השבת נקרא בתורה בספר ראשון את פרשת 'ויקרא', ובספר שני את פרשיית 'זכור'.

נעיין הפעם בקשר בין השורש ק'ר'א', שבו נפתחים החומש והפרשה: "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה", ובשורש ק'ר'ה', שבו נפתחת  פרשיית 'זכור' (דברים כה, יח), בתיאור רעתו של עמלק "אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ".

  בהתבוננות ראשונה, שני השורשים הללו נראים שונים זה מזה: לשורש ק'ר'א' יש משמעויות אחדות, שמבלי להיכנס להבדלים הדקים שביניהן, המשותף להן הוא מילים והשימוש בהן, ואילו שורש ק'ר'ה' מבטא התרחשות, אירוע מקרי, בלתי מתוכנן: "וַיִּקֶר מִקְרֶהָ" (רות ב, ג); "מִקְרֶה הוּא" (שמואל א ו, ט; וכן: כ, כו).

  אמנם, מצינו כמה פסוקים שבהם משמש השורש ק'ר'א' במשמעות של ק'ר'ה', לכאורה. נביא דוגמאות אחדות:

• "וְאֶת בִּנְיָמִין אֲחִי יוֹסֵף לֹא שָׁלַח יַעֲקֹב אֶת אֶחָיו כִּי אָמַר פֶּן יִקְרָאֶנּוּ אָסוֹן" (בראשית מב, ד) [בניגוד לשורש ק'ר'ה' בהמשך החומש, בדברי יהודה: "וְקָרָהוּ אָסוֹן" (מד, כט)].
• "הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים" (בראשית מט, א).
• "שְׁתַּיִם הֵנָּה קֹרְאֹתַיִךְ" (ישעיהו נא, יט).

 כמו כן, יש לשורש ק'ר'א' משמעויות נוספות, שנראה שמשמעותן דומה למשמעות שורש ק'ר'ה':

  המילה "לקראת", שורשה ק'ר'א', ומשמעותה אינה קשורה ל'קריאה', אלא דומה היא יותר למשמעות של ק'ר'ה', בהיותה חלק מתיאור התרחשות, כגון: אדם ההולך לקראת חברו, והפגישה ביניהם תהיה אירוע שקורה, שמתרחש.

  גם הביטוי "מקרא קדש", מתפרש בפסיקתא (שמות יב, טז) במשמעות של אירוע: 'אַרעֵם במאכל ובמשתה'. 'מקרא לשון ארעון' (מדרש שכל טוב שם). וזו משמעות התרגום, שמתרגם "מערע קדיש".

  אך יש להעיר, שדווקא במשמעות זו, הקשר בין השורשים קשה לכאורה, שכן הקריאה ממש הפוכה מהמקרה: בעוד ה'מקרה' מציין מאורע שלא תוכנן –  אירועי קריאה מציינים דווקא תכנון וידיעה מראש: ב"מקרא קדש", מדובר בציווי לציין את היום כמקודש, ובפועל "לקראת", מצוין היעד של ההליכה המתוכנן מראש.

  ביאורו של הרש"ר הירש, בפירושו לתפילתו של עבד אברהם "הַקְרֵה נָא לְפָנַי הַיּוֹם" (בראשית כד, יב), שופך אור על הקשר שבין שני השורשים, ואלה מקצת דבריו:

כבר רמזנו על הקשר - וגדולה מזו - על הזהות, שבין השרשים "קרה" ו"קרא".

המושג היהודי של "מקרה", רחוק מאותה תפיסה של "מקריות עוורת", הקשורה למונח זה היום;

מה שהוא קורא "מקרה", הרי הוא פחות מכל - "מקרי". המספר את "כל הקורות", או "הקוראות אותו", הרי אלו כל אותם מאורעות חייו, שלא הוא קרא להם, אלא הם קראוהו אליהם, רק הוא לא ציפה להם ולא התחשב בהם; אך דוקא משום זה אפשר ומפי עליון יצאו, בשליחותו המכוונת של מחולל הכל....

