כאשר התורה מציגה את הקרבנות בתחילת חומש ויקרא, היא ממקדת את המבט במין הבהמה המוקרב –בקר, צאן, עוף, מנחה, עוד לפני הפירוט למיני הקרבנות. (עולה מנחה או שלמים)^[1].

סדר זה של התורה מגלה כי כי מין הקרבן הוא קריטריון ראשון בחשיבותו בעולם הקרבנות. לאור זאת עלינו לשים לב שישנו מעמד נפש אחד למקריב שור (בין אם זה עולה או שלמים) ומעמד נפש אחר לגמרי למקריב שה. וכך הוא ביחס לכל הזנים של הקרבן המוקרב. בכדי להבין זאת טוב יותר נפרט את מיני הקרבנות השונים: בקר, צאן, עוף ומן הצומח.

פירוט מיני הנקרבים

קרבן מן הצאן

מהו מעמד הנפש של האדם המקריב את הכבש שלו לה'? השה משמש לאדם כמשאב מרכזי: צמרו, חלבו ובשרו משמשים את האדם, וזאת בדומה לבקר. אך בניגוד לשור המספק לאדם כוח המשמש לחרישה וכדומה, השה הוא משאב בלבד. כאשר האדם מקריב שה לה', המעמד המדויק הוא הקרבת הרכוש. הקרבה שכזו מהווה כעין הצהרה שהקב"ה הוא מקור הפרנסה והקיום ולכן אנו מוכנים למסור אותם בידיו. בימינו המשל הוא לאדם שיקריב נתח משמעותי מחשבון הבנק שלו לקב"ה.

מכלל דיני ההקרבה נראה שההקרבה מן הצאן היא כעין 'ברירת המחדל'. כלומר הקרבן הרגיל, 'הקלאסי' שאין בו עניינים חריגים ומיוחדים, יהיה קרבן מן הצאן. משום כך בכל סוגי הקרבנות (למעט מנחה שהיא מן הצומח) יש אפשרות להקריב צאן: קרבן פסח הוא מן הצאן. גם בחטאת יחיד או באשם הקרבן הוא מן הצאן. גם בקרבן עולה ויורד, האפשרות המועדפת והגבוהה ביותר היא מן הצאן. וגם בעולה ובשלמים שלמעלתם יש בהם אפשרות לבקר, יש שתי אפשרויות נוספות מן הצאן: מן הכבשים או מן העיזים.

קרבן מן הבקר

ההקרבה מן הבקר היא מעמד הנפש העליון ביותר. האדם מקריב את מה שהוא יותר גדול ממנו עצמו, בגופו ובכוחו. בעולם העתיק השור היה הרכוש או המכשיר הכביר ביותר שהיה בידי האדם. כוח שריריו הוא כח מניע מרכזי ביותר. ניתן לדמות את השור לכח החשמל בימינו, שהוא הכח הראשי המסייע בידי האדם. וכך השור: בניגוד לרוב הרכוש של האדם המהווה מאגר שימושי ומשאבים בלבד, השור הוא בעצם ה'יד הארוכה' של האדם. בעבור האדם השור הוא מכשיר ולא רק משאב. מתוך כך מובן שהקרבת מקור הכוח הכביר – השור –  כמוה כהצהרה שהקב"ה הוא מקור כל הכוחות, המוטיבציות, ורצונות המפעל, ולא רק מקור הפרנסה. ניתן להמשיל זאת לאדם שיקריב בימינו את כל מכשירי החשמל שלו לשם ה', ובעקבות כך ישאר לשבת בחשכה ללא מכשירים ויכולת עשייה.

הקרבת בקר היא ממהותה הקרבה מיוחדת -  מעבר לרגיל. ככלל, ההקרבה מן הבקר שמורה לקרבנות הנדבה – הקרבנות החיוביים. רק המקריב עולה או שלמים יכול להקריב בקר. אך החוטא המחוייב בהקרבה ומביא חטאת או אשם, איננו זכאי להביא שור. הוא יכול להביא צאן, ובמקרה של קרבן עולה ויורד יש גם אפשרויות נמוכות מן הצאן. ישנם רק שני מקרים יוצאים מכלל זה, ובהן מוקרבת חטאת מן הבקר. מדובר בשתים משלוש החטאות הכלליות: חטאת הכהן הגדול וחטאת הקהל, שבהן מעמד הנפש הוא של הקרבת שור. יתכן לומר שבשני המקרים הללו, הזכות של הקרבת השור היא לא מטעם גדולה חיובית כעולה ושלמים. אלא שבשביל לכפר על חטאים כלליים ושורשיים יש צורך בהקרבת הכוח החזק ביותר. הכוח הציבורי הוא שמקביל לכוח השור, ולא מעלת הנפש.

מן הצומח

יש להבין מדוע דוקא לקרבן מן הצומח קוראים 'מנחה'. הרי המילה מנחה מציין הענקת תשורה ודורון, ולכאורה גם לקרבנות מן החי ניתן היה לקרוא בשם זה. שמה של המנחה מלמד רבות על מהותו של קרבן זה. יש לזכור שכל הקרבנות קרויים על שם המעלה המיוחדת או התכלית שלהם: העולה, השלמים, החטאת, האשם והפסח. לאור זאת היה מקום לתמוה על כך שהשם 'מנחה' אינו מציין מאומה מלבד המסירה של הקרבן ו'הענקתו' לשמים.

