מה משמעות המילים "ונקדשתי בתוך בני ישראל"?
הקדמה
לאחר הפרשיות המפרטות שכהנים בעלי מומים אסורים לעבוד במשכן (כא, טז-כד), ושכהנים טמאים אסורים לאכול קדשים (כב, א-טז), ושאסור להקריב במזבח בהמות בעלות מום (כב, יז-כה), נאמר:
כו. "וידבר ד' אל משה לאמר:
כז. שור או כשב או עז כי יולד, והיה שבעת ימים תחת אמו, ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לד'.
כח. ושור או שה, אתו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד.
כט. וכי תזבחו זבח תודה לד', לרצנכם תזבחו.
ל. ביום ההוא יאכל, לא תותירו ממנו עד בקר, אני ד'.
לא. ושמרתם מצותי ועשיתם אתם, אני ד'.
לב. ולא תחללו את שם קדשי, ונקדשתי בתוך בני ישראל, אני ד' מקדשכם.
לג. המוציא אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים, אני ד'".
החלק הראשון של פרשיה זו (פסוקים כו-ל) מהוה המשך ישיר לפרשיה הקודמת שבה פורטו בהמות שאסורות בהקרבה באופן מוחלט, מפני המום שבהן, וכאן מפרטת התורה בהמות שאסורות בהקרבה באופן זמני, בגלל גילן הצעיר או בגלל שחיטת האם או הבן, וממשיכה בדיני אכילת קרבן תודה. אך החלק השני של הפרשיה (פסוקים לא-לג) מעורר מספר שאלות.
- בפשטות נראה שפסוקים לא-לג מתייחסים לפסוקים שקדמו להם באותה פרשיה, אבל אם כך מדוע נאמר דווקא על מצוות אלה "ולא תחללו את שם קדשי, ונקדשתי בתוך בני ישראל, אני ד' מקדשכם"?
- אם נאמר שפסוקים לא-לג אינם מתיחסים לפסוקים שקדמו להם באותה פרשיה, אלא הם עומדים לעצמם ומתיחסים לכל התורה, אם כן מדוע הם נכתבו דווקא כאן?
- מדוע יש כפילות בפסוק לב: "ולא תחללו" "ונקדשתי"?
- מדוע כתוב "ונקדשתי" בלשון נפעל, ולא כתוב "וקדשתם את שם קדשי", כשם שכתוב בתחילת הפסוק: "ולא תחללו את שם קדשי"?
- מדוע האריכה התורה אחרי הציוויים הללו וכתבה: "אני ד' מקדשכם, המוציא אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים, אני ד'"?
א. שיטת רש"י והספורנו: הפסוקים מתיחסים לכל התורה
כתב רש"י: "ולא תחללו - לעבור על דברי מזידין. ממשמע שנאמר 'ולא תחללו' מה תלמוד לומר 'ונקדשתי'? מסור עצמך וקדש שמי. יכול ביחיד? תלמוד לומר: 'בתוך בני ישראל'. וכשהוא מוסר עצמו ימסור עצמו על מנת למות, שכל המוסר עצמו על מנת הנס אין עושין לו נס. שכן מצינו בחנניה מישאל ועזריה שלא מסרו עצמן על מנת הנס, שנאמר: 'והן לא, ידיע להוי לך מלכא, וגו' (דניאל ג, יח) - מציל ולא מציל 'ידיע להוי לך' וגו' [פירוש: ד' יכול להצילנו מכבשן האש, אבל גם אם ד' לא יצילנו מכבשן האש, לאלהיך לא נעבוד, ולפסל הזהב אשר הקמת לא נשתחוה].
המוציא אתכם - על מנת כן. אני ד' - נאמן לשלם שכר".
הסבר אחר כתב הספורנו: "ולא תחללו את שם קדשי - ומאחר שאתם רואים את פעלתי על זה השלמות, אם כן אתם המקדשים ללכת בדרכי אל תחללו את שם קדשי בפעלות חסרות ומגנות, כענין: 'ויבוא אל הגוים אשר באו שם ויחללו את שם קדשי' (יחזקאל לו, כ).
