פרשתנו נקראת 'פרשת צו', מכיוון שהיא נפתחת בלשון קצרה זו, בדבר ד' שאומר למשה לפנות לאהרן ולבניו ולצוותם: "צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה... " (ו, ב).

 המילה 'צו' קצרה וברורה. שורשה הוא צ'ו'ה', וכמו בשורשים נוספים שכאשר הם נאמרים בציווי נופלת אחת מאותיות השורש ונותרת מילה בעלת שתי אותיות, כגון: קח, שב, לך, צא, תן, ועוד – כך גם בשורש זה, האות ה' נופלת ונותרת המילה 'צו'. פתיחת הפרשה במילה זו מתאימה להיותה הקדמה למִצְוַה, שכן זו משמעות המילה 'מצוה', יש מְצַוֵה שציווה אותה, ושומעיה מצוּוים לקיימה.

 אך כאשר מתבוננים באופן שבו פונה ד' למשה במצוות אחרות, רואים שהפתיחה במילה 'צו' נדירה למדיי: רק שבע מצוות נפתחות בלשון זו (כאן זו הפעם הראשונה). בדרך כלל המצוות נאמרות בלי הקדמה, וגם כשיש הקדמה, בדרך כלל (בכארבעים מצוות) הלשון היא 'דַבֵּר אל'. מהי אפוא המשמעות המיוחדת של המילה 'צו', ומדוע היא מוזכרת דווקא לפני שבע מצוות אלו?

 רש"י כאן מביא את דברי הגמ' במסכת קידושין (כט ע"א): 'תנא דבי ר' ישמעאל: כל מקום שנאמר צו - אינו אלא זירוז...'.

 מדוע מורה לשון זו על זירוז?

הזכרנו בעבר (בשנה שעברה, בפרשות תצוה ושמיני) שישנם מדקדקים רבים הסוברים שישנם שורשים בעלי שתי אותיות, ולא רק בני שלוש אותיות. הרב שלמה פפנהיים, בספרו 'יריעות שלמה', מבאר יסוד (שכתָבוֺ כבר לפניו מהר"ש ארקוולטי, בעל 'ערוגת הבשם'), שישנן מילים שיש להן אות יסודית אחת בלבד, ושורש בעלי שתיים או שלוש אותיות נוצרים ממנה, על ידי תוספת אותיות מסוימות (מתוך קבוצה של שבע אותיות – א, ה, ו, י, מ, נ, ת – שמכונות אותיות 'האמנתי"ו'), המצטרפות לאות השורש היסודית, ויוצרות שורשים 'משניים', שכל אחד מהם בעל משמעות מיוחדת שנובעת משמעות אות השורש היסודית וממקדת אותה בהקשר מסוים.

 כך לדוגמה בשורש שלנו, שורש צ'ו'ה', מסביר הרש"פ ב'חשק שלמה - שרשים', שהאות צ' היא האות היסודית בו. האות צ' משמשת למובנים שונים של יציאה, דהיינו של פרישה מדבר מסוים לדבר אחר. בקצרה נציין כמה דוגמאות – צ'א', שורש היציאה; א'צ' – מביע מהירות יציאה ממקום למקום; צאצא – הוא מי שיוצא מהוריו; וכך במילים ובשרשים רבים.

 עפ"י עיקרון זה מבאר הרש"פ גם את השורש צ'ו'ה'. לדבריו, ישנם שני סוגי דיבור של אדם אל זולתו: סוג אחד, הוא סיפור דברים, שבו המספר בא להוסיף לשומע ידיעות שלא ידע. אך בסוג האחר, הוא בא לשנות את רצונו, ולגרום לו לפעול דבר שלא היה עושה מכוח עצמו. זהו הציווי (שכולל גם בקשה, לעניין זה), שבו רוצה המצַוֵה לשנות ולהוציא את רצון השומע מרצונו הנוכחי, להיות ולעשות כרצון המצַוֵה: לעשות דבר מה שלא היה עושה לולא הציווי, או להיפך: לא לעשות משהו שהיה עושה לולא הציווי.

 על פי זה מובן מדוע 'צו' מורה על זירוז, שכן הציווי בא לשנות את הרצון הטבעי שהיה לפני הציווי, וגורם לו לעשות את המצווה. מאחר שכל שינוי קשה לעשותו, צריך לצוות עליו, לזרז את השומע לקיימו. ובייחוד צריך לזרז, אומר ר' שמעון במדרש, שמביאו רש"י – "במקום שיש חסרון כיס", כי ההפסד שיש בדבר מוסיף על הקושי לקיים את המצווה.

 במקום אחר (יריעות שלמה עמ' 350) מציע רש"פ הסבר שונה מעט לקשר בין 'צו' ל'זירוז', שמהות הציווי היא שהמצַוֵה 'גוזר על זולתו והוא אץ עליו שיעשה הדבר... ובמקום שיש חסרון כיס צריך המצַוה להיות יותר אוצץ ומזרז את המקבל כדי שישלימו'.

[לא עסקנו כאן בשאלה מדוע בפרשתנו היה צורך בזירוז במיוחד. עסקו בכך מפרשי רש"י, וביארו בדרכים שונות.]

בשבוע הבא בע"ה נשלים את העיון במצוות, מתוך התבוננות במַצות ובקשר בינן למצוות.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.