פרשת ויקרא פותחת בדיני הקרבנות, וממשיכה בדיני המנחות.

  שורשה של המילה 'קרבן' (שלא נזכרה עד עכשיו בתורה) הוא ק'ר'ב'. ניתן להבין שהקרבן נקרא כך בגלל שמקריבים אותו אל המשכן, ולאחר שחיטתו מקרבים אותו אל המזבח, כפי שנזכר בכמה מקומות ביחס לקרבנות שונים. אך יש דוחק בכך, שכן ישנן פעולות נוספות – שהן אפילו עיקריות יותר בקרבן – שהיה ניתן לקרוא לקרבן על שמן (לדוגמה: שחיטה, זריקה, הקטרה). לכן נראה יותר ששם זה מלמד על מהותו של הקרבן, שעל ידו האדם המקריב אותו מתקרב לד', כפי שמדגיש הכתב והקבלה (בשמות כב, ז) שהשם 'קרבן' מורה על קירוב רוחני אל ד', ולא על קירוב גשמי.

  מנחה היא גם סוג של קרבן, כמפורש בפרשתנו "וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה" (ב, א). אך בכל זאת ניכר בפסוקים שהשם 'מנחה' מיוחד לקרבן הבא מן הצומח, ולא מן החי [אם כי בפרשת בראשית גם קרבנו של הבל, שהיה מן החי, נקרא מנחה]. אך מה משמעות השם מנחה? ומדוע הוא מאפיין דווקא את הקרבן שבא מן הצומח?

  עוד יש להעיר: כיום המילה 'מנחה' משמשת בעיקר לכינוי לתפילת מנחה. גם כאן צריך להבין, מדוע היא נקראת בשם זה: תפילות שחרית וערבית, נקראות על שם זמנן ביום. האם תפילת מנחה גם נקראת על שם זמנה? ואם לא, מדוע לא, ומדוע היא נקראת דווקא בשם 'מנחה'?

  נראה שהשם 'מנחה' ביחס לקרבנות הבאים מן הצומח, יסודו במשמעות כללית יותר של המילה מנחה; גם מתנות בין אנשים קרויות פעמים רבות מנחה. לדוגמה – יעקב שלח לעשו מנחה לפני שפגש אותו; וכן שלח יעקב עם בניו מנחה ליוסף במצרים; בני ישראל שולחים עם אהוד מנחה לעגלון מלך מואב; מואב וארם נושאים מנחה לדוד; ועוד. בכל המקומות הללו, אומר הכתב והקבלה, המנחה ניתנת מהפחות במעלה אל המכובד ממנו, ועל ידה מכבד הנותן את המקבל ומראה את כניעתו אליו ואת שפלות מעלתו ביחס אליו. שורשה של המילה 'מנחה' הוא נ'ו'ח', שכן ההנחה מורה על השפלה מלמעלה למטה (כמו שנאמר לדוגמה ביחס לידי משה במלחמת עמלק "וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק" (שמות יז, יא), וזו גם משמעות ההנחה בלשוננו, דהיינו הורדה במחיר הדבר, כפי שנאמר על אחשוורוש ש"וַהֲנָחָה לַמְּדִינוֹת עָשָׂה" (אסתר ב, יח) [ולאידך גיסא, כאשר אדם מכובד נותן מתנות לאדם שפחות ממנו, הוא בא להחשיבו ולרוממו, ולכן מתנות אלו נקראות 'משאות', כמו שנאמר אצל יוסף "וַיִּשָּׂא מַשְׂאֹת מֵאֵת פָּנָיו אֲלֵהֶם" (בראשית מג, לד), וכן אצל אחשוורוש "וַיִּתֵּן מַשְׂאֵת כְּיַד הַמֶּלֶךְ" (אסתר ב, יח).]

  כיצד תפילת המנחה קשורה למנחה?

הרמב"ם (בפירוש המשניות לברכות ד, א) אומר באופן ברור:

'מנחה, שם נופל על עת מעתותי היום והוא כשנשאר ביום שעתים ומחצה זמניות, ונקראת התפלה השניה מנחה לפי שתחלת זמנה באותו עת.' הרמב"ן (שמות יב, ו) מבאר מדוע נקרא זמן זה מנחה: 'לשון מנוחת השמש והשקט אורו הגדול'. ומסביר הכתב והקבלה שגם כאן הכוונה על שם תהליך ירידתה והשפלתה של השמש, שכן 'מחצות היום ואילך השמש שוקעת ממעמדה באמצע הרקיע ומשפלת ויורדת למטה עד גמר שקיעתה'. [יש לציין שתוס' בפסחים קז ע"א מבין שתפילת מנחה קרויה כך על שם קרבן המנחה שקרב בזמנה, ומשמע בדבריו שבעצם שם זה היה ראוי להיות גם שמה של תפילת שחרית, אלא שלה יש שם על שם זמנה. ויש להעיר, מדוע דווקא על שם המנחה שקרבה אז נקראת התפילה, ולא על שם הקרבן, שהרי מדובר במנחת התמיד כמבואר שם, שקרבה יחד עם קרבן התמיד של בין הערביים? וזה מזקיק אותנו לבירור הבא בעניין קרבן המנחה.]  

  כעת נחזור לשאלה בה פתחנו. מדוע דווקא הקרבן הבא מן הצומח נקרא מנחה?

ניתן לבאר שהמנחה נקראת כך משום שהיא פחותה מהקרבנות הבאים מן החי, בגלל שהיא באה מן הצומח ששוויו ומעלתו פחותים מן החי.

אך ייתכן שהמילה מנחה מורה גם על מעלה מיוחדת של קרבן זה. שכן אף ש'כל המרבה הרי זה משובח', וד' רצה בקרבנו של הבל שהביא מבכורות צאנו יותר מבמנחתו של קין שהביא רק מפרי האדמה – זה בגלל שעל האדם לתת קרבן משובח בהתאם ליכולתו. אך כאשר אדם עני, שבקושי יש לו כסף להחיות את נפשו, ובכל זאת הוא מביא מהמעט שיש לו לד' – אז אומר ד' 'מעלה אני עליו כאלו הקריב נפשו', כפי שמדקדק רש"י בפרשתנו (ב, א) מכך שדווקא במנחה נזכרה הלשון 'נפש'.   

ייתכן שבתנאים כאלו מיוחדת המנחה, כאשר היא כאילו נפשו של העני המקריב אותה – שדווקא בכך שהיא פחותה, היא מורה על כניעתו היתירה של המקריב לד', יותר מאשר בהקרבת בעל חיים לקרבן!

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.