילא באופן פיסוק הפסוק בשיר השירים.
רש"י שם מבאר כמו הפסיקתא הנ"ל, ולכן מפרש שבמילים 'אל תראוני' הכוונה 'אל תסתכלו בי לבזיון', והמילים 'שאני שחרחורת' אינן מושא ההסתכלות המבזה, אלא הן נימוק והצדקה לבקשת הרעיה 'אל תראוני': 'לפי שאין שחרותי וכיעורי ממעי אמי אלא על ידי שזיפת השמש, שאותו שחרות נוח להתלבן כשיעמוד בצל'.
אך המלבי"ם ופרשנים נוספים שם, מסבירים ששחרחורת הוא שחור חזק יותר, ולכן הם מפרשים שמחצית הפסוק מביעה שלילה, 'אל תראוני שאני שחרחורת', אל תסתכלו על שחרותי החזקה, ומחציתו הסבר: כי אף שהיא נראית שחורה מאד – היא חיצונית, בגלל שהיא נובעת משיזוף השמש בלבד.
אך אף שהפירושים שונים - שניהם עולים למשמעות אחת, שקוראת כנסת ישראל, הנמשלת בשיר השירים לרעיה - להחשיב את עצמיותה הטהורה והנקיה, ולא את מעשיה החיצוניים בהם חטאה.
חבר שורות
פרק, פסוק...
הדוגמה אינה ברורה דיה מניין ששבתון חלשה משבת?
מה הן?
חסר משפט סיום בקשר לירקרק ואדמדם
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.