ונקדשתי בתוך בני ישראל - לעשות עמהם נפלאות כמו שנדרתי באמרי 'הנה אנכי כורת ברית, נגד כל עמך אעשה נפלאות' (שמות לד, י). והטעם בזה כי אמנם 'אני ד' מקדשכם'.
המוציא אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים - להיות מנהיג אתכם בלתי אמצעי, כמשפט הנבדלים מחמר, בהיותכם הולכים בדרכי קדשתי, כאמרו: 'אל דרך הגוים אל תלמדו ומאתות השמים אל תחתו' (ירמיהו י, ב).
אני ד' - לא שניתי, ואעשה כמאז, אם לא יהיו 'עונתיכם מבדלים בינכם לבין אלקיכם' (ישעיה נט, ב), כאמרו: 'כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות' (מיכה ז, טו).
- מדברי רש"י והספורנו עולה שהפסוקים אינם מתיחסים דווקא לענין קרבן תודה ופסול ההקרבה לפני היום השמיני וביום שחיטת האם או הבן, אלא הם עומדים לעצמם ומתיחסים לכל התורה.
- על השאלה השניה מדוע נכתבו פסוקים לא-לג דווקא כאן יש לענות על פי מה שכתבו "דעת מקרא" (כאן פסוק לא) שלפי רש"י וחז"ל פסוקינו אינם עומדים לעצמם, אלא הם מהוים סיום ליחידה שמתחילה בראש פרק י"ח שעוסק במצוות המקדשות את עם ישראל [פרקים יח-כ], ובמצוות הנוספות המקדשות את הכהנים [פרקים כא-כב]. ולכן נאמר הציווי הכללי של מסירות הנפש על כל המצוות!
יש לציין שמהנאמר בתחילתו של החלק הרביעי: "ושמרתם את חקתי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם אני ד'". למדנו שיעבור ואל יהרג במקרה שהגוי כופה את ישראל לעבור עבירה שלא בפני עשרה מישראל ולא בשעת השמד (עיין סנהדרין עד ע"א וע"ב). ומהנאמר בסיומו של החלק זה: "...ונקדשתי בתוך בני ישראל, אני ד' מקדשכם". למדנו שיהרג ולא יעבור, כאשר הגוי כופה את ישראל לעבור עבירה בפני עשה מישראל או בשעת השמד.
- לפי רש"י אין כפילות בין "ולא תחללו" ל"ונקדשתי", כיון שמהמלים "ולא תחללו" למדנו שאסור לעבור עבירות במזיד, ואילו מהמלה "ונקדשתי" למדנו שגם צריך למסור את הנפש על קיום המצוות!
לפי הספורנו "ולא תחללו" הוא ציווי, ואילו "ונקדשתי" היא הבטחה שהקב"ה יעשה עמנו נפלאות!
- לפי הספורנו מוסבר בצורה נפלאה מדוע כתוב "ונקדשתי" בלשון נפעל, כיון ש"ונקדשתי" זו הבטחה של הקב"ה, ולא ציווי!
לפי רש"י יש לענות ע"פ דבריו של הרב נריה זצ"ל (בספרו "נר למאור" על פרשיות התורה עמ' 281): "לומר לך: תהא לעולם ראיית עיקר מצות קידוש השם בעשיה מרצון עצמי, מאהבה, ולא רק מתוך ציווי מגבוה מיראה".
הסבר אחר על שאלה זו כתב הרב גרוזמן (בספרו "על פרשת השבוע ח"ב עמ' 75): "[לומר לך:] שאין צורך ליזום ולהמציא דרכים לקיומה של המצוה, אך יש בהחלט להיות נכונים לשעה שבה יתקדש אמנם שם השם, וכאמור לא על ידי מעשה יזום ומכוון".
- על האריכות בפסוק ענה רש"י שההדגשה באה לחזק את הציווי למסור את הנפש על המצוות.
והספורנו כתב שפסוק זה בא לחזק את ההבטחה שד' יעשה לנו נסים, כשם שעשה עמנו נסים ביציאת מצרים.
