בשבעת ימי המילואים הכהנים הצטוו שלא לצאת מפתח אוהל מועד. אך יש לדעת שבאותם הימים אהרון ובניו לא עבדו במשכן כמו כהנים, אלא את עבודות ההקרבה עצמן עשה משה. הכהנים תפקדו בימים אלו לא ככהנים אלא כאנשים מישראל שבאו למשכן כדי להקריב לה'. כלומר מעמדם בפועל היה כמביאי הקרבן, והם עמדו ולמדו ממשה כיצד נראית עבודת הכהנים אליה הם היו עתידים להיכנס מאוחר יותר.
והנה בפרשת שמיני מתחדש כי נוסף עוד יום לימי חנוכת המשכן, ובו הכהנים זוכים לראשונה לשמש ככהנים ממש: הפעם הם יעשו את עבודות ההקרבה. על רקע השינוי המהותי שחל בשלב זה מובנים דברי רש"י (ט, ז) שמשה היה צריך לומר לאהרון "קרב אל המזבח" – שהיה צריך לקרב את אהרון משום שהיה בוש לעבוד. אכן זהו השלב בו אהרון התמנה לראשונה לעבוד בפועל את עבודת הכהנים. אהרון בעצם בוש לקחת את התפקיד שבשבעה ימים הקודמים היה תפקידו של משה.
נמצא שתהליך חנוכת הכהנים הוא מדורג – בתחילה הכהנים מתקרבים אל ה' ומקריבים לו קרבנות בתור בעלים. כמו שאדם מביא קרבן בכדי להתכפר ולהתקדש, כן הביאו הכהנים קרבנות בתחילת מינויים בכדי להתקדש למינוי. לאחר מכן, כשה' עונה לקרבנם, הם העובדים במקדש, ועבודתם נועדה להשרות שכינה בישראל.
יש חשיבות רבה לשלב הראשון – שבעת הימים בהם הכהנים הם בעלי הקרבנות הבאים להקריבם, ועדין אינם עובדי המשכן. בימים אלו הכהנים עברו את השלב הבסיסי של אדם מישראל במקדש – אדם שנכנס מבחוץ אל הקודש, והוא מתבסם ומתבונן ומתעלה מתוך העבודה הנעשית בשבילו על ידי קרובי ה' הקבועים. רק על בסיס פגישה עם הקודש הדומה לכל ישראל, ביום השמיני עלו הכהנים למדרגה בה הם עצמם הפכו לעובדים הקבועים המשמשים בקודש.
עבודת המשכן בשבעת הימים לעומת היום השמיני
בכל שבעת הימים הקריבו פר חטאת ושני אילים – אחד לעולה ואחד למילואים (שלמים). קרבנות אלו נקנו מכספם הפרטי של אהרון ובניו (חזקוני ואברבנאל שמות כט). בנוסף, נאמר בפרשת תצוה (שמות כט) שהקריבו בכל יום פר חטאת משל ציבור לכפר על המזבח ושני כבשים לקרבן תמיד. בפרשת צו, בתיאור עבודת המילואים, נזכרו רק הקרבנות משל אהרון, ומכאן שהם בעצם עיקר עבודת המילואים.
בפרשת שמיני מופיעה מערכה חדשה של קרבנות. ההבדלים בין הקרבנות והעבודה יובהרו אם נעיין במטרה של עבודות אלו, כפי שהיא נודעה בתורה. לגבי קרבנות שבעת הימים נאמר ציווי מאת ה', וה' אמר שמטרתם היא חניכת אהרון ובניו לעבודה: "וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָהֶם לְקַדֵּשׁ אֹתָם לְכַהֵן לִי" (שמות כט, א). כלומר המטרה העיקרית של שבעת ימי המילואים היא הכהנים – להכין אותם לעבודה. לעומת זאת לגבי עבודת היום השמיני נאמר שמטרתה היא כלל העם. מטרת היום עבודת השמיני היא השראת השכינה בישראל: "וַיֹּאמֶר אֶל אַהֲרֹן קַח לְךָ עֵגֶל בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה תְּמִימִם וְהַקְרֵב לִפְנֵי ה'. וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר קְחוּ שְׂעִיר עִזִּים לְחַטָּאת וְעֵגֶל וָכֶבֶשׂ בְּנֵי שָׁנָה תְּמִימִם לְעֹלָה. וְשׁוֹר וָאַיִל לִשְׁלָמִים לִזְבֹּחַ לִפְנֵי ה' וּמִנְחָה בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן כִּי הַיּוֹם ה' נִרְאָה אֲלֵיכֶם". גם את הכפרה על העם הציב הקב"ה כמטרה מרכזית של עבודת היום: "וְכַפֵּר בַּעַדְךָ וּבְעַד הָעָם וַעֲשֵׂה אֶת קָרְבַּן הָעָם וְכַפֵּר בַּעֲדָם".
אם כן, בשלב הראשון של הקמת המשכן, בשבעת ימי המילואים, הכהנים היו הנושא העיקרי. היתה זו הכניסה הראשונה שלהם אל הקודש, ולכן היה צריך לקדש אותם. בשלב זה העבודה העבודה נעשתה על ידי משה והכהנים היו במדרגת מביא הקרבן המתקרב אל הקודש. אך ביום השמיני, עם ישראל כולו הוא היה צריך לזכות לשכינה, ואז הכהנים כבר היו מוכשרים לעשות זאת.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