שתי השאלות הללו מלמדות שהמהות של קרבן מנחה היא אכן עצם המסירה. קרבן מן הצומח משמעותי לאדם בהיותו אוכל בלבד, הוא איננו כח גדול, לא משאב, וגם לא בעל חיים. מעמד הנפש של מסירתו לשמים היא ויתור על מנת קיום של האדם למען הקב"ה. למנחה אין מעלה נוספת מלבד היותה מנחה, אך דוקא בכך גם יחודה: העיקר בה הוא עצם המחווה של הנתינה מצד האדם ולא הויתור והמסירה של משהו שקשה לאדם לוותר עליו. מבחינה זו, ניתן לדמות את הקרבת המנחה למי שיתן 'משלוח מנות' לקב"ה, באופן דומה למשלוחי המנות שבני האדם נוהגים לתת איש לרעהו. המתנה הנפוצה ביותר שבני האדם נוהגים לתת היא מנה של אוכל.

המנחה מיוחדת בכך שמלבד היותה קרבן עצמאי, היא גם מלווה קבועה של שאר הקרבנות: עם כל קרבן, מביאים גם מנחת נסכים מן הצומח. יתכן לומר שתפקיד מנחות הנסכים הוא ליצור בנפש את הקומה הבסיסית של ה'מנחה' – הענקת מתנה של מנת אוכל לגבוה. ועל ידי כך, אל הקרבן העיקרי: העוף, השה או הבקר המקריב יתייחס לא בתור שימושם כמנת, אלא מתוך יעודם הגבוה יותר ככח, רכוש או כבעל חיים.

מן העוף

הקרבת קרבן מן העוף איננה אפשרות שכיחה בפרשת ויקרא. זוהי אפשרות הניתנת לאחד מקרבנות החיוביים – עולת העוף, ולאחד מקרבנות הבדיעבד – קרבן עולה ויורד. אך בקרבן שלמים המבטא הודאה לה', אין די בעוף, אפילו אם האדם המקריב הוא עני.

חשוב מכך: מכלל דיני הקרבנות עולה שקרבן מן העוף איננו חשוב מספיק כדי להיות מוקרב לבדו. שהרי אין בתורה קרבן שחייב להיות עוף והוא קרבן בודד, כמו שמצינו בבקר בצאן ובמנחה. קרבן העוף הוא רק תחליף של קרבן אחר, גדול יותר, למעוטי יכולת. יש מקרים בודדים שבהם הקרבן הוא דווקא מן העוף – זב, זבה ונזיר, אך בהם יש להביא דווקא שתי תורים או שני בני יונה. (יולדת מביאה כבש ותור).

בהתאמה לכך, ננסה להבין מהו מעמד הנפש של האדם המקריב קרבן מן העוף לה'. במבט ראשון נראה שאין תפקיד או שימוש לאדם ביונים. מדובר בצורת קיום מזערית ביחס לבעלי החיים שעל הקרקע, והיעדרה מן האדם איננו מיסב לו קושי רב. אין הוא משתמש בכוחו של העוף, ואף אין הוא משתמש בו כמשאב – התורים ובני היונה בדרך כלל אינם תורמים שום דבר שימושי לאדם. לרוב, בני האדם גם לא יגדלו תורים או בני יונה לאכילה, וגם אם כן – ישנם מאכלים פשוטים יותר כמו קרבן המנחה מן הצומח. אם כן, יש להבין – מהי בעצם המהות של מסירת אותם עופות לקב"ה?

נראה שהיחוד של העוף הוא בכך במדובר בבעל חיים. יש לאדם חשיבות בעצם השלטון שלו על בעלי החיים, כפי שבירך הקב"ה את האדם (בראשית א, כח): "וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ". הציפור היא הדוגמה הבסיסית ביותר לסביבת האדם לעצם קיום של חיים. כאשר האדם מקריב יונים, מעמד הנפש שלו הוא של ויתור על שלטונו על בעל חיים, ומסירתו לשמים. בדומה לכך, המצורע מביא שתי 'ציפורים חיות', והורג אחת מהן, וכך הוא מבחין בהבדל החריף שבין חיים למוות. בימינו אנו חיים בדרך כלל בריחוק מבעלי החיים הטבעיים, וקצת קשה למצוא דוגמה למעמד הנפש של הקרבת ציפור. במידת מה ניתן להמשיל זאת לאדם שיקריב את חית המחמד שלו לגבוה.

נסכם ונאמר שבפרשיות הקרבנות טמון עולם נפשי ורגשי שלם של האדם כלפי בוראו. התורה סוללת דרכים שונות שבהן האדם מבטא על ידי הקרבה את קרבתו לבורא.

[1] מתחילת החומש, התורה קובעת שיש קרבן מן הבהמה המתחלק לשניים – בקר וצאן. בנוסף אליו יש קרבן מן הצומח, ומן העוף. תחת חלוקה יסודית זו מכניסה התורה את העולה, וגם את השלמים – פרשת השלמים מתחילה במילה 'ואם' ובכך היא ממשיכה את הכותרת שהחלה בתחילת העולה. השלמים הוא הפירוט האחרון של כותרת זו, שהרי בתחילת החטאת מגיע דיבור חדש אל משה.

בתווך – בין העולה והשלמים מופיעה גם המנחה, והיא אינה מופיעה בתור המשך פירוט – לא נאמר ואם מן הצומח קרבנו, אלא "ונפש כי תקריב". מתברר כי המנחה ממשיכה ומשלימה את פירוט מין הנקרב – לאחר בהמה ועוף מגיע קרבן מן הצומח.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.