שם הפעולה 'חילול', נזכר במקומות אחדים בתורה ביחס לקדושות שונות, ובפרשתנו – שעוסקת בתחילתה בדיני קדושת הכהונה – הוא נזכר בהקשר זה פעמים רבות.

 מהפסוקים עולה, שהתייחסות לדברים קדושים באופן שאינו ראוי, מחללת אותם.

כך לדוגמה נאמר על שמירת שבת (שמות לא, יד): "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת", ועל מי שאוכל פיגול נאמר (ויקרא יט, ח): "וְאֹכְלָיו עֲוֹנוֹ יִשָּׂא כִּי אֶת קֹדֶשׁ ה' חִלֵּל",

בשתי הדוגמאות, החילול הוא עצם ההתנהגות באופן שאינו מתאים לקודש, למרות החילול, הקדושה אינה פוקעת, והדבר המקודש נשאר בקדושתו. גם לאחר שחיללו אותו: השבת נשארת בקדושתה גם אם נעשתה בה מלאכה, וכמו כן, בשר הקדשים נשאר קדוש.

 לפעמים פעולת החילול מבטאת 'ריקון' הקדושה מהדבר המוחשי או הרוחני שהיא חלה עליו. זו משמעות החילול לגבי נטיעת כרם, שבשנתו הרביעית צריך לאכול את פירותיו בירושלים או לפדותם ולקנות בדמיהם פירות אחרים ולאוכלם בירושלים. פדיון זה נקרא בתורה 'חילול', כמו שנאמר (דברים כ, ו): "וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלוֹ"; "כֶּרֶם תִּטַּע וְלֹא תְחַלְּלֶנּוּ" (שם כח, ל).

 מהשורש ח'ל'ל' נוצר גם התואר 'חלל'. בפרשתנו נאמר (כא, ז): "אִשָּׁה זֹנָה וַחֲלָלָה לֹא יִקָּחוּ", ומבאר רש"י שחללה היא מי 'שנולדה מן הפסולים שבכהונה'. ומקור דבריו הוא בפסוק טו שבו נאמר על הכהן הגדול: "וְלֹא יְחַלֵּל זַרְעוֹ בְּעַמָּיו", ואותו מבאר רש"י: 'אם נשא אחת מן הפסולות, זרעו הימנה חלל מדין קדושת כהונה'. השם 'חלל' לעניין זה, הוא כינוי כלפי מי שהיה ראוי שתחול עליו קדושת הכהונה מצד יחוסו למשפחת הכהונה, אך בגלל שנולד מנישואי כהן לאשה האסורה עליו, אין הוא נחשב כהן. משמעות החלל כאן דומה למשמעות חילול הכרם, שבה פעולת החילול 'מרוקנת' את הדבר מקדושתו.

 משמעות נוספת שאינה קשורה לקדושה היא חלל ככינוי לאדם שמת, כפי שנאמר לדוגמה בפרשת וישלח (בראשית לד, כז): "בְּנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ עַל הַחֲלָלִים", ובפרשת חקת (במדבר יט, טז) נקרא מי שמת באמצעות חרב "חֲלַל חֶרֶב". המשותף בין שני סוגי החללים, הוא ששניהם ריקים מתוכן שהיה בהם, או היה אמור להיות בהם: החלל החי, בן הכהן, ריק מקדושת הכהונה. ואילו החלל המת, ריק מן החיים, כדברי 'הכתב והקבלה' (שם), שהאדם ההרוג נקרא חלל 'על שם ריקותו מנפש החיונית, שיש כאן גשם ורוח אין'.

 במקומות שונים בתנ"ך נזכר שהיפוכו קודש הוא חול (חולין). בפרשת שמיני (ויקרא י, י) נאמר: "וּלֲהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל", וכעין זה במקומות נוספים. החידוש בקישור בין חול לשורש ח'ל'ל הוא כפול:

א. יש בו רק ל' אחת ,

ב. כל ה'חללים' שראינו עד כה, הם חללים שמבטאים התרוקנות מתוכן מסוים. לעומתם, 'חול' לא הייתה בו קדושה, וממילא לא הוסרה ממנו קדושה.

 ההבדל הראשון לא כל כך משמעותי, שכן בלשון הקודש השורשים הכפולים כמו ח'ל'ל', ק'מ'מ', ס'ב'ב' וכיו"ב, שותפים עם שורשים שבהם הראשונה מבין הכפולות נשמטת. מכאן המילה 'חול', וכמותה המילים 'סוב', 'קום' ואחרות.

 אך לאור ההבדל השני, ייתכן שבאמת החול הוא לא בדיוק חלל 'קלאסי', ולכן הוא רק עם ל' אחת. אך הוא אכן נקרא על שם היותו חסר קדושה, ללא קדושה. חיסרון זה אמנם לא נוצר בהתרוקנות מתוכן, אך מכיוון שחול מבטא את ההבדלה מהקודש, זהו השם המתאים לו, שהרי הוא ריק מקודש. [גם לפי שיטת 'שתי אותיות שורש' ניתן לבאר, שהריקנות המתוארת בשורש ח'ל', כאשר נוספת לו האות ל' נוצר השורש ח'ל'ל', המתאר התרוקנות ולא רק ריקנות. הסבר זה מתאים לשיטתו של ר' שלמה פפנהיים, ולפיה שורש המורכב משלוש אותיות ששתי האחרונות בו זהות, יסודו בשורש ששתי האותיות הראשונות, והכפלת האות השנייה בו, מורה על חיזוק הפעולה היסודית שהוא מבטא.]

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.