בלשון השגורה בפינו היום, כל אדם שייך לעם מסוים, איננו מכירים מישהו המשתייך לשני עמים. לעומת זאת, בלשון התורה, המשמעות הלשונית הפשוטה, היא שאדם יכול להיות שייך לכמה עמים, והתופעה דורשת ביאור.
בפסוקים אחדים בתחילת פרשתנו (ויקרא כא) מדובר בכהנים, ונראה שכהן הוא בן לכמה עמים: "לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו" (א); "לֹא יִטַּמָּא בַּעַל בְּעַמָּיו" (ג); "כִּי אִם בְּתוּלָה מֵעַמָּיו יִקַּח אִשָּׁה" (יד); "וְלֹא יְחַלֵּל זַרְעוֹ בְּעַמָּיו" (טו). ולא רק הכהנים, שכן בפרשה הקודמת נצטווה כל אדם מישראל: "לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ" (יט, טז). וברבים מהמקומות שמדובר בהם על עונש כרת, הלשון היא "וְנִכְרְתָה [הנפש ההיא] מֵעַמֶּיהָ" או "וְנִכְרַת מֵעַמָּיו". ולא רק בחייו משתייך אדם בלשון התורה לכמה עמים, אלא גם לאחר המיתה. על אברהם אבינו נאמר (בראשית כה, ח) "וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו", וכך נאמר גם על יצחק, על יעקב ועל צדיקים נוספים.
פשט הפסוקים בכל המקומות הללו, אינו מחייב הבנה שמדובר בהשתייכות לעמים רבים. ניתן להבין שזו צורת כתיב מלאה של לשון היחיד [אם כי עדיין יש לעיין מדוע ומתי היא מופיעה כך]. אף ניתן להביא לכך ראיה, מדברי יעקב אבינו שאמר לבניו (בראשית מט, כט) "אֲנִי נֶאֱסָף אֶל עַמִּי", ולא אמר "אֶל עַמַּי", ואעפ"כ מעידה התורה שהוא נאסף אל עמיו (שם לג). כמו כן, כאשר משווים בין פסוקים שונים שנזכר בהם עונש כרת רואים שלפעמים ננקטת לשון רבים, ולפעמים - לשון יחיד. כך נראה גם מתרגום אונקלוס, שמתרגם תמיד 'מֵעַמֵיהּ', כלומר 'מעמו', ולא 'מעמוהי'.
אך לעומת זאת, חז"ל והמפרשים השונים מייחסים במקומות רבים משמעות לתופעת שינוי הלשון מיחיד לרבים. ביסוד ההסברים השונים, מונחת ההנחה שכל אדם משתייך אמנם לעם אחד מסוים מבחינה לאומית, אך ייתכן שגם קבוצות קטנות יותר – שיש להן מכנה משותף מסוים – נקראות 'עַם', וביחס אליהן ייתכן שאדם אחד ישתייך לכמה עמים שונים. כך מבאר 'הכתב והקבלה' (בבראשית כה ח):
'ונראה לי כי מלת עם הנחתו על התאחדות הפרטים שמשתתפים ומצטרפים זה עם זה ע"י נימוס או דת והנהגה או שאר ענין'.
כן מבאר גם הנצי"ב בפרשתנו (כא, א), ש'קיבוץ אנשים במנהג מיוחד נקרא עם'.
נראה להוסיף ביאור וטעם לדבריהם, שיסודה של המילה 'עַם' במילת השיוך 'עִם'. העַם הוא קבוצה של אנשים שהם יחד, זה עם זה בתחום מסוים, במנהגים משותפים וכדומה, ולכן גם קבוצה קטנה נקראת בשם 'עַם'.
נביא בקצרה כמה פירושים שנאמרו בחז"ל ובמפרשים על לשון ריבוי העמים במקומות השונים:
- הספורנו מסביר מדוע נאמרה לשון רבים בהסתלקות הצדיקים. לאחר שהוא מבאר, כפי שפירשו רבים, שהיאספות הצדיק היא 'אל צרור החיים לחיי העולם עם צדיקי הדורות שהם עמיו ודומים אליו' – הוא מוסיף לבאר: 'אמרו עמיו בלשון רבים כי אמנם רב ההבדל בין הצדיקים במעלה עם היותם כולם זוכים לחיי עולם...'
- הריטב"א (ביבמות עז ע"ב) מסביר שר' יוחנן מדייק מכך שכתוב "כי אם בתולה מעמיו יקח אשה", ולא "מעמו", שבא לרבות שיכול לקחת בתולה מעמון, שיש בהם חילוק לשני עמים הזכרים והנקבות, שכן רק הנקבות יכולות לבוא בקהל ד'.
- הנצי"ב מסביר שאיסור הטומאה נאמר בפרשתנו בלשון רבים, 'שלא ייטמא בעמיו', מכיוון ש"תחת כהן נטפלים כמה קיבוצי עם, ולכל אופן לא יטמא". באופן דומה הוא מסביר בהמשך הפרק, שלגבי בתולה נאמר לשון 'בעמיו', להדגיש "שאף אם היא מן הפחותים" היא מותרת לו, ולעניין חילול זרעו, מסביר הנצי"ב לאידך גיסא, שהאיסור בא ללמד שאף אם כהן נושא אישה מיוחסת שאסורה לו – הוא מחלל את זרעו.
לסיום, נעיר ש'הכתב והקבלה' (שם) מחדש שגם אדם יחיד עשוי להיקרא 'עַם' של מישהו, בגלל התאחדותו עימו.
כך נהוג לכנות אדם יחיד, שעוסק בעניינים ארציים בתואר: 'עם הארץ'.
'הכתב והקבלה' מפרש על פי זה גם פסוק בישעיהו (סג, יא), שנדחקו המפרשים השונים כיצד לבארו. בפסוק נאמר: "וַיִּזְכֹּר יְמֵי עוֹלָם מֹשֶׁה עַמּוֹ", ומבאר 'הכתב והקבלה', שמשה רבנו עצמו נקרא עַם ד', וזאת לגודל קרבתו ודבקותו בד'!
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.