אם כן, הקריאה המכוונת, היא העומדת מאחורי המקרה. המקרה הוא התיאור הסובייקטיבי של המציאות של מקבל הקריאה, שהקריאה 'מסיטה' אותו מהדרך המתוכננת שלו, לדרך של הקורא לו, ורק בשבילו היא 'מקרה'. כך ניתן להסתכל על כל מקרה מצד מי שפועל אותו בכוונה תחילה, ולהבין שרק ביחס אלינו הוא מקרי .

לפרשת ויקרא

כידוע, האות א' במילה 'ויקרא', היא אות קטנה, הנקראת 'א' זעירא'. ללא אות א' זו, נשארת המילה "ויקר" – לשון מקרה.

רש"י על הפסוק הראשון מבאר את החילוק בין שני אופנים של התגלות ד', אחת של "ויקרא" ואחת של "ויקר".

לכל דברות ולכל אמירות ולכל ציוויים קדמה קריאה, לשון חיבה, לשון שמלאכי השרת משתמשים בו, שנאמר (ישעיה ו ג): "וקרא זה אל זה". אבל לנביאי אומות העולם נגלה עליהן בלשון עראי וטומאה, שנאמר (במדבר כג ד) ויקר אלהים אל בלעם.

בעל הטורים 'משלים את התמונה' בהתייחסו לא' הקטנה:

אל"ף דויקרא זעירא. שמשה היה גדול ועניו לא רצה לכתוב אלא "ויקר" לשון מקרה כאילו לא דבר הקדוש ברוך הוא עמו אלא בחלום, כדרך שנאמר בבלעם (במדבר כג ד), כאילו לא נראה לו השם אלא במקרה (מדרש אותיות קטנות), ואמר לו הקדוש ברוך הוא לכתוב גם האל"ף ושוב אמר לו משה מחמת רוב ענוה שלא יכתבנה אלא קטנה יותר משאר אלפי"ן שבתורה, וכתבה קטנה.

לפרשת זכור

  מן המפורסמות הוא הקשר של עמלק אל המקרה, כפי שנאמר בפרשיית 'זכור' בפסוק שהבאנו בתחילת דברינו, וכבר דרשו חז"ל על עומק קשר זה ביחס להמן שיצא מעמלק. שכך אמרו במדרש על דברי מרדכי, שמספר להתך "אֵת כָּל אֲשֶׁר קָרָהוּ" (שם ד, ז): 'אמר להתך, לך אמור לה בן בנו של קרהו בא עליכם הדא הוא דכתיב (זהו שכתוב) (דברים כ"ה) אשר קרך בדרך'.

  לאחר שהמן מרכיב את מרדכי על הסוס, הוא מספר לאוהביו "אֵת כָּל אֲשֶׁר קָרָהוּ", לא מבין שאין 'צירוף מקרים' ללא כוונת מכַוֵון. אך חכמיו – שנקראים כאן כך משום שאמרו דבר חכמה (מגילה טז ע"א) – מלמדים אותו שאין זה מקרי בכלל, אלא מלמד הדבר שסופו לפול לפניו.

בדרך צחות ניתן לומר: במגילת אסתר אנחנו למדים, שגם כשכלפי חוץ רואים רק את ה"ויקר", הרבה מקרים מפתיעים שנראים רעים, ולא ניכרת בהם אהבת ד' לעמו [לא נזכר בכל המגילה שם ד', כידוע] – ישנה א' זעירא, נסתרת, שהיא משלימה את התמונה, שיד ד' מנהלת את כל המקרים, "מִי פָעַל וְעָשָׂה קֹרֵא הַדֹּרוֹת מֵרֹאשׁ" (ישעיהו מא, ד). 'קורא מענין הזמנה' (מלבי"ם שם), שהוא המזמן את כל המאורעות.  

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.