ב. שיטת הראב"ע והרמב"ן: הפסוקים מתיחסים רק לקרבנות
- בניגוד לדברי רש"י שפירש את הפסוקים ביחס לכל המצוות, פירש הראב"ע שפסוקים לא-לג מתייחסים רק לפסוקים שקדמו להם באותה פרשיה: "וטעם ולא תחללו את שם קדשי - עם בני אהרן ידבר, כי הפרשה דבקה, והם המצווים שלא ישחטו להם או לישראל אם ובן ביום אחד".
אך הראב"ע לא הסביר מדוע נאמרו דווקא על מצוות אלה דברים כל כך חמורים.
כתב על כך האברבנאל: "ואם יאכל שלא בזמנו הוא חילול בכבודי, כי יהיה קרבני דבר נתעב ונאלח, שיסריח הבשר הנקרב לשמי". גם בדברי הנביא מלאכי (א, ו-יד) מצאנו שהקרבת בעלי מומים היא ביזוי וחילול כבודו של השם. כך נאמר שם: "...אמר ד' צ-באות לכם הכהנים בוזי שמי. ואמרתם: במה בזינו את שמך? מגישים על מזבחי לחם מגואל, ואמרתם: במה גאלנוך? באמרכם שלחן ד' נבזה הוא... כי ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי בגוים, ובכל מקום מקטר מגש לשמי ומנחה טהורה, כי גדול שמי בגוים, אמר ד' צ-באות. ואתם מחללים אותו באמרכם שלחן ד' מגאל הוא, וניבו נבזה אכלו".
ואף על פי שכבר נצטוו במצוה זו בתחילת הפרק (עיין בדבריה של נחמה ליבוביץ' ב"עיונים חדשים בספר ויקרא" עמ' 323) גם הנביא מלאכי האריך וחזר על חומרת המעשים שוב ושוב, והדגיש שיש בכך ביזוי שם ד' וחילול שם ד'. כך גם התורה פתחה את הפרשה וסיימה אותה באזהרה זו שלא לחלל את השם בהקרבת בעלי מומים!
כעין דברי הראב"ע כתב גם הרמב"ן אך כתב שהפסוקים מתייחסים גם לאיסור הקרבת קרבנות בעלי מומין שנאמרו בפרשיה הקודמת (ולפי זה הציווי "ולא תחללו" נאמר גם לישראל ולא רק לכהנים). והרמב"ן אף ציין לפסוקים במלאכי.
ה"אזנים לתורה" הוסיף שהפסוקים מתייחסים גם לנאמר עוד קודם לכן: איסור הקרבה בכהנים בעלי מום וכהנים טמאים.
3-4. עוד הסביר האברבנאל ש"ונקדשתי בתוך בני ישראל" היא תוצאה, שכאשר הכהנים יתנהגו כראוי יתקדש שמו של הקב"ה בעיני ישראל, ובכך ענה על השאלה השלישית והרביעית.
ה"אזנים לתורה" כתב ששם ד' יתקדש על ידי סיפור הניסים ונפלאות שהאדם מספר בשעת אכילת קרבן התודה.
- על השאלה החמישית כתב האברבנאל שעל ידי התנהגותם המכובדת של הכהנים גם ישראל יתנהגו בקדושה ועל ידי זה יזכרו תמיד שד' הוא אשר הוציא אותנו ממצרים.
ה"משך חכמה" הסביר בדרכו של הראב"ע שמוזכרת כאן יציאת מצרים כיוון שבמצוות אלו יכול המוכר להטעות את הקונה או המקריב יכול להראות כלפי חוץ כאילו הוא מתנהג כשורה והזכרת יציאת מצרים מזכירה לנו שהקב"ה הוא שהבחין בין מי שבכור למי שאינו בכור (עיין בבבא מציעא סא ע"ב) והוא עתיד להיפרע ממי שמטעה.
ה"אזנים לתורה" המשיך על פי דרכו להסביר שיציאת מצרים מוזכרת כאן כדי לזרז את האדם לספר את ניסי ד' עימו, כמו שנצטווינו לספר את ניסי יציאת מצרים. (ועיין שם בהערה הסברים המקשרים פסוקים אלו לפרשיה הבאה - פרשת המועדות).
[מתוך המאמר "ונקדשתי בתוך בני ישראל" (בספר "שמונה נסיכי אדם"), עיין שם בהרחבה].
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
