בפרשת קדושים (יט, טו-יח), נאמרים ברצף כמה 'לאווים', מצוות לא תעשה, השייכות למצוות שבין אדם לחברו:

"...בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ: לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ אֲנִי ה': לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא: לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'"

כאשר מתבוננים בלשון התורה במצוות שבין אדם לחברו, שמים לב לדבר מפתיע: התורה משתמשת בלשונות רבים לתאר את ה'חבר' שביחס אליו חל האיסור או החיוב במצוה: עמיתך, רעך, אחיך, ובשני אופנים נוספים בהם הוא מיוחס לעם: בעמיך או בן עמך. [דווקא הלשון 'חבר', השגורה בפינו  לא נזכרת בתורה במשמעות זו; היא נזכרת בספר משלי כמה פעמים, וכן אומר דוד המלך בתהלים (קיט, סג): "חָבֵר אָנִי לְכָל אֲשֶׁר יְרֵאוּךָ". מילה זו מבטאת את החיבור שבין שני האנשים, וכפי שדרש ר' יהושע בן לוי על הפסוק "יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו" (תהלים קכב, ג) - 'עיר שהיא עושה כל ישראל חברים' (ילקוט שמעוני תהלים רמז תתעט).]

מה משמעות כל אחד מהכינויים הללו, ומדוע התורה לא נוקטת באותה לשון בכל המקרים?

  ננסה לעמוד בקצרה על עניינו של כל כינוי מהכינויים הנ"ל, שיתן כיוון להתבוננות בכל ציווי, מדוע התורה השתמשה בו דווקא בכינוי המסוים שנזכר בו.

א.     בן עמך או בעמיך

כיוון שהמצוות שבין אדם לחברו נוהגות ביחס לבני העם אחד לשני, הכינוי הפשוט ביותר הוא 'בן עמך', זו ההגדרה שמשקפת לכאורה באופן הכי מדויק את מושא הציווי: כל מי שמשתייך לעם שלך. [נראה שהסיבה שאיסור "לא תלך רכיל בעמיך" לא נאמר 'את בני עמך', כיוון שלשון האיסור – 'הליכת רכיל' – כוללת תיאור נרחב יותר מאשר הדיבור הספציפי, ולכן איננה מתייחסת למי שמספרים עליו, אלא למסגרת החברתית שבה אסור הילוך הרכיל, שהיא 'בעמיך'.] 

ב.      אחיך

הכינוי 'אח', הוא בעצם לשון מושאלת, מהאח הביולוגי. האחוה מבטאת חיבור וקשר עמוק, כ'קרבת דם' שבין שני האחים. מובן מדוע היא מתאימה לאיסור השנאה בפסוק טז, שכן יש בה למעשה נימוק, מדוע לא ראויה השנאה – כיוון שהוא אחיך, יש לו קרבה עמוקה ושורשית אליך.

  יש להעיר שלפעמים מילה זו יכולה להתפרש במשמעות הביולוגית הקרובה, כמו לדוגמה באיסורי עריות שנזכרים בפרשותינו (אחרי-מות וקדושים), ונראה שלכן באיסורים כאלו מופיע כינוי אחר לתיאור החבר, כגון "אשת עמיתך", או "אשת רעך".

ג.      עמיתך

באופן דומה, הכינוי 'עמית', שורשו במילה 'עִם', שמורה על חיבור שני דברים, ומתאימה לתאר מי שיש עמו קשר של חיבה. כדברי 'הכתב והקבלה' בדברים (יב, כג): 'ועיקר הוראת מלת עם הוא דבקות והתחברות, ומזה שם עמית, המחובר באהבת נפש.' [הערה מעניינת מעיר המלבי"ם, שכינוי זה נזכר אחת עשרה פעמים בספר ויקרא, ורק פעם אחת נוספת בכל התנ"ך. ואומר שלא נודע טעם הדבר.]

  חז"ל (בב"מ נט ע"א) דרשו את הכינוי 'עמית' שבפסוק "וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ" (ויקרא כה, יז), שעמית זה הוא 'עם שאתך בתורה ובמצוות', וביאר ה'נמוקי יוסף' שיש לכך השלכה הלכתית: אין הכוונה לכל בר ישראל שמחוייב במצוות, אלא למעט רשע שאינו מקיימן. על פי דרשה זו, מבארים כמה מפרשים גם את המצוות בפסוקים שהבאנו לעיל שנאמר בהם 'עמיתך', שהכוונה דווקא למי שאתך בתורה ובמצוות. (לדוגמה, ה'גור אריה' וה'כלי יקר' ביחס למצות "בצדק תשפוט עמיתך" בפסוק טו, ורבנו מיוחס והמלבי"ם ביחס למצות "הוכח תוכיח את עמיתך" בפסוק יז.)

  נראה לפי זה שהכינוי 'עמית' קצת מנוגד לכינוי 'אח': 'אחיך' הוא מי שקשור אליך בקשר טבעי סגולי, כמו שאחיו של האדם קרוב אליו קרבת דם, בלי קשר למידת הקשר הבחירי שלהם.

  לעומת זאת הכינוי 'עמית' מבטא חיבור בחירי יותר, שהאדם ועמיתו דומים בו אחד לשני, כמו בנידון דידן בשמירת תורה ומצוות, וכאמור, לפחות בחלק מהמקומות כינוי זה מצמצם את מושא המצוה או האיסור, שהוא נוהג דווקא במי ששומר תורה ומצוות.

  יש להעיר שלפעמים לשון זו נזכרת באיסורים שנוהגים ביחס לכל ישראל, והסיבה שנוקטת בהם התורה בלשון זה, היא כדי להדגיש שהם נוהגים אפילו ביחס למי שחבר שלך, ולא יכעס עליך או שודאי יסלח לך – בכל זאת נוהגים גם ביחס אליו אותם דיני תורה. כך מבאר המשך חכמה מדוע גם באיסורי העריות שבפרשת אחרי מות נאמר "אֵשֶׁת עֲמִיתְךָ" (יח, כ), יעויין שם בדבריו הנפלאים.

ד.      רעך

שורש המילה 'רֵעַ' מפתיע, שכן המילה 'רָע' היא היפוך ה'טוב', והיא נכתבת באותן אותיות, לציין דווקא אדם שקרוב לאדם המצוּוֵה, והלא דבר הוא!

הרש"פ (ר' שלמה פננהיים) מבאר (ב'חשק שלמה' אות ריש) שצירוף האותיות ר'ע' מורה על חיבור מסוים, 'מורה על בן זוגו של דבר', 'דבר המזדוג לדבר שני ונכנס עמו ביחוס אחד, אם להשלים איזה דבר בצרוף או לעשות כמוהו'. הרש"פ מבאר שהסיבה שהרָע נקרא כך, היא משום שאין מציאות עצמית של רע, והדבר הרע תמיד מצורף לישות טובה, ומבחין את הצד החסר שלה, שבה הטוב שלה עדיין לא מתגלה בשלמות